המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה או שטעה במנין המעות ומוכר דבר ונמצא בו מום. ובו כג סעיפים:המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים וכן אם נמצא המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו חוזר ואפי' לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר שקנין בטעות הוא:
ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים. עיין בטור בס"ג שכ' בשם הראב"ד פעמים שהמקח חוזר כו' ע"ש והמחבר השמיטו ולא ידעתי למה ואי משום דהמ"מ כ' שהראב"ד חולק בזה על הרמב"ם ושדברי הרמב"ם עיקר בזה קשה הא השיג הב"י בזה על המ"מ וכ' שגם הרמב"ם מודה בזה וכתבתי בדרישה שכן נראה מוכח מדברי הטור דס"ל דל"פ בהא ע"ש:
הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ בְּמִדָּה בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן וְטָעָה בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר לְעוֹלָם. שֶׁאֵין הוֹנָיָה אֶלָּא בְּדָמִים אֲבָל בְּחֶשְׁבּוֹן חוֹזֵר:
כֵּיצַד. מָכַר לוֹ מֵאָה אֱגוֹזִים בְּדִינָר וְנִמְצְאוּ מֵאָה וְאֶחָד אוֹ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה. נִקְנָה הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר אֶת הַטָּעוּת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְכֵן אִם נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת חָסֵר אוֹ יָתֵר מִן הַמִּנְיָן שֶׁפָּסְקוּ חוֹזֵר וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּלוּם חוֹזֵר שֶׁקִּנְיָן בְּטָעוּת הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
ואפילו לאחר כמה שנים וכו'. א"א אינו מחוור פעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר כגון שהיה תופס לפניו שק של אגוזים ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מדתו הרי זה חוזר ואע"פ שרצה זה להשלים אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו אלא כדי שיעור מדה ואמר לו הנה שק של אגוזים לפניך ונטל השק ומדד ולא מצא בו מדתו ה"ז קנה וישלים שהרי היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת השלמה נטל ושורש דבר זה בקדושין. עכ"ל:
המוכר לחבירו במדה או במשקל וכו' כיצד מכר לו מאה אגוזים וכו' נקנה המקח ומחזיר הטעות. זו מימרא דרבא בכמה מקומות כל דבר שבמדה ושבמניין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ועיקרה ר״פ האיש מקדש (קידושין דף מ"ב:) וכתב הרב אבן מיגש ז״ל בפרק המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד בטול המקח אפילו ביתר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך והאריך בזה שם וכן העלה הרשב״א ז״ל פרק האיש מקדש. ובהשגות אמר אברהם דין זה אינו מחוור וכו'. ודימה הר״א ז״ל זה למקדש את האשה במנה זה דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כדאיתא פרק קמא דקדושין (דף ח') וסובר הר״א ז״ל דע״כ לא מפלגינן בהאיש מקדש בין מכר למלוה בכה״ג אלא כשלא אמר מנה זה וכדאיתא התם. ומ״מ אין קדושין דומין למקח וממכר בכה״ג ודברי המחבר ורבו ז״ל עיקר וגם הרמב״ן ז״ל הודה לדבריהם פרק בית כור כל זמן שאפשר להשלים:
Mácháne Efráim pontosan azt kérdezi, hogy alkalmazható-e adásvételre is a Kidusinban tanult din:
https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&st=&pgnum=68&hilite=
Ugyanebben az ügyben érdekes még Metivtá Kidusin 159. o. és Chidusé HáGránát (Naftali Trop) Kidusin 102. fejezet (274. o.) – ez utóbbi szerint chiluk: a kinján mesichával vagy dámimmal történik meg.
Ebből a Gemárából indult ki Ráávád (kérdés, hogy alkalmazható-e mechirára is, vagy csak kidusinra érvényes):
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְנָתַן לָהּ דִּינָר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַשְׁלִים. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״מָנֶה״ וְיָהֵב לַהּ דִּינָר, כְּמַאן דְּאָמַר לַהּ: ״עַל מְנָת״ דָּמֵי.
Ez pedig az alapvető din.
וְהָא דַּאֲמַרַן ״שְׁתוּת – קָנָה, וּמַחְזִיר אוֹנָאָה״ – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלֵי, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי – אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת. וּבִמְקַרְקְעֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דִּפְלוּג בְּעִילּוּיָא, אֲבָל פְּלוּג בְּמִשְׁחֲתָא – לָא, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – נָמֵי חוֹזֵר.
Rásbá különvéleménye arról, hogy mit jelent a chozér: mekách vagy csak a többletpénz?
כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר בטל מקח, וכדמוכח בשלהי המוכר הספינה (ב"ב צ, א) דאמרינן התם אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות וכו'. ואמרינן מאי טעמא, אילימא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, ואם תאמר מאי שנא מהא דתנן בפרק בית כור (בבא בתרא קג, ב) בית כור עפר אני מוכר לך פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. אבל בטול מקח לא הוי. פירש רש"י ז"ל שם דלא אתמר הא דרבא אלא במטלטלין, אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. וזה קשה דהא הכא גבי מקרקעי מייתי לה להא דרבא. ועוד דבפרק הזהב (ב"מ נו, ב) אמרינן חטים וזרען בקרקע יש להן אונאה או לא, כיון דזרען בקרקע כקרקע דמו, ואין להן אונאה, וכו' ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר ליה שדאי ביה שיתא ולא שדא ביה אלא חמשא, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאלמא הא דרבא אפילו במקרקעי איתא, אלא יש לומר דההיא דפרק בית כור לא טעו במדה כלל ולא הזכיר לו בית כור אלא לומר שהוא מוכר לו קרקע זה לפי בית כור בכך וכך דמים, אם יפחות ינכה לפי חשבון ואם יותיר יחזיר, אבל הכא דטעו ממש, בטל מקח, דכיון דדבר שבמדה הוא לא איבעי להו למיטעי כלל.
ואינו מחוור בעיני ומסתברא דרבא לאו חוזר מקח קאמר, אלא חוזר אותו פחת קאמר, דאילו מקח חוזר הוה ליה למימר אפילו פחות מכדי אונאה בטל מקח, ועוד מכר לו בית מכר לו שדה במשחתא ונמצא מקצתו יוצא מתחת ידו מחמת חוב או מחמת גזלנות ליבטול מקח וליתא, דבהדיא אמרינן בפרק בית כור (ב"ב קו, ב) שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו. אלמא בלקוחות דעלמא כולי עלמא מודו דקם דינא ומשלם ליה מאי דמפיק מיניה ומשום אחריות, וההיא דהמוכר את הספינה דמשמע לכאורה דרבא לבטול מקח קאמר, לא היא, אלא רבע לעולם הוא חוזר קאמר בין פחות משתות בין יתר משתות, והתם הכי קאמר אילימיא כי היכי דלא ליהוו ביטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר, והכל דין אחד יש להן פחות משתות ושתות ויתר משתות, אם כן אמאי אין מוסיפין כמה שירצו. והרב ר' יוסף הלוי ן' מיגאש כן פירש שם, ויהיב טעמא שלא אמרו מחילה וביטול מקח אלא כשהאונאה בדמים דהוי כטעותא בעיקר זביני, והלכך כשהוא יתר משתות בטל מקח, כיון דאיכא טעותא רבתי בעיקר זביני, וכשהוא דבר מועט בפחות משתות אינו נחשב וניתן למחילה, אבל היכא דליכא טעותא בדמים ומדה ידועה זבין ליה, אי בתר דגמרי וזבני אשתכח דטעו במדה או במנין או במשקל שקיל ליה לההוא טעותא ואזל, דהוה ליה כמאן דאית ליה כור חטים גבי חבריה ואהדר ליה כור פחות כל שהוא, דהדר עליה ושקיל מיניה ההוא כל דהוא דאשתייר ליה גביה ואזיל, וטעם נכון הוא.