A híres elv, de kire vonatkozik?
לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יהוה׃
A két talmudi példa furcsa: kivégzés és házasság.
וּלְטַעְמָיךְ – נַעֲבֵיד עֲשָׂרָה! אֶלָּא כְּרַב נַחְמָן – דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּהָא אִיסּוּרָא נָמֵי אִית בֵּהּ, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַד שֶׁיִּרְאֶנָּה, שֶׁמָּא יִרְאֶה בָּהּ דָּבָר מְגוּנֶּה וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״.
Meglepő, hogy itt az egyiptomiakra is vonatkozik:
דַּבֶּר־נָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃
Néhány fejezettel korábban még nem volt ilyen jó a viszony:
וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
Az egyszerű különbségtétel: Tóraadás előtt és után (Pardesz Joszéf és Rábénu Becháje).
רעהו בכמה מקומות רעהו ממעט זכר ב"ק ל"ז: שור רעהו, ב"מ פ"ז: בכרם רעך, ומכילתא משפטים (כ"א ח') שלם ישלם שנים לרעהו (ועמ"ש בשמות ב' י"ג), וכאן קורא למצרי רעהו, וצ"ל דשאני הכא דהוי קודם מתן תורה, ואחר מתן תורה רעהו ישראל דוקא, וביתרו (י"ח ז') וישאלו איש לרעהו לשלום ותיב"ע וגיירי', והמפרש פי' דאם לא כן רעהו ממעט נכרי, ובלא"ה ל"ק דקודם מ"ת רעהו אף נכרי, וזה תלי' אי יתרו קודם מ"ת היה בזבחים קט"ז. ועי' בהדוה"ע ובר' בחיי יתרו (כ' י"ג) לא תענה ברעך לא אמר באחיך מכאן שהזהיר אף על נכרי, וכ"א וישאלו איש מאת רעהו ונאמר על מצרים ע"ש, וק' מב"ק וב"מ הנ"ל ומדף קי"א:, וע"ס אמרי הצבי ב"ק ל"ז: ובקונטרסו פלפול חברים אריכות, ובאמרי בינה או"ח י"ג אות ו' הביא פמ"ג שנסתפק אי עבד כנעני בכלל ואהבת לרעך כמוך, וברא"ם שמות רעהו ולא עכו"ם הא עבד דחייב במצות בכלל רעך, ובר"מ פ"ה מרוצח ומכות ח': ישראל גולה ע"י ע"כ דהוא בכלל רעהו, וצ"ע בשטמ"ק ב"מ צ"ו באומר לעבדו צא והשאיל עם פרתי מהו דעבד לאו בר מצות, ועי' פמ"ג בפתיחה ח"ב אות י"ח, ובס' מי באר שם בזה, וע"ע לקמן:
וישאלו איש מאת רעהו. אין שאלה זו כשאלה האמורה בכלים שהיא שאלה על מנת להחזיר, אלא צוה שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצריים ויתנו להם, ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקב"ה ח"ו, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשויה סוף ותכלית והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה שנאמר (דברים ט״ו:י״ג-י״ד) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך על אחת כמה וכמה המצריים שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים. ומה שהזכיר לשון רעהו ורעותה, יראה לי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד אבל לאחר מתן תורה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שקבלוה ישראל יצאו כל האומות מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום הוא שכתוב (תהילים קכ״ב:ח׳) למען אחי ורעי, וזהו שדרשו רז"ל (דברים כ״ב:ג׳) לכל אבדת אחיך, אחיך ולא גוי, וכן (שם כג) לא תשיך לאחיך אחיך ולא גוי.
תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – עִם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה.
אָמַר רַב חִנָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, אַל תּוֹנֵיהוּ. אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה.
מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה. לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף. וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן. וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךְ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת:
סימן קנו (מז)
הלואת אביון. צוה היוצר בפ' ראה אנכי כי יהיה בך אביון וגו' וכתיב העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ותניא העבט פי' העבוט משמע לשון משכון נותנין וחוזרין וממשכנין דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אומר לו הבא דעתו כדי להגיס דעתו עליו. ותניא בכתובות במציאות האשה (ס"ז ב') תעביטנו די מחסורו ואי אתה מצוה להעשירו אשר יחסר לו אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אמרו עליו על הלל הזקן וכו'. ותניא העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים שנותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה. תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה דברי יהודה וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו מה ת"ל תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם. ואם הוא עברין במזיד באחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו מחויב לא להחיותו ולא להלות לו דכתיב וחי אתך ובהלואה כתיב מאחד אחיך וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה דאחוה במצות בעינן דקימא לן כרב(נן) דאמרי בב"ק בפ' החובל (בבא קמא פ"ח א') יש לעבדים בשת דאחיו הוא במצות. ותניא במכות באלו הן הלוקין (כ"ג א') ונקלה אחיך לעיניך כשקיבל דינו אבל קודם לכן אינו אחיך למדנו שרשע יצא מכלל אחוה והיינו טעמא דתניא בע"ז בפ' ב' (כ"ו א') העובד' כוכבים ורועה בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פי' גזלנים אלמא רועה בהמה דקה אין מצוה להחיותם דקתני ואין מעלין. ואע"ג דתניא בע"ז בפ"ב (כ"ו ב') לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד דוקא לענין אבידה איתרבי ולא ילפינן אחוה להחיותו והלואתו מיניה שאם ריבה הכתוב להחזיר שלו לא ריבה לתת לו וגם ברבית מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לענין רבית דכתיב כי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך ותרבית. והא דאמרינן בגיטין בהשולח (מ"ו ב') ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי ובעא למפרקיה ואמרו ליה רבנן לר' אמי האי ישראל משומד (הוא) דחזינא דאכיל נבילות. אמר להו אימור לתיאבון קא אכיל. והא זימנין דאיכא התירא ואיסורא ושבק היתירא ואכיל איסורא א"ל (זיל) לא שבקו לי דאיפרקינך, מה"מ דאוכל נבילה לתיאבון אע"פ שהוא רשע מצוה לפדותו נ"ל שר' אמי היה רוצה לפדותו לפנים משורת הדין דהא דתני רועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פי' אין מצוה להעלותן אבל אין איסור להעלותן ואע"ג דהעלאת עובדי כוכבים אסור, כדאמרי' התם בע"ז סבר רב יוסף למימר לאפוקי בשכר שרי משום איבה. והכי פי' העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא אמר בשניהם לעובדי כוכבים באיסורא ולגזלן ברשותא. וקשה הדבר לפרש בפרושי' וטוב לו לפרש כן מלפרש שיהא אסור לתת מתנה וליהנות וכשאמרו לו שביק היתירא ואכיל איסורא מין הוא דלהכעיס עביד דאמרינן בע"ז להנעים מין הוה ואמר אחר שמין הוא אסור לפדותו דהא דתניא במינים והמסורות מורידין אבל לא מעלין פי' אסור להעלות. ואין לתמוה, אחרי לא מעל אסור להעלות היכי מקשינן אחותי מחתינן אסוקי מיבעיא. ולהלוות לעבריין במזיד ברבית שמעתי מרבותי שאסור אם אינו משומד אבל אם הוא משומד דשביק היתירא ואכיל איסורא מין הוא ורבית שלו מותר. והא דאמרינן בסנהדרין (מ"ד א') חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל [אחיך] הוא דוקא לענין קדושין דלא כתיב בהו אחוה כדאמרינן ביבמות פ"א (ט"ז ב') גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושין חיישי' שמא מעשרת השבטים הוא בא אבל לענין רבית אחוה כתיב ביה. ונראין דברי רבותי לאיסור רבית במשומד לתיאבון וראיה אני מביא לדבריהם דרבית הוי כעין גזל כדאמרינן באיזהו נשך (ס"א א') למה לי למכתב לאו בגזל לאו ברבית הלכך יש לומר כאשר דיבתה התורה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד הזהירה תורה על ממון חברך המשומד רבית נמי כיוצא בו דהא ממון חברך משומד הוא דהזהירה תורה שלא לקחתו.
עמיתך עם שאתך בתורה כו' לשון עמית הוא כמו חבר כמו וכחש בעמיתו וגו' ואל אשת עמיתך וגו' והרבה כמוהו אלא דהכא לגבי דיין שנקרא אלהים ע"ש חשיבותו לא ה"ל למקרי לבעל דין עמיתו וחבירו אלא בת"ח עם שאתך כו' וכדמסיק למשרי ליה תיגרא ברישא וק"ל:
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: