Látszólag nem a legjobb jelölt, a Talmud mégis ezt hozza:
זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יהוה וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יהוה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ {פ}
״וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחְלוֹקֶת, דְּאָמַר רַב: כׇּל הַמַּחְזִיק בְּמַחְלוֹקֶת עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ״.
A másik forrás, amit a Talmud erősen támogat (noha nem egészen pontosan ugyanaz):
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַיהוה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קׇרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיקְּרִי כָּאן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״, לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת? הַאי ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לֹא תַּעֲשׂוּ חַבּוּרָה עַל מֵת!
Tórában is vannak források, látszólag egészen explicit:
לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃
Ebből kál váchomer tanulható:
כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃
Egyéb bibliai példák:
ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרׇדְפֵֽהוּ׃
דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכׇל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם׃
אַל־תֵּצֵ֥א לָרִ֗ב מַ֫הֵ֥ר פֶּ֣ן מַה־תַּ֭עֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָ֑הּ בְּהַכְלִ֖ים אֹתְךָ֣ רֵעֶֽךָ׃
Jól ismert elvek a Misnából:
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
Csak ászmáchtá? Hogyhogy?
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו כו'. רוב מוני המצות לא מנו לאו זה במנין הלאוין כי ס"ל שאסמכתא בעלמא היא:
וכתב הרמב"ם בסה"מ שורש שמיני דלאו זה הוא ע"ד אסמכתא, ועיקר כונת הלשון ולא יהיה כקרח ועדתו הוא ע"ד השלילה. ובאורו ע"פ המבואר בתנחומא, שהקב"ה מודיע בזה, שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יחול בו העונש כמו בקרח ועדתו להיות מן הבלועים ומן השרופים אלא יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל הצרעת, וכמ"ש רב אשי ראוי לצטרע, והרמב"ן הרבה לחלוק עליו, דאדרבה דרשה זאת דתנחומא היא אסמכתא, ועיקר כונת הכתוב בא לאזהרת לאו שלא יחלוק אדם על הכהונה, עיי"ש בארוכה, ועיין מש"כ בפרשה ואתחנן בפסוק ודברת בם מיומא י"ט ב'.
אבל י"ל סמך ראיה לדעת הרמב"ם ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ב א' וז"ל, הכי גרסינן אמר ר' יהודה ולא בא לחלוק, מדלא אמר ר' יהודה אומר, עכ"ל. ולפי"ז אחרי דכאן הלשון רב אשי אומר, הרי מבואר שבא לחלוק על רב דס"ל דעובר בלאו אלא דראוי לצטרע וכדרשת התנחומא, כמש"כ, וס"ל דלא בא הלשון להורות דיש לאו בזה, וא"כ אפילו אם נימא כדעת הרמב"ן דלדעת רב הוי לאו זה לאו גמור, עכ"פ מדפליג רב אשי עליו דין הוא דצריך לפסוק כרב אשי דבתרא הוא והלכה כבתראי, וא"כ עיקר כונת הכתוב בא לדרשת רב אשי וכמש"כ הרמב"ם, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"י א׳)
מצוות קנו, קנז: כתוב (א) בפרשת קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול [פ' מרובה דף ע"ט] איזהו גוזל זה הלוקח ממון חבירו בחזקה כגון שחטף מטלטלין מידו או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלי' ונטל כלים משם או שתקף בעבדיו ובהמתו ונשתמש בהן או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיו וכל כיוצא בזה הוא הגזל כעניין שנ' ויגזול החנית מיד המצרי [בגיטין דף קי"א] איזהו עושק זה שבא ממון חברו לידו ברצון הבעלים וכיון שתבעו כבש הממון אצלו ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חברו פקדון או הלואה או שכירות והוא תובעו ואין יכול להוציאו בדיינין מפני שהוא אלם וקשה אע"פ שפשוטו כך הוא מ"מ אמר רבא בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"א) זהו עשוק זהו גזל להכי אפקיה רחמנא בתרי לישני לעבור עליו בשני לאוין לפי עניין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דגרסי' בפ' חלק (סנהדרין דף ק"י) אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנ' ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו', הגוזל או עושק שוה פרוט' עובר על ל"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שחייב להחזיר כאשר בארנו בסמ"ע [מ"ע ע"ג] ואפי' שרף את הגזילה אשר גזל אינו לוקה שהרי חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ואסור (ב) לגזול כל שהוא דין תורה ואפי' מגוי עובד ע"ז אסור לגוזלו או לעושקו ואם גזלו או עשק יחזיר כמו שהבאתי למעלה [מל"ת קנ"ב] מן התוספתא וכל דיני הגזילה מפורשין בסמ"ע [מ"ע ע"ג]:
וְאִם הוּא מַחֲזִיק בַּמַחְלֹקֶת (יב) עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו (במדבר י"ז ה') דְּ"לֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין (דף ק"י).
ואם הוא מחזיק במחלוקת ע"י סיפורו וכו'. דז"ל הגמרא אמר רב וכו' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח וגו' ועיין בסמ"ג ל"ת קנ"ז וברבינו יונה במאמר נ"ח משמע מדבריהם שהוא לאו גמור ועיין בספר המצות שורש ח' וברמב"ן שם. ודע דלאו זה שייך בין בלשה"ר ובין ברכילות ואפי' על אמת ובין בפניו ובין שלא בפניו ולהמספר, ואפשר דגם על המקבל שייך לאו זה דאילו היה מראה פנים נזעמים להמספר עבור זה להראותו שאינו רוצה בלשה"ר שלו ממילא היה נשקע המחלוקת.
וכן אמרו ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא שלילה, ובארו חכמים שהוא שלילה ופירשו ענינה ואמרו (תנחומא) שהוא יתעלה ספר לנו שכל מי שיחלוק על הכהונה ויערער בה לא יחול בו כקרח וכעדתו מן הבליעה והשרפה אבל אמנם יהיה עונשו כאשר דבר יהוה ביד משה, רוצה לומר הצרעת, והוא יתעלה אמר אליו הבא נא ידך בחיקך, והביאו ראיה ממה שקרה לעוזיהו מלך יהודה, ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמרא סנהדרין (דף ק"י) והוא אמרם כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, זה על צד האסמכתא לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת.