Onáát devárim és onáát mámon összehasonlító misnája.
מַתְנִי׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״.
Számos különbséget sorol fel a Gemárá, a kettőt összehasonlítandó, mindegyiket az onáát devárim javára. Ezek egyike a jirá-faktor:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״, וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן, וְזֶה לֹא נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן.
A Máhársá szerint ugyanolyan értelemben van itt szó a jiráról, mint a kefel (gázlán vs. gánáv) ügyében, amikor egy „álszent szekírozásról” van szó, ahol az áldozat nem látja át a szándékosságot.
גדול אונאת דברים כו'. שנאמר בו ויראת מאלהיך כו' יראה דבלאו הני טעמי דלקמן דזה בגופו כו' וזה לא ניתן להישבון כו' קאמר הכא דגדול אונאת דברים מדכתיב בו ויראת מאלהיך ויש לפרש מדכתיב ביה ויראת והוה דבר המסור לבוחן לבבות לבד ה"ל גדול מאונאת ממון דה"ל דבר המסור להכיר גם לבריות דזה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד כו' כדאמרינן בפרק מרובה דמה"ט החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן וק"ל:
Lássuk az eredeti, tórai szöveg magyarázatait.
וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יהוה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
A klasszikus Rási, Midrás alapján a legfurcsább. Pontosan a jirá-faktorból derül ki, hogy onáát devárimról van szó és nem mámonról!
ולא תונו איש את עמיתו. כָּאן הִזְהִיר עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁלֹּא יַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא יַשִּׂיאֶנּוּ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, לְפִי דַּרְכּוֹ וַהֲנָאָתוֹ שֶׁל יוֹעֵץ, וְאִ"תֹּ מִי יוֹדֵעַ אִם נִתְכַּוַּנְתִּי לְרָעָה? לְכָךְ נֶאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ — הַיּוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת הוּא יוֹדֵעַ. כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, שֶׁאֵין מַכִּיר אֶלָּא מִי שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְלִבּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ (ספרא; בבא מציעא נ"ח):
A nehézség: mitől jirá inkább a mámon mint a devárim? Nem pont fordítva? Ipchá misztábrá?
1. A devárim alapesete a direkt sértegetés. Valóban van a Rási által idézett álszent, mélyebb eset, ez igaz.
2. De a mámonban éppen az alapeset a rejtett! Hiszen átverés-alapú.
Igaz, hogy végül ki fog derülni, és a devárim talán soha nem fog kiderülni. De miért ez a hosszútávú, teoretikus, ritka eset a definiáló esszencia a tipikus helyett?
A Párdesz Joszéf és Rábénu Becháje elemzése (mindkettőt a jirá alapján találtam).
ולא תונו איש את עמיתו, בשפתי צדיק אות י"ז נסתפק אם אמר חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני ששוה כך וכך, דאין בו אונאה כי מחל, ואם גם בהסכום שאמר ששוה נתאנה בפחות משתות אם שייך אונאה, כי הטעם דעד שתות קנה דמחל, אבל כאן בס"ה יותר משתות יוכל להיות שמקפיד, ואולי י"ל להיפך דמה בסתם ב"א אמרי' שמחל, מכל שכן מי שגילה דעתו שמוחל מרצונו, ואולי תלוי במה שמסופק בש"ע אם מותר להונות פחות משתות כשיודע השיווי ובח"א מהרש"א ב"מ (נ"ט.) כ' רק באונאות דברים דכ' עמיתו בענין שיהי' ירא שמים, אבל באינו כן מצוה להונהו, אב כממון דכ' אחיו גם בעל עבירה בכלל ע"ש. ובבכורות (י"ג.) מפורש דגם בממון כ' עמתך, וגם הא שכ' דמצוה להונהו, לא ראיתי בשום מקום רק שמותר, ועי' בזה בס' מנחת סולת על החינוך מ' ס"ג בזה הרבה ובספרו קב זהב (דף כ'): וראיתי פשט בהפסוק כאן "ולא תונו איש את עמיתו", שהוא ירא שמים "כי אני ה"א" אני יודע מה שבלבכם אם באמת ירא אלהים אתה - וגם ע' מתחלף עם א', וכמו שהי' כתב לא תונו איש את אמתו האמת של עצמו - וכאן כ' עמתו ובפי"ד אל תונו איש את אחיו, מקודם יזהר מלהונות איש אחר איש אמת, וכאן הזהירה תורה אף להונות "עמיתו" חבירו שהוא ג"כ גנב ואיש כזב כמוהו, וגם שהונה אותו מכבר, ויוכל להיות לו היתר, ג"כ להונות בחזרה, אפ"ה אסור להונות, ומסיים ויראת מאלהיך, הגם שמחבירו אין לו מורא שהרי הוא אינה אותו פעם אחרת, אבל אתה מחויב להתירא מהשי"ת, כי אני יהוה אלהיכם, יהוה שלכם, ואחשוב הן עמו וכן עמך, עי' בזה בבינה לעתים דרוש ס"ח: ובמלא העומר כ' דבכל ר"ה קצובין כמה ירויח בכל השנה מזונותיו בביצה (ט"ז.), אם הרויח משקרות וגזלות הונו ג"כ יאבד ע"י חלאים או צרות אחרות, ואמרה תורה ולא תונו לא תרצו לרכוש הון ע"י אונאה לפי, ויראת מאלהיך, תירא ממדת הדין שישלח עליך דברים וצרות שתאבד בחזרה המעות שאינם ישרים ואמתים: ובשם הגה"ק ר' נתן אדלר ז"ל ראיתי דחז"ל סיפרו שמואל קנה אצל גוי כד זהב במקום כד ברזל ושלם ד' זהובים והבליע אותו בחשבון זהב אחד, ופלא ששמואל רמה לגוי וגם גזל מאתו זהב א', וגם למה סיפרו לנו חז"ל זאת, רק הכוונה להיפך, דסיפרו גודל צדקתו, שראה שיש לו למכור כד זהב ושוה הרבה וחפץ רק ד' זהובים, ולא ידע שמואל אם הגוי אינו יודע שהוא של זהב וחושב שהוא של ברזל, והחוב עליו לגלות האמת כדי שלא להונות אותו, או שהגוי יודע שהוא זהב ורק שהיא גניבה, וא"כ מצוה לקנות במעות מעט להציל הגנבה ולטרוח למצוא בעה"ב מהכד, ונתן שמואל לעצמו עצה ונתן לו עוד זהב א' יותר מאשר רצה, ומבליע הוא, אם נותן יותר מהמגיע, אבל לא יאמר לו בפירוש, כמ"ש בסוכה (ל"ט.) מבליע דמי אתרוג בלולב. ויראה אם יחזיר בחזרה הזוז, סימן שהוא איש כשר, ואינויודע שכד של זהב, ואח"כ יחזיר לו שמואל המותר ששוה באמת, ואם לא יחזיר. הזוז סימן שהוא גנב, והכד הוא גנבה ומצוה להציל עבור ממון מעט כדי להחזיר לבעל הבית האמתי, וספרו חז"ל שהי' שמואל נזהר בדיני אונאה אפי' לגוי, ובסמ"ג לאווין קנ"ב חמור גזל גוי מגזל ישראל מפני חילול השם, והוא מתוספתא ב"ק פ"י, ועש"ך חו"מ ר"ס של"ז ישראל פועל בכרמו של גוי אסור לאכול בשעת עבודה, בעת בשל ישראל מותר, ובאר הגולה חו"מ סי' שמ"ח ואני כותב זאת לדורות, שראיתי שבטעות גוים לא הצליחו, וירדו נכסיהן לטמיון, ורבים שקדשו השם והחזירו טעות גוים גדלו והעשירו, ובס' חסידים תתרע"ד כ' ג"כ כן, ובפהמ"ש לר"מ כלים פי"ב מ"ז:
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. זו אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז׳:ז׳) הנה יהוה נצב על חומת אנך ובידו אנך, והטעם לפי שהמתאנה מצטער ביותר ומחליש דעתו ולבו נכנע על צרתו ומתפלל מתוך דאגת לבו בכוונה ונשמע. ואם הוא אומר ומי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך.
A Torá Temimá megmutatja, hogy a mászur lálév fogalma nem ebből a vejárétából származik, hanem a bölcsek tiszteletének parancsolatából.
Lábjegyzetében (itt nem látszik, csak megnyitásra) explicit említi az általunk felvetett alapproblémát (de a mélyebbet nem), és továbbirányít a többi említéshez, ahol már feltehetően írt akár erről is, hogy mi a mászur lálév pontosan.
(קדושין ל"ב ב')
De persze itt a Metivtá is írhat ugyanerről.
יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם... וְיָרֵאתָ״ – דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.
A Deepseek alapvető, psát válasza már elég szaturált egy cikkhez. A további TT-ket azért még meg lehet nézni.
A további magyarázat olvasások helyett talán inkább jobb, ha saját gondolatot adunk hozzá: motiváció szintjén igenis a szóbeli sanyargatás szívbeli, mert onnan indul. Az, hogy pénzt akarunk, egy felületes dolog, a felületes emberek jécer hárája. A verbal abuse az entellektüellek physical abuse-ja.
