Táánit / böjtök és békesség

כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃ {פ}

דְּאָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה״. קָרֵי לְהוּ ״צוֹם״, וְקָרֵי לְהוּ ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה״! בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֵין שָׁלוֹם — צוֹם.

וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ לְהִתְעַנּוֹת. וּבְי"ג בַּאֲדָר זֵכֶר לַתַּעֲנִית שֶׁהִתְעַנּוּ בִּימֵי הָמָן שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט לא) "דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם". וְאִם חָל י"ג בַּאֲדָר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וּמִתְעַנִּין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא י"א. אֲבָל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת דּוֹחִין אוֹתוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּבְכָל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ אֵין מַתְרִיעִין וְלֹא מִתְפַּלְּלִין בָּהֶן תְּפִלַּת נְעִילָה. אֲבָל קוֹרִין בַּתּוֹרָה שַׁחֲרִית וּמִנְחָה בְּ(שמות לב יא) "וַיְחַל משֶׁה". וּבְכֻלָּן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין בַּלַּיְלָה חוּץ מִתִּשְׁעָה בְּאָב:

ונהגו כל ישראל. נ"ב ורבינו השמיט שבזמן גזירה הוא צום מד"ק. ונ"מ שנוהג בהם כל החומרות כמו בט"ב, עיין בר"נ במס' ר"ה ואפילו לא ס"ל מ"מ צ"ע למה השמיטוהו דנ"מ לשאר קולות:

ונהגו כל ישראל וכו'. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ"ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ"ש רבינו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ"ק:

ונהגו כל ישראל כו'. עיין בה"ה אך באמת אין הפירוש כן רק דקאי אי"ג באדר ובזמן ביהמ"ק אסור להתענות מחמת יום טוריינוס או נקנור כמבואר בתענית דף י"ח ועיין בפה"מ לרבינו בר"ה דס"ל דשל ת"ב אף בבית שני התענו ע"ש וס"ל דגם אז לא היה שלום ובאמת טעם דהוכפלו לא שייך קודם חורבן בית שני וכמ"ש התוס' אך באמת לפי הנראה יש בזה שיטה אחרת בענין החורבן ואכמ"ל בזה:

ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות "ובי"ג" באדר. הלשון הזה מורה שט"ס יש כאן ונראה דצ"ל בי"ג באדר ומ"ש בזמנים אלו ר"ל בדורות האלו ולא בימי התעניות שזכר מקודם דא"כ כל ישראל בזמנים אלו וכ"מ הב"י סי' תרפ"ו שהעתיק כן. אך גם לשון בזמנים אלו ל"מ כן וע"ד המ"מ מריש מגילה. יעוי' בפי' בראשית וברא"ש ריש מגילה בפ"י ז"ק לכל הוא מבואר דכבר היה המנהג בימי חז"ל. ועי' במס"ס פכ"א ואולי ר"ל דאף בזמן שיש שלום אם רצו אין מתענין מ"מ נהגו להתענות בכל הזמנים האלו:

להתענות ד' תעניתים. ובו ב סעיפים:חייבים להתענו' בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם:

הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות. ובו ד סעיפים:הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר: הגה מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה) ואפי' אינן מצטערות אין מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג' צומות אבל בט' באב מחויבות להשלים (כדלקמן סי' תקנ"ד סעיף ה'):

אין שמד ואין שלום. בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ומסתברא אף על פי שהורגלו להתענות לא רצו עכשיו להתענות אין מתענין, דהא הכא דהורגלו להתענות כיון דאקשינן דליפקו עליהו שלוחין, ואפילו הכי אמרינן דלא איכפת לן אי לא עבדו להו בזמניהו דהא רצה שלא להתענות כלל אין מתענין. ורחוק הוא לומר דכיון דאילו רצו מעיקרא שלא להתענות אין מתענין קילי, ואפילו קבלום עליהם והם חייבים להתענות אין חומר תענית עליהם שנקפיד לשלוח שליחים כדי שיתענו בזמנו.

קרי להו ששון וקרי להו צום, אמר רב פפא בזמן דאיכא שלום עביד ששון בזמן דאיכא צרה עביד צום, והאידנא דליכא שלום וליכא צרה רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי תשעה באב נמי, אלמה תנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין על אב מפני התענית, אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות. פירוש יש שלום, היינו בזמן שבית המקדש קיים, יהיו לששון ולשמחה, אין שלום, כגון בזמן חורבן ואין צרה במקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות, אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים. ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם, וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב, וקרא מקיש להו כתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין הן בכולן, דלא גרע גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקין נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וארבעה צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה אמר במדרש תלים: וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום, וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום. ובתוספתא אמרו במסכת תענית:

ע"ב יש צרה צום אין צרה ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין פי' לא רצו הציבור. אבל היחיד אין לפרוש מן הציבור כל זמן שלא נמנעו הציבור שלא להתענות:

על ששה חדשים השלוחין יוצאין כו': העדת העדות בראיית הלבנה אינו אלא בירושלים. ומירושלים היו בית דין שולחין השלוחין לכל הארצות כמו שיתבאר. ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז אמר השם יתברך [זכריה ח] כה אמר ה' [צבאות] צום הרביעי וצום החמישי וגו' נראה כמי שנתן בידם הבחירה רצו מתענין רצו אין מתענין וצום הרביעי הוא י"ז בתמוז כי תמוז החדש הרביעי. וצום החמישי תשעה באב שיחול בחדש החמישי. וצום השביעי צום גדליה. וצום העשירי עשרה בטבת לפי שהוא בחדש העשירי ואע"פ שהיה הרשות בידם שלא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו כמו שיתבאר בתענית.