Nászo / jájin veséchár

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוה׃

מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכׇל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃

מיין ושכר. כְּתַרְגּוּמוֹ "מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק", שֶׁהַיַּיִן מְשַׁכֵּר כְּשֶׁהוּא יָשָׁן:

זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח־לֵֽב׃

עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר חִטָּה מִין אִילָן הִיא. דְּתַנְיָא: אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל הָאָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת ״אַבָּא״ וְ״אִמָּא״ עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן.

לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יהוה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי וגו׳. הוסיף עוד כי גם זה שנתן הקב״ה מן ובאר. ובזה חייתם כל הארבעים שנה. ג״כ היה רק לזה התכלית למען תדעו כי אני יהוה משגיח על חייכם. ומזה תשכילו כי גם בגלות המר כשלא יהיה לחם ויין. מכ״מ לא תמותו לשחת חלילה. אלא תחיו בא״א באיזה דבר אשר ימציא הקב״ה לאותה שעה. ודברים אלו כבר אמר משה רבינו בבאור לעיל ח׳ ג׳ ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו׳ למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳ וכמבואר בבאורינו שם בס״ד. וא״כ אינו כ״כ רע כפי המדומה:

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם אלא הולכתי אתכם אל המדבר לכונה הזאת שלא תתעסקו בדברים גשמים ולא תאכלו לחם גשמי ולא תשתו יין ושכר שכל אלה מפריעים את הנפש מלהשיג השלמות אלא האכלתי אתכם לחם רוחני את המן שלא ידעו בנ"י מה הוא ואיך יחיה בו האדם כי אין בו גשם רק שהוא מוצא פי יהוה ושתו מי באר שנאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק ע"י עסק התורה, וזה שאמר:

יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃

וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב.

הָיָה שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין אָסוּר לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ וְאִם נִכְנַס וְעָבַד וְהוּא שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין אֲפִלּוּ מִן הֶחָלָב אוֹ מִן הַדְּבֵלָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין חַיָּבִין מִיתָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. וְאֵין מְחַלֵּל עֲבוֹדָה אֶלָּא שִׁכּוֹר מִן הַיַּיִן:

כָּל כֹּהֵן שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מִשְׁמָר הוּא וּמֵאֵי זֶה בֵּית אָב הוּא וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִים בַּעֲבוֹדָה [הַיּוֹם] אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מִשְׁמָר הוּא וְאֵינוֹ מַכִּיר בֵּית אָב שֶׁלּוֹ אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל אוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁמִּשְׁמַרְתּוֹ עוֹבְדִין בָּהּ. לֹא הָיָה מַכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא בֵּית אֲבוֹתָיו הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם. אֲבָל תַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר לִשְׁתּוֹת תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּבֵית אָב שֶׁלּוֹ וּבְמִשְׁמַרְתּוֹ:

כל כהן שיודע וכו'. א"א הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי:

מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל כֹּהֵן שֶׁמַּכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת בֵּית אָב שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִין שָׁם — אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּמַכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֵין מַכִּיר מִשְׁמֶרֶת בֵּית אָב שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִין שָׁם — אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כׇּל אוֹתָהּ שַׁבָּת.

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי: הגה וי"א דא"צ להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל) ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואין להתענות בפורים מלבד תענית חלום וע' לעיל סי' תקס"ח וסי' תק"ע. יש נהגו ללבוש בגדי שבת ויום טוב בפורים וכן נכון (מהרי"ל) ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה וערבית יתפלל בלילה ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול ורוב הסעודה צריך להיות ביום (מנהגים) ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו וכשחל פורים ביום ששי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת (מנהגים) ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו (ת"ה) יש אומרים שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים זכר לזרעונים שאכל דניאל וחביריו בבבל (כל בו). טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה וסמך לדבר ליהודים היתה אורה ושמחה ודרשינן אורה זו תורה (מהרי"ב) וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים בי"ד וט"ו (מנהגים) וכן נהגו ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם (ת"ה סי' ק"י) וע' בח"מ בדיני נזיקין:

דין שתוי ושכור לתפלה. ובו ג סעיפים:שתה יין כדי רביעית אל יתפלל עד שיסיר יינו ואם שתה יותר אם הוא יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפלתו תפלה ואם אינו יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו ואפי' אם עבר זמן התפלה משלים אותה בתפלה שאחריה כדין שוגג: הגה ודין ק"ש כדין תפלה אבל שאר ברכות יכול לברך אע"פ שהוא שכור (מרדכי ריש פ' הדר הגה' מיהוה' פ"ד מהלכות תפלה):

(ו) כדין שוגג - ואפילו התחיל לשתות אחר שהגיע זמנה שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפוג מן היין המועט שהתחיל לשתות בדיעה מיושבת ואח"כ נמשך לב להמשתה ושכח על התפלה ונשתכר כ"כ עד שלא נשאר לו שהות להפיג את יינו טרם עבור זמן התפלה ג"כ שוגג מיקרי ומיהו ודאי אם הוא סמוך למנחה ויעבור הזמן ודאי אם ישתכר שלא יוכל להפיג את יינו בזמן קצר כזה מזיד הוי לכו"ע ואין לו תשלומין: