Ácháré Mot / Kárét

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה? לוֹמַר לָךְ: מָה פָּרָה אֲדוּמָּה מְכַפֶּרֶת — אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת אַהֲרֹן לְבִגְדֵי כְהוּנָּה? מָה בִּגְדֵי כְהוּנָּה מְכַפְּרִין — אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר אֲבִינָא מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְאֵפֶר פָּרָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵפֶר הַפָּרָה מְכַפֵּר כָּךְ מִיתַת הַצַּדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. אָמַר רַבִּי יוּדָן מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה מִיתַת אַהֲרֹן לִשְׁבִירַת לוּחוֹת, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כִּשְׁבִירַת לוּחוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, בְּאֶחָד בְּנִיסָן מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, וְלָמָּה מַזְכִּיר מִיתָתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר כָּךְ מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. וּמִנַּיִן שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, וּמִנַיִן שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת, דִּכְתִיב (שמואל ב כא, יד): וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל, וּכְתִיב (שמואל ב כא, יד): וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן.

תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת פִּתְאוֹם — זוֹ הִיא מִיתָה חֲטוּפָה, חָלָה יוֹם אֶחָד וָמֵת — זוֹ הִיא מִיתָה דְּחוּפָה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זוֹ הִיא מִיתַת מַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֶּן אָדָם הִנְנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה״, וּכְתִיב: ״וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמׇת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב״.

מֵת בַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שִׁשִּׁים — זוֹ הִיא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.

אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם׃

שִׁבְעִים — שֵׂיבָה. שְׁמוֹנִים — גְּבוּרוֹת, דִּכְתִיב: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״. אָמַר רַבָּה: מֵחֲמִשִּׁים וְעַד שִׁשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. וְהַאי דְּלָא חָשֵׁיב לְהוּ — מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.

מת בחמשים זו היא מיתת כרת. בירושלמי (פ"ב דביכורים) דייק מאל תכריתו שבט הקהתי (במדבר ד׳:ג׳) ועבודתם עד חמשים דכתיב (שם ח) מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ועוד מימי שנותיו ע' שנה דל עשרין דלא איענש עליהן נשתיירו חמשים (כדאי' שבת פט:) ותימה לפי' דהא משמע בשמעתין דבחמשים משנולד קאמר ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם:

רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה בַּר שִׁיתִּין, עֲבַד לְהוּ יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, אָמַר: נְפַקִי לִי מִכָּרֵת. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דִּנְפַק לֵיהּ מָר מִכָּרֵת דִּשְׁנֵי, מִכָּרֵת דְּיוֹמֵי מִי נָפֵיק מָר? אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט לָךְ מִיהָא פַּלְגָא בִּידָךְ.

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יהוה רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם זַרְעוֹ נִכְרָת וְיָמָיו נִכְרָתִים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא י"ז:ט'). וְהִנֵּה בַּכְּרֵיתוֹת בַּתּוֹרָה שְׁלֹשָׁה עִנְיָנִים, הָאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא" (שם שם ד ט), וְהַשֵּׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן "וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת" (כאן), "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי" (ויקרא כ"ב:ג'), וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במדבר טו לא), וְאָמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (להלן כג ל) "וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ", וְאָמְרוּ בְּסִפְרָא (אמור פרק יד ד), לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר כָּרֵת בְּכָל מָקוֹם וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְהַאֲבַדְתִּי" לִמֵּד עַל הַכָּרֵת שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא אָבְדָן. וּבֵאוּר הָעִנְיָן, כִּי הָאוֹכֵל חֵלֶב אוֹ דָּם וְהוּא צַדִּיק וְרֻבּוֹ זְכוּיוֹת אֲבָל גָּבְרָה תַּאֲוָתוֹ עָלָיו וְנִכְשַׁל בָּעֲבֵרָה הַהִיא, יִכָּרְתוּ יָמָיו וְיָמוּת בַּנְּעוּרִים קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִימֵי זִקְנָה, וְהֵם שִׁשִּׁים שָׁנָה, וְאֵין נַפְשׁוֹ בְּהִכָּרֵת, אֲבָל יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת כְּפִי הָרָאוּי לְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, כִּי צַדִּיק הָיָה, וְיִהְיֶה לוֹ עוֹד חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הוּא הָעוֹלָם שֶׁאַחֲרֵי הַתְּחִיָּה. וּבָזֶה אָמַר "וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא". וַאֲשֶׁר עִם הַחֵטְא הֶחָמוּר הַהוּא יִהְיוּ עֲוֹנֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכוּיוֹתָיו, עֹנֶשׁ הַכָּרֵת שֶׁבָּעֲבֵרָה הַחֲמוּרָה מַגִּיעַ לַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת לְאַחַר שֶׁתִּפָּרֵד מִן הַגּוּף, וְהִיא נִכְרֶתֶת מֵחַיֵּי עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת. וּבִמְחֻיְּבֵי הַכָּרֵת הַזֶּה רוֹמֵז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי", וּכְתִיב "וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ". וְאֵלּוּ אֵין לָהֶם כָּרֵת בְּגוּפָם, אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁיִּחְיוּ וְיַגִּיעוּ לְיָמִים רַבִּים וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (קהלת ז טו) "וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ". וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (עיין ר"ה יז), אֲבָל מִי שֶׁעֲוֹנֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכוּיוֹתָיו, וּבִכְלָלָן עֲוֹן פּוֹשְׁעֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָן, וְאָמַר רַב פַּפָּא, בַּעֲבֵרָה, כְּלוֹמַר בְּעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת, יוֹרְדִים לְגֵיהִנָּם וְנִדּוֹנִין שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת וְרוּחַ מְפַזַּרְתָּן תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים וכו'. וְיֵשׁ כָּרֵת חָמוּר, שֶׁנִּכְרַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְהוּא הַנֶּאֱמָר בּוֹ (במדבר טו לא) "כִּי דְבַר יהוה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ", וְדָרְשׁוּ (שבועות יג), "הִכָּרֵת" - בָּעוֹלָם הַזֶּה, "תִּכָּרֵת" - לָעוֹלָם הַבָּא, לוֹמַר שֶׁהוּא יָמוּת בַּנֹּעַר וְחַיָּתוֹ בַּקְּדֵשִׁים, שֶׁלֹּא תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְאֵין לָהּ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵין כֶּפֶל הַכָּרֵת הַזֶּה הַנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה אֶלָּא בְּעִנְיְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְגַדֵּף. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בּוֹ עוֹד בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (שם), "כִּי דְבַר יהוה בָּזָה" - זֶה הַפּוֹרֵק עֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, "וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר" - זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בָּשָׂר. אֲבָל אֵינוֹ בְּכָל הַכְּרֵיתוֹת. וְשָׁם מְבֹאָר זֶה בַּגְּמָרָא שֶׁאֵין הַכֶּפֶל שֶׁל "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת" בִּשְׁאָר חַיָּבֵי כְּרֵיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַנִּדְרָשִׁים מִן הַכָּתוּב הַזֶּה, כִּי הַכָּתוּב הוּא בִּמְגַדֵּף וְעוֹבֵד ע"ז, וְהֵם הוֹסִיפוּ בַּמִּדְרָשִׁים הַכּוֹפְרִים בָּעִקָּר וְהָרְשָׁעִים הַמֻּחְלָטִים, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בַּקַּבָּלָה (ישעיהו סו כד), "כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה", וְהֵם אוֹתָם שֶׁמָּנוּ בַּמִּשְׁנָה (סנהדרין צ) וּבַבָּרַיְתָא (שם קח) וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן נִרְאֶה שֶׁאֵין כָּל חַיָּבֵי כְּרֵיתוֹת בַּעֲרִירוּת וְאֵין כָּרֵת לְזַרְעָם אֶלָּא בְּאוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "עֲרִירִים". וְיִתָּכֵן שֶׁהֻקְשׁוּ כָּל הָעֲרָיוֹת זוֹ לָזוֹ. אֲבָל בִּשְׁאָר הַכְּרֵיתוֹת, כְּגוֹן חֵלֶב וָדָם, אֵין לָנוּ. כָּתַב ר"א (להלן כג ל), יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין "וְהַאֲבַדְתִּי" וּבֵין "וְנִכְרְתָה", וְלֹא אוּכַל לְפָרֵשׁ. יַחְשֹׁב הֶחָכָם כִּי הָאוֹבֶדֶת תֹּאבַד וְהַנִּכְרֶתֶת תִּכָּחֵד, וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ. וְתֵדַע וְתַשְׂכִּיל כִּי הַכְּרֵיתוֹת הַנִּזְכָּרוֹת בַּנֶּפֶשׁ, בִּטָּחוֹן גָּדוֹל בְּקִיּוּם הַנְּפָשׁוֹת אַחֲרֵי הַמִּיתָה וּבְמַתַּן הַשָּׂכָר בְּעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת, כִּי בְּאָמְרוֹ יִתְבָּרַךְ "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ", "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי", יוֹרֶה כִּי הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תִּכָּרֵת בַּעֲוֹנָהּ, וּשְׁאָר הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא חָטְאוּ תִּהְיֶינָה קַיָּמוֹת לְפָנָיו בַּזִּיו הָעֶלְיוֹן. וּלְכָךְ הוּא מְפָרֵשׁ "הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ", כִּי הֶעָוֹן אֲשֶׁר בָּהּ הוּא יַכְרִיתֶנָּה. וְטַעַם הָעִנְיָן, כִּי נִשְׁמַת הָאָדָם נֵר יהוה אֲשֶׁר נֻפְּחָה בְּאַפֵּינוּ מִפִּי עֶלְיוֹן וְנִשְׁמַת שַׁדַּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", וְהִנֵּה הִיא בְּעִנְיָנָהּ וְלֹא תָּמוּת, וְאֵינֶנָּה מֻרְכֶּבֶת שֶׁתִּפָּרֵד הַרְכָּבָתָהּ וְתִהְיֶה לָהּ סִבַּת הֲוָיָה וְהֶפְסֵד כַּמֻּרְכָּבִים, אֲבָל קִיּוּמָהּ רָאוּי וְהוּא עוֹמֵד לָעַד כְּקִיּוּם הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים. וּלְכָךְ לֹא יִצְטָרֵךְ הַכָּתוּב לוֹמַר כִּי בִּזְכוּת הַמִּצְוֹת יִהְיֶה קִיּוּמָהּ, אֲבָל יֹאמַר כִּי בְּעֹנֶשׁ הָעֲבֵרוֹת תִּתְגָּאֵל וְתִטַּמֵּא וְתִכָּרֵת מִן הַקִּיּוּם הָרָאוּי, וְהוּא הַלָּשׁוֹן שֶׁתָּפְסָה בָּהֶן הַתּוֹרָה "כָּרֵת", כְּעָנָף הַנִּכְרָת מִן הָאִילָן שֶׁמִּמֶּנּוּ יִחְיֶה שָׁרְשׁוֹ. וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (ספרי שלח קיב), "מִקֶּרֶב עַמָּהּ" וְעַמָּהּ שָׁלוֹם, כִּי הַכָּרֵת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת יוֹרֶה עַל קִיּוּם שְׁאָר הַנְּפָשׁוֹת שֶׁלֹּא חָטְאוּ, וְהֵן עַמָּהּ שֶׁהֵן בְּשָׁלוֹם. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ (שמות ו ב) כִּי כָל הַיִּעוּדִים שֶׁבַּתּוֹרָה בְּהַבְטָחוֹת אוֹ בְּהַתְרָאוֹת כֻּלָּם מוֹפְתִיִּים מִן הַנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים, שֶׁבְּדָבָר מוֹפְתִי תַּבְטִיחַ וְתַזְהִיר הַתּוֹרָה לְעוֹלָם. וְלָכֵן הִזְהִיר בְּכָאן בַּכָּרֵת שֶׁהוּא עִנְיָן נִסִּי, וְלֹא תַּבְטִיחַ בַּקִּיּוּם שֶׁהוּא רָאוּי. וְהִנֵּה הַכְּרֵיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הֵם שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ (כריתות ב), וּמֵהֶם רַבִּים בְּאִסּוּרֵי הָעֶרְוָה, רְצוֹנִי לוֹמַר עַל בְּעִילָה הָאֲסוּרָה, וְכֵן מִיתוֹת בֵּית דִּין בְּעִנְיַן הַבְּעִילָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וְאֵין בְּאִסּוּר הַמַּאֲכָלִים מִיתָה כְּלָל. וְהַטַּעַם בִּהְיוֹת הָעֳנָשִׁין הַגְּדוֹלִים כְּמִיתַת בֵּית דִּין וְהַכָּרֵת בְּעִנְיְנֵי הַבְּעִילָה, מִפְּנֵי שֶׁגִּלּוּי הָעֲרָיוֹת דָּבָר נִמְאָס מְאֹד אֵצֶל הַתּוֹרָה, כַּנִּזְכָּר בְּזֹאת הַפָּרָשָׁה וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים בַּכָּתוּב, וַחֲכָמִים מַזְכִּירִין לְעוֹלָם (סנהדרין עד ועוד), עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, יַזְכִּירוּ אוֹתָהּ אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה וְקֹדֶם שְׁפִיכוּת דָּמִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין קו), אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא. וְיֵשׁ לָעִנְיָן סוֹד גָּדוֹל בְּסוֹד הַיְּצִירָה. וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים (ג מא), בַּעֲבוּר הֱיוֹת יֵצֶר הָאָדָם גָּדוֹל בְּעִנְיַן הַמִּשְׁגָּל, וְהַתַּאֲוָה בּוֹ רַבָּה, וְהַדְּבָרִים שֶׁהֵם רַבֵּי הַמִּכְשׁוֹלוֹת צְרִיכִים עֹנֶשׁ גָּדוֹל לְיַסֵּר אוֹתָם. וְגַם זֶה אֱמֶת:

ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות ולא הסריס תאות המשגל כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם ביסוד המים שהם הפכו כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זו זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל וכל מה שזולתו אלה הוא אצלנו בלי מצוי ואין אנו מכירין אותו ולא נשיג אותו בתחלת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים ואין ראוי אצלנו בעלי התורה ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעים ומשיגין באמיתת הבורא יתברך ובזה. הם בתענוג תמידי שאינו נפסק ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגין אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגין אותו וכמו כן אנחנו כשיזדכך ממנו מי שיזדכך ויעלה לאותם מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט ממלכותו וממשלתו ויחזור לשחק עם הנערים בכדור כשהיה עושה לפנים מן המלכות וזה בקטנות שניו כשלא היה מבחין בין מעלת שני הענינים כמו שאנחנו היום משבחין ומנשאין תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש. וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השניה ואפילו בעולם הזה. וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כלם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני והוא העוה"ב שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא ע"ה (ע' תוי"ט אהלות פי"א) כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן אמרו ע"ה (ברכות יז:) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. רוצה לומר באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך והיות הוא רוצה לומר המושכל והוא דבר אחד כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו ונהנים מזיו שכינה רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שבארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים וזה הוא טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק וזה שאמר (קדושין לט:) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת הכתוב בתורה כמו הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל (סנהדרין סד:) הכרת בעוה"ז תכרת בעולם הבא ונאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף ומאס באמת ואהב השקר נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת וכבר ביאר הנביא ע"ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים וזהו שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך ואמרו (ברכות לד:) בפי' זה כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך. אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא מה שאספר לך והוא זה כי הוא אומר לך אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כלם לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור ולכן יעד שיסורו כל אלה הענינים ושיהו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה"ב. הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כלם וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כלם עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר תחת אשר לא עבדת. וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאלו הוא אומר לך אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות אעזרך לעשותם כלם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כלם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה"ב וזהו ענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק אבל הוא קרוב להיות ואפי' לא