ויקרא כ״ה:מ״ו
you may keep them as a possession for your children after you, for them to inherit as property for all time. Such you may treat as slaves. But as for your Israelite kin, no one shall rule ruthlessly over another.
וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ {ס}
תורה תמימה על התורה, ויקרא כ״ה:מ״ו:י״ב
...
לעולם בהם תעבדו. תניא, ר' עקיבא אומר, לעולם בהם תעבדו – חובה רמבדריש כן מיתור לשון זה וכ"מ בתו"כ דדריש לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה, ר"ל שכל עיקרם אינה אלא לתכלית עבודה ולכן אסור לשחררם, והוא ע"ד הדרש דדרשינן בפ' נח עה"פ ויום ולילה לא ישבתו, יעו"ש. –
ועיין בחידושי הרשב"א ריש פ"ק דשבת דמי שחציו עבד וחציו בן חורין [כגון שהיה עבד של שני שותפים ושחררו אחד] אין בו העשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו [ע' בדרשה הבאה], ורבים תפסו עליו מסוגיא דגיטין ל"ח א', מהא דפריך שם על אביי, דס"ל דאפי' היכי דאפשר לתקן ע"י השיחרור דבר איסור ג"כ אסור לשחררו, ופריך מהא דאמר ר' יצחק מעשה באשה אחת חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה ושחררה כדי שתוכל להנשא ולא ינהגו בה מנהג הפקר, ולדברי הרשב"א קשה מאי קושיא מעובדא זו, דהא כיון דהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין הלא ליכא בה כלל החיוב דלעולם בהם תעבודו, ונתפרסמה קושיא זו בעולם התורה ולא ראיתי בישוב דבר זה דבר מתקבל.
ואמנם אע"פ דבכלל אין אנו אחראין בישוב קושיא זולת על חכמי התלמוד, אך בדבר קושיא זו ראוי לשים לב לישבה, יען כי הסברא הפשוטה נוטה מאוד לחידוש דינו של הרשב"א, משום דדינו של חציו עבד וחציו בן חורין הוא כנודע שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד [ע' גיטין מ"א א'], וא"כ הלא אי אפשר לקיים בו כלל לעולם בהם תעבודו, כמבואר בדרשה הבאה, וא"כ איך יתכן שיהיה אסור לשחררו, אחרי דאיסור שחרור בא מכח המצוה דלעולם בהם תעבודו, כמבואר בדרשה הבאה, וא"כ אחרי דנפל היסוד ממילא אין קיום לתוצאת בנינו.
ולכן נראה לומר בישוב הקושיא, דבשפחה כזו שהיתה מתנהגת שלא כשורה קיימא המצוה דלעולם בהם תעבודו אף היכי כשהיא חציה בת חורין, וטעם הדבר משום דגם בבן חורין גמור שאינו מתנהג כשורה מותר לשעבד בו כמבואר בב"מ ע"ג ב' ובדרשה בסמוך, וא"כ כש"כ בחציו עבד, ולפי"ז שפיר מקשה על אביי, יען כי בחציו עבד וחציו ב"ח כזה נוהגת המצוה דלעולם בהם תעבודו כמו בעבד גמור, משא"כ בסתם חצי עבד וחצי בן חורין וכדברי הרשב"א, ודו"ק. .
(גיטין ל"ח ב')
ועיין בחידושי הרשב"א ריש פ"ק דשבת דמי שחציו עבד וחציו בן חורין [כגון שהיה עבד של שני שותפים ושחררו אחד] אין בו העשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו [ע' בדרשה הבאה], ורבים תפסו עליו מסוגיא דגיטין ל"ח א', מהא דפריך שם על אביי, דס"ל דאפי' היכי דאפשר לתקן ע"י השיחרור דבר איסור ג"כ אסור לשחררו, ופריך מהא דאמר ר' יצחק מעשה באשה אחת חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה ושחררה כדי שתוכל להנשא ולא ינהגו בה מנהג הפקר, ולדברי הרשב"א קשה מאי קושיא מעובדא זו, דהא כיון דהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין הלא ליכא בה כלל החיוב דלעולם בהם תעבודו, ונתפרסמה קושיא זו בעולם התורה ולא ראיתי בישוב דבר זה דבר מתקבל.
ואמנם אע"פ דבכלל אין אנו אחראין בישוב קושיא זולת על חכמי התלמוד, אך בדבר קושיא זו ראוי לשים לב לישבה, יען כי הסברא הפשוטה נוטה מאוד לחידוש דינו של הרשב"א, משום דדינו של חציו עבד וחציו בן חורין הוא כנודע שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד [ע' גיטין מ"א א'], וא"כ הלא אי אפשר לקיים בו כלל לעולם בהם תעבודו, כמבואר בדרשה הבאה, וא"כ איך יתכן שיהיה אסור לשחררו, אחרי דאיסור שחרור בא מכח המצוה דלעולם בהם תעבודו, כמבואר בדרשה הבאה, וא"כ אחרי דנפל היסוד ממילא אין קיום לתוצאת בנינו.
ולכן נראה לומר בישוב הקושיא, דבשפחה כזו שהיתה מתנהגת שלא כשורה קיימא המצוה דלעולם בהם תעבודו אף היכי כשהיא חציה בת חורין, וטעם הדבר משום דגם בבן חורין גמור שאינו מתנהג כשורה מותר לשעבד בו כמבואר בב"מ ע"ג ב' ובדרשה בסמוך, וא"כ כש"כ בחציו עבד, ולפי"ז שפיר מקשה על אביי, יען כי בחציו עבד וחציו ב"ח כזה נוהגת המצוה דלעולם בהם תעבודו כמו בעבד גמור, משא"כ בסתם חצי עבד וחצי בן חורין וכדברי הרשב"א, ודו"ק. .
(גיטין ל"ח ב')
בראשית ח׳:כ״ב
So long as the earth endures,
Seedtime and harvest,
Cold and heat,
Summer and winter,
Day and night
Shall not cease.”
עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
תורה תמימה על התורה, בראשית ח׳:כ״ב:א׳
...
לא ישבתו. אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן יזפירש"י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ"ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים ולא אאדם, ונראה דס"ל כמ"ד במ"ר (פ' כ"ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא"כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי שגם עד היום לא שבתו, ולכן פירש דקאי אאדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. –
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע"כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע"פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ"ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע"פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י"ל בטעם הדבר שצוה הקב"ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי"ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר"נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ"ע במש"כ הרמב"ם בענין זה בפ"ט ה"ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ"מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין נ"ח ב')
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע"כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע"פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ"ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע"פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י"ל בטעם הדבר שצוה הקב"ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי"ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר"נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ"ע במש"כ הרמב"ם בענין זה בפ"ט ה"ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ"מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין נ"ח ב')