Talán az egyetlen áldás, aminek nincs külön helye, szimánja a Sulchán Áruchban. Egy pontban utal rá szűkszavúan (a Tur annyiban sem). Pedig a Gemárában van szugja, bőséges, de konklúzióig nem jut el.
Smuel és Rabbi Jochánán inspiráló vitája:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לוּלָב שִׁבְעָה, וְסוּכָּה יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? לוּלָב דְּמַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כׇּל יוֹמָא מִצְוָה בְּאַפֵּיהּ נַפְשֵׁיהּ הוּא. סוּכָּה דְּלָא מַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כּוּלְּהוּ שִׁבְעָה כְּחַד יוֹמָא אֲרִיכָא דָּמוּ.
(Egy lazán, de kapcsolódó alapkérdés: a luláv áldások ismétlésének ügyében mit, hogyan paszkenolunk? Hiszen mi mindkettőre mindig mondunk!)
וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה שִׁבְעָה, וְלוּלָב יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא — שִׁבְעָה, לוּלָב דְּרַבָּנַן — סַגִּי לֵיהּ בְּחַד יוֹמָא.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שִׁבְעָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּידָךְ, דְּכוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי קָיְימִי כְּווֹתֵיהּ בְּסוּכָּה.
Rabbi Jehuda háNászi és a Bölcsek kapcsolódó vitájához kötik végül. Ám egyik vita sem válaszol a mindennapi, praktikus kérdéseinkre egyértelműen (most akkor mégis mikor mondjuk?).
תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין, כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שַׁחֲרִית בִּלְבַד.
אִתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי, וְרָבָא אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבָּנַן. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרָבָא דְּלָא עָבֵיד כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא מַקְדֵּים וְקָאֵי וְעָיֵיל בֵּית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ. וְכִי אִצְטְרִיךְ זִימְנָא אַחֲרִינָא, עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ, וַאֲנַן נָמֵי כְּרַבִּי עָבְדִינַן, וּמְבָרְכִין כׇּל שִׁבְעָה.
Bét Joszéf idézi a Turhoz, de a Tur nem beszél róla.
מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה בפרק לולב וערבה (סוכה מה:) איפליגו אמוראי דרב יהודה א"ש סוכה יום א' כלומר אינו מברך עליה אלא יום אחד וכיון דלא מיפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא דמו ורבב"ח א"ר יוחנן סוכה ז' כלומר צריך לברך עליה בכל יום ויום ואסיקנא כר"י דכולהו אמוראי קיימי כוותיה כ"כ התוס' דכל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה ויישן ואפי' כ' פעמים ביום מברך על כל א' ואחד מידי דהוי אתפילין דמברך עליהן כל זמן שמניחן וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה ראיתי בתוס' דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות ענייניו ושלא לחזור לאלתר אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לשעתו לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשיחזור ודבר נכון הוא:
Toszfotból a forrás (ami nem feltétlenül hangzik pontosan így):
אחד זה ואחד זה שבעה. אין סוכה ולולב שוין לברכה דאלולב אין מברך אלא פעם אחת ביום אבל סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן ואפילו עשר פעמים ביום מברך אכל אחת ואחת מידי דהוה אתפילין כל זמן שמניחן והיינו טעמא דסוכה דאי מתרמי ליה סעודתא לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן תפילין כל היום מצותן שיהו מונחין בראשו ובזרועו אבל לולב אין עיקר מצותו אלא פ"א ביום כדאמ' (לעיל סוכה ד' מב.) מדאגבהיה נפיק ביה:
Az Áh"S kapcsolódó elemzése.
האמנם רבינו תם פסק שאינו צריך לברך "לישב בסוכה" רק בשעת הסעודה, וזה לשון הטור: ורבנו תם פירש: כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה, מברך על האכילה ופוטר כל הדברים, אפילו השינה שהיא חמורה מאכילה. שהרי אוכלין עראי חוצה לה, ואין ישנין עראי חוצה לה. אפילו הכי, כיון שהאכילה עיקר – פוטרת השאר. עד כאן לשונו, וכן כתב הרא"ש, והמרדכי בשמו, דכיון שכל הדברים הם טפילים להאכילה, כמו הטיול והשינה, לפיכך כולם נפטרים בברכת האכילה. וכתבו שנוהגים כרבנו תם. ולכן רבינו הבית יוסף בסעיף ח כתב: נהגו שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת האכילה. עד כאן לשונו, ורבינו הרמ"א הוסיף לומר: והכי נהוג. ולא ידעתי מה הוסיף על דברי רבינו הבית יוסף. ויש מי שסובר דלדעת רבנו תם יש חומרא: אם ישב כל היום בסוכתו, ואכל שני פעמים – שמברך על כל סעודה (ב"ח, וט"ז סעיף קטן כ). ויש חולקין בזה (לבוש ומגן אברהם סעיף קטן יז), וכן נראה לעניות דעתי עיקר. דשיטת רבנו תם – לא להחמיר על שיטה הקודמת, אלא להקל. וכיון דבכי האי גוונא לשיטה הקודמת – אינו צריך לברך בסעודה שנייה, קל וחומר לשיטת רבנו תם. וכן אנו נוהגין, וכל שכן דספק ברכות להקל. וכן אם נסתפק אם בירך "לישב בסוכה" אם לאו – לא יברך, ולא יהדר להביא עצמו לידי חיוב, כדי שלא יכשל בברכה לבטלה (עיין שערי תשובה סעיף קטן יח). והאידנא יש שנוהגים לברך בכל פעם שנכנס, כדברי הרי"ף והרמב"ם (על פי דעת הגר"א). ואנו – אין לנו אלא דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך. ושיעור האכילה כשאוכל דבר שצריך סוכה, והיינו שאוכל יותר מכביצה פת, או מיני מתיקה של מזונות, ואז צריך לברך.
A lésév bászuká áldás chumrájának egyetlen Sulchán Áruch említése (megannyi kifejtetlen részlet).
נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה (והכי נהוג):
Itt is említi az áldást, de nem mondja meg, hogy mikor. (Valamiért a Talmud szerkesztője ezt hivatkozta 46a-n az ottani vita kapcsán.)
בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת המוציא קודם שיטעום: הגה והכי נוהגין בחול אבל בשבת ויו"ט שיש בהן קידוש מברך לאחר קידוש [מהרי"ו] ואם קידש בבית ואוכל בסוכה או איפכא ע"ל סימן רע"ג סעיף ב':
Itt hozza MB azt a véleményt, hogy egy bráchá is elég lehet egész hét napra. Néhány kérdést felvet: hogyan hasonlítható ez a Tórára mondott áldásra, ami minden nap elmondandó? Hogyan a villámláshoz (ami szintén újraindul az új nappal)?
(מז) אלא בשעת וכו' - ואם בירך פ"א בשעת אכילה ולא יצא מסוכתו לעשות עסקיו ואף אם יצא מסוכתו רק שהיה דעתו לחזור מיד א"צ לברך שנית לישב בסוכה אפילו אם אוכל סעודה שניה כיון שמצוה אחת היא ולכן מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק אדעתא לחזור מיד א"צ לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח"כ א"צ לברך וי"א דכיון שיצא בנתיים אפילו ע"ד לחזור מיד צריך לברך בשעת אכילה שניה ואם יצא לעשות עסקיו או לביהכ"נ להתפלל לכו"ע צריך לברך בשעת אכילה שניה:
Szigorítás (eléggé váratlan helyen!!) MB-től a bráchára: akkor lehet mezonotra, ha többen is vannak. Egyedül tehát csak akkor, ha sokat eszik (annyit, hogy bencsoljon??). Furcsa lenne.
אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה וכמה אכילת עראי כביצה מפת ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות [ואפי קבע עלייהו] [ד"ע] חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכ' אפי' מים הרי זה משובח ותבשיל העשוי מחמשת מינים אם קובע עליו חשוב קבע וצריך סוכה: הגה ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים [מרדכי פ' הישן] ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת:
(טו) אם קובע עליו וכו' - ר"ל שאוכלם בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה ולא די שיאכל מעט יותר מכביצה כמו בפת ועיין במ"א שהקשה ע"ז ודעתו דדינו ממש כמו בפת דיותר מכביצה מעט חייב בסוכה אכן לענין לברך לישב בסוכה דעת האחרונים דאין לברך רק כשיקבע עליו סעודה כמו שכתוב בשו"ע. ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה ודוקא בקביעות אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל:
Még egy elgondolkodtató halacha: miért nem imádkozunk szukában? Su"Á szerint lehetne elvileg.