A teljesség jegyében azért belinkelem a két idézett további TT helyet (mindkettő Kedosimban vejárétá, és csak ennyi van):
לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יהוה׃
מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יהוה׃ {ס}
Ez a két előfordulás van, de igazából ehhez a hosszabb lábjegyzethez vezetnek. Itt azzal foglalkozik, hogy a cedukim hogy értik félre a lifné ivért, és miért akarja Cházál kihozni a látszólagos psátból.
והנה המפרשים פירשו דלכן הוציא התו"כ את הפסוק מפשטיה וכן הגמ' בכל הדרשות הבאות לפנינו בזה, דאיירי במחטיא ומכשיל את חבירו בעבירה ולא דאיירי במשים צור מכשול לעור עינים על דרכו, שכן הוא דעת הצדוקים כמבואר בנדה נ"ז א', משום דא"כ הוא הול"ל לא תשים מכשול, אבל הלשון נתינה עורה על הנותן עצה בידיעתו והמכשול נסתר בלבו, ויהיה לפי"ז פי' עור – מלשון עור הלב והדכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי, ושם נ"ו צופיו עורים כולם, שהכונה עור השכל, והיינו במחטיא ומכשיל את חבירו.
ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כונת הכתוב מפשטה, אלא דמוסיפות שגם עניני מכשול ועבירה ג"כ כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש, וכיון דמצינו דשם עור מורה על עור עינים ועל עור השכל, לכן כולל הפסוק כולם, ורק בזה חלוקה דעת הצדוקים שהבאנו, שהם מפרשים דקאי רק על מכשול הגוף ולא על מכשול הנפש.
וגם נראה דבהכרח צ"ל דהפסוק כולל גם הצווי כפשטיה, דאחרי דמצינו במשנה תורה עונש בענין זה, ארור משגה עור בדרך (פ' תבא), ולא יתכן שלא יבא מקודם בתורה אזהרה על זה, וכמו בשאר העונשין שקדמה להם אזהרה. ואע"פ דגם שם פירש"י דקאי אעצה שאינה הוגנת בכ"ז בודאי שם אין מקרא יוצא גם מידי פשוטו, וכ"מ בזוהר קדושים פ"ה א' האי קרא כמשמעו, וכן בזוהר בשלח מ"ט ב' ובשוח"ט קמ"ו.
ובזה יתבאר המשך הצווים בפסוק זה לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול, שתפס הכתוב שני אומללים שאפשר להכשילם מבלי שידעו וייראו מהם.
אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפני עור אין לוקין משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה, היינו בנותן מכשול ממש לעור עינים, יהיו לוקין על זה, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים. .
(תו"כ)
U.i. A „mászur lálév” kifejezés csak a Talmud két fentebb említett helyén fordul elő, a Metivtá nem adresszálja egyiket sem. Rási hasonlóan és alaposabban ír mindkettőről:
שהרי דבר המסור ללב - ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה:
דבר המסור ללב - ללבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו כרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת:
אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר. ובו כ סעיפים:כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: הגה וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב) ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש):
A híres utolsó RJ-RL-incidens – látszólag az onáát devárim tipikus példája. Miért volt szabad?
וּמֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּן? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בַּכִּבְשָׁן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵן בְּמַיִם. אֲמַר לֵיהּ לִסְטָאָה בְּלִסְטְיוּתֵיהּ יָדַע. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אַהֲנֵית לִי? הָתָם ״רַבִּי״ קָרוּ לִי, הָכָא ״רַבִּי״ קָרוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: אַהֲנַאי לָךְ דַּאֲקָרְבִינָּךְ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
Máhársál innen tanul egy engedélyt a tanítóra (talán csak a legfőbb tanítóra?).
שם ומאי אהנית לי כו' נ"ב נ"ל דה"ק ליה מי אית לך רשותא להכלימני ולומר לסטיים בליסטנותא ידע דהא כבר מוזהר שלא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים אלא ודאי בזה אתה מקנטרני שהייתי לסטים מחמת דוחק והייתי מזולזל ועתה נעשיתי רב וחשוב מאי אהנית לי כו' והוא לא השגיח בדבריו כך והבין שכפשוטו אמר ומש"ה השיב לו דאקרביון תחת כנפי השכינה אי נמי השיב שרשות בידו להכלימו ולקנטרו בכל שהרי הוא רבו והכניסו תחת כנפי השכינה ודו"ק: