ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאׇרְכָּ֖הּ וּלְרׇחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ
נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹ׳״. לֹא כְּאַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וְגוֹ׳״. וְלֹא כְּיִצְחָק, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל״. אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה״.
קום התהלך בארץ. פעולת ההילוך עד מקום ראות עיניו הי׳ אות לקנין. ועי׳ ב״ב ד״ק:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״. וְרַבָּנַן – הָתָם מִשּׁוּם חַבִּיבוּתָא דְאַבְרָהָם הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ הָכִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִכְבּוֹשׁ לִפְנֵי בָנָיו.
(סנהדרין קי"א א')
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ. הַבֵּט יָמִין וּרְאֵה, כִּי מִתְּחִלָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם ״שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד שָׁם צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם״ (בראשית יג:יד-טו), שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁבִּרְאִיָּה לְחוּד סָגֵי וְקָנֵי לַהּ. וְאַחַר כָּךְ חָזַר מִזֶּה וְאָמַר ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״, שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֲזָקָה מַמָּשׁ מִכִּי דַּיֵשׁ אַמַצְרֵי, (בבא קמא ט.) וּבִרְאִיָּה לְחוּד לָא קָנֵי לַהּ. וְעוֹד, כִּי מִתְּחִלָּה אָמַר ״לְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם״, וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״, וְלֹא הִזְכִּיר זַרְעֲךָ וְלֹא ״עַד עוֹלָם״. וְעוֹד, שֶׁאָמַר ״שָׂא נָא״, אֵין ״נָא״ אֶלָּא בַּקָּשָׁה. וּבְאָמְרוֹ ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ״ לֹא הִזְכִּיר לְשׁוֹן ״נָא״. וְאֵצֶל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֻחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה, שֶׁאָמַר (דברים ג:כה) ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ״, הֲרֵי שֶׁהִזְכִּיר לְשׁוֹן ״נָא״ אֵצֶל הַעֲבָרָה מַמָּשׁ שֶׁהִיא דּוּגְמַת ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ״, אֲבָל אֵצֶל הָרְאִיָּה לֹא הִזְכִּיר ״נָא״, כִּי לֹא אָמַר ״וְאֶרְאֶה נָּא״. וְעוֹד, מַהוּ שֶׁאָמַר כָּאן ״וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד שָׁם״, וְכִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁיִּרְאֶה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם?
קום התהלך. עי' ב"ב ד"ק הלך בה לארכה ולרחבה קנה ויליף מכאן, ועב"ר פל"ט סי' כ"ד, וא' לקנינה. וביפ"ת כתב לזכות שיהי' לו קנין בארץ עש"ה שמעינן מזה דקנה אברהם ארץ כנען בקנינים הנוהגים בין אדם לחבירו, ואע"ג דלא זכה עד דור ד' דכ' ודור רביעי ישובו הנה, עי' יפ"ת פמ"א סי' י"ג דזכה בה מיד מעכשיו לזרעו כאומר משוך וקני מעכשיו ולאחר ל' יום דקנה, וע' פר"ד דרוש ט' אריכות:
ובפר"ד דרוש א' הקשה הא הרמב"ם פסק בפ"א הי"ז ממכירה דאין ב"נ קונה בחזקה. ובגמ' ב"ב איתא דאברהם קנה מחמת חזקה פ"ש. וי"ל דבחו"מ סי' קצ"ח סעיף ה' כ' הרמ"א דאף דתקנו חכמים דמעות אינו קונה מ"מ אם התנה בפירוש שיקנו המעות קנה ע"ש וכ' בקצה"ח סק"ג דאם התנה ב"נ לדין בדיני ישראל מהני דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני תנאי וקנין כסף הוי קנין בב"נ לכן מהני תנאי אף בישראל ע"ש וסמוכין לדבריו נראה לי מהא דקידושין י"ב א' דאמר שמואל המקדש בתמרה אע"פ שאין בו פרוטה מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. וכ' הר"ן מטעם דיכולה לומר לדידי שוה לי פרוטה. ולכאורה קשה דא"כ אף באינו שו"פ בשום מקום תהיה יכולה לומר לדידי שוה פרוטה, ורק התירוץ אם שוה פרוטה במקום אחד הוי עליו שם ממון יכולה לומר אף לדידי שו"פ בכאן. אבל אם אינו שו"פ בשום מקום הוי עפרא בעלמא ואינה יכולה לעשות מעפר ממון, כמו בשבועה שלא אוכל ואכל עפר דפטור ובחידושי למס' קידושין הארכתי בזה הענין. כמו כן י"ל אם הוי קנין באיש אחר מועיל תנאי אף בישראל. ולפי"ז קנין חזקה כיון דמהני לישראל מהני תנאי לב"נ, ושפיר הוכיח בגמ' התהלך בארץ דהוי קנין בחזקה ומועיל בישראל מועיל נמי בב"נ בתנאי מפורש:
קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ. עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּהְיֶה אַבְרָהָם מַחֲזִיק בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ וּלְזַרְעוֹ מֵעַתָּה, וְאָמַר שֶׁיִּתְהַלֵּךְ בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כְּאָדָם הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע בְּמַתָּנָה וּמַרְאֶה לוֹ מְצָרָיו וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁיַּחֲזִיק בָּהּ. וְעַל דֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, מִלַּת הִתְהַלְּכוּת נִזְכֶּרֶת אֵצֶל הַחָכְמָה, כְּעִנְיַן שֶׁכָּתוּב (משלי י’): ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ״, וּכְתִיב (תהילים ל״ט:ז׳): ״אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ״, הִיא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית, וְלֹא נִזְכְּרָה כִּי אִם בִּיחִידֵי הַצַּדִּיקִים מְחַפְּשֵׁי הַחָכְמָה, כְּנֹחַ וַחֲנוֹךְ וְאַבְרָהָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וּלְפִי שֶׁאַבְרָהָם הֶעְתִּיק שִׂכְלוֹ בְּחִפּוּשׂ הַחָכְמוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, וּמַסִּיעַ נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ בְּהַשָּׂגַת הָעִנְיָן הַכּוֹלֵל הַנֶּגְבָּה, אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ״, כְּלוֹמַר נַעְנַע צוּרַת שִׂכְלְךָ בִּדְרִישַׁת הַנִּמְצָאִים שֶׁבָּאָרֶץ, כִּי לֹא מָצִינוּ שֶׁהָלַךְ אַבְרָהָם אֶת הָאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל מָצִינוּ בּוֹ שֶׁיָּשַׁב וְלֹא הָלַךְ, הוּא שֶׁכָּתוּב: ״וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב״, וְעַל כָּל פָּנִים הַהִלּוּךְ הַזֶּה הוּא תְּנוּעַת הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית וְהֶשְׁקֵט הַגּוּף, וְזֶהוּ ״וַיֶּאֱהַל״ מִלְּשׁוֹן ״יוֹשֵׁב אֹהָלִים״, כִּי דְּרִישַׁת הַחָכְמוֹת צָרִיךְ תְּנוּעַת הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית וְהֶשְׁקֵט הַגּוּף, בְּהֵפֶךְ מִצָּרְכֵי הַגּוּף שֶׁהֵם צְרִיכִים נִעְנוּעַ הַגּוּף וְהֶשְׁקֵט הַנֶּפֶשׁ. וְאָמַר: ״כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״, אֶתֵּן לְךָ דֵּעָה וְחָכְמָה לָדַעַת מַהוּת הַנִּמְצָאִים, כְּעִנְיַן שֶׁכָּתוּב (מלכים א ה׳:כ״ו’): ״וַה׳ נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה״.
אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולא אמרו עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד את השבת מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת: הגה נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב [סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה] והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות יש שכתבו שבקצת מקומות נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה [מהרי"ל ולא ראיתי לחוש לזה]:
ישכים בבוקר ביום הששי להכין צרכי שבת ואפי' יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה הוא כבודו שמכבד השבת: הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה (כל בו וב"י בשם ספר חיי עולם):