כל שבעת הימים קורא [ולומד] בתוך הסוכה וכשמבין ומדקדק במה שיקרא [וילמוד יכול ללמוד] חוץ לסוכה כדי שתהא דעתו מיושבת עליו המתפלל רצה מתפלל בסוכה או חוץ לסוכה:
MB ezt megdöbbentően megszorítja arra az esetre, ha nincs zsinagógája. (Su"Á olyan tipikus esetről beszélne, amikor nincsen??)
(ל) רצה מתפלל וכו' - ר"ל דבאיזה מקום שיש לו מנוחה יותר להתפלל בכונה שם יתפלל ואם היה לו בהכ"נ בעירו מניח סוכתו והולך לו לב"ה שכן בשאר ימות השנה ג"כ מניח דירתו והולך לו לבהכ"נ והבדלה מבדיל בסוכה שכן כל השנה מבדיל בביתו:
Furcsa: vajon az étkezésre ugyanez a logika nem alkalmazható? A zsinagógai evés miért szükséges a szukában? Hiszen évközben azt sem szoktuk azt?
Tamás válasza (elfogadtam): a zsinagógai étkezés maga nem tipikus dolog. Az étkezés mint olyan tipikus helye az otthon, az imáé a zsinagóga.
Itt a Jerusálmi kérdezi a szukára mondott áldás és Tórára mondott áldás közötti különbséget:
מַה בֵּין סוּכָּה וּמַה בֵּין לוּלָב. סוּכָּה אֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה אֶלָּא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְּבַד. לוּלָב טָעוּן בְּרָכָה כָּל שִׁבְעָה. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי אָחָא הֲווּ יָתְבִין אָמְרִין מַה בֵּין סוּכָּה וּמַה בֵּין לוּלָב. סוּכָּה נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת וּבְיָמִים. לוּלָב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַיּוֹם. הָתִיב רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמַיָּא הֲרֵי תַלְמוּד תּוֹרָה נוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כִבְיָמִים. מַיי כְדוֹן סוּכָּה אֵיפְשַׁר לָהּ לִיבָּטֵל. תַּלְמוּד תּוֹרָה אִיפְשַׁר לוֹ שֶׁלֹֹּא לִיבָּטֵל.
Ritvá itt vitatja azt, aminek a Talmud itt látszik: biztosan nem erre gondolt, hiszen így Rabbi Jochánán nem is adresszálja Smuel alapvetését. Ez segít megérteni az alap vitát és mostani halachát.
ורבה בר בר חנא א״ר יוחנן סוכה ז׳ ולולב יום אחד מ״ט סוכה דאוריי׳ שבעה לולב דרבנן יום אחד הא ודאי טעמא דשמואל גבי לולב טעמא רבה הוא דכיון דמפסקי לילות מימים לא נפיק חד בברכתא דחבריה אלא דרבי יוחנן סבר דלא מברכין אלולב אלא יום ראשון שהוא מן התורה בלבד דאמצות דרבנן לא מברכין ולדידיה לא מברכין נמי אנר חנוכה ומגילה דהא כלהו חד טעמא הוא וכדאמרינן לקמן דרב סבר לולב שבעה מדקאמר שמברכין על נר חנוכה והכי סוגיין התם בדוכתייהו דמברכי׳ אנר חנוכה ומקרא מגילה הלכך פשיטא מלתא דלית הלכתא כרבי יוחנן בלולב ואע״ג דשמואל ור׳ יוחנן הלכה כר״י שאני הכא דסוגיא דאמוראי בתראי כשמואל כדאמרן והא דא״ר יוחנן דסוכה ז׳ משום דהוי׳ דאורייתא לאו היינו עיקר טעמיה דהא שמואל סבר נמי דסוכ׳ דאורייתא נמי ז׳ וקרא הוא ואפ״ה כיון דלא מפסקי לילות מימים הוה כחד יומא אריכתא ובחדא ברכתא סגיא להו אלא דהאי טעמא דנקיט לר׳ יוחנן סוכה דאורייתא סניפין הוא איידי דקאמר לולב דרבנן אבל עיקר טעמא דר׳ יוחנן אע״ג דכלהו חדא יומא אריכתא נינהו כיון שמתערטל ממצותה כשיוצא ממנה חייב הוא לחזור ולברך עליה כשחוזר ונכנס בה שחוזר ומתלבש במצותו ואפי׳ בו ביום עצמו שכל שעה שנכנס בה כתחלת מעשה כי היציאה משם היא גמר כניסה ראשונה והיינו דאוקימנא מלתי׳ כתנאי דתפילין דתני׳ תפלין כל זמן שמניח מברך עליהן ואפי׳ אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתים דכולי׳ יומא חזי לתפילין אפ״ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחלת מעשה לגמרי ובעי ברכה ולא מצטרף אברכה קמייתא מעתה לר׳ יוחנן דקאי כר׳ בתפילין חייב הוא לברך בסוכה כל זמן שנכנס בה בין ביום בין בלילה כתפילין כ״ז שמניחן והלכתא כותיה בסוכה דהא קי״ל כר׳ בתפילין וכדפסק רב יוסף בהא הלכה כרבי יוחנן והאי דקאמר ר״י סוכה ז׳ היינו שמברך עליה כל שבעה כל זמן שנכנס בה ומשום דשמואל נקט לולב ז׳ נקט רבי יוחנן סוכה ז'. מיהו כי אמרי׳ דמברך על הסוכה כ״ז שנכנס בה היינו כשיוצא ממנה מתחלה יציאה גמור׳ לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כחליצ׳ דתפילין אבל לא יצא מתחלה אלא לדבר עם חבירו או להבי׳ דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר וכיוצא בזה לענין ברכ׳ הנהנין כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ולקביעי׳ הדר ואע״פ שלא הניח שם זקן או חולה וכדפרישנא בדוכתא ויש מרבותינו חכמי צרפת ז״ל שכתבו דכיון דאיכא בסוכה חיוב ענינים משונים אכילה ושינה וכיוצא בהן שכל עת שקובע עצמו לעשות בה א׳ מדברים אלו הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אע״פ שלא יצא משם וכ״ש לרבנן דבי ר׳ אשי דמברכין על התפילין כל היכי דמשמשי בהו ויש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה ומה שכתבנו נכון ועיקר והלכה למעשה מפי רבי נר״ו:
Itt a talmudi különbségtétel a híres ellentétre: enni lehet szukán kívül is, alkalomszerűen, de aludni nem. (Ironikus: mégis mi fordítva paszkenoljuk, Remo alapján.)
תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹכְלִין אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה, וְאֵין יְשֵׁנִים שֵׁינַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אָשֵׁי: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵרָדֵם.
אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה וכמה אכילת עראי כביצה מפת ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות [ואפי קבע עלייהו] [ד"ע] חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכ' אפי' מים הרי זה משובח ותבשיל העשוי מחמשת מינים אם קובע עליו חשוב קבע וצריך סוכה: הגה ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים [מרדכי פ' הישן] ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת:
A híres sitát Rámbám, amit sokan követnek, pl. a Grá. (A „briszker kidus” is innen medájék állítólag: ezen a kiduson kell leülni, ergó a többin ők állnak.)
כָּל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעָה מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וּבְלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַסֻּכָּה וְאַחַר כָּךְ עַל הַזְּמַן. וּמְסַדֵּר כָּל הַבְּרָכוֹת עַל הַכּוֹס. נִמְצָא מְקַדֵּשׁ מְעֻמָּד וּמְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה וְיוֹשֵׁב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַזְּמַן. וְכָזֶה הָיָה מִנְהַג רַבּוֹתַי וְרַבָּנֵי סְפָרַד לְקַדֵּשׁ מְעֵמָּד בְּלַיִל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
קודם שישב וכו' עד וכזה היה מנהג רבותי וכו'. א"א לא דייק ומנהג מקומנו לא היה מעולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת אכילה וכל זמן שאינו אוכל עובר למצוה הוא באמת, עכ"ל:
כל זמן שיכנס בסוכה וכו'. מסקנא דגמרא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ז) דכל זמן שנכנס לישב בה מברך וכן כתוב בהלכות ודעת הגאונים שאפילו נכנס בה מאה פעמים ביום חייב לברך וכן דעת רבינו. וראיתי כתוב דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשיחזור ודבר נכון זה. ומ״מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב ז״ל:
Toszfot, Rábénu Tám: volt korábban, de siurban hallottam, hogy Beráchotban is érdemes megnézni, ott némileg más sitát hoz.
שכבר נפטר באהבה רבה - עד הלכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי"ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א"נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה (בשחרית) ללמוד שא"צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה (פ"א דפאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' שהיא ברייתא (מס' שבת קכז.) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א"צ כמו שכתבתי כבר:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִשְׁכִּים לִשְׁנוֹת, עַד שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מִשֶּׁקָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּ״אַהֲבָה רַבָּה״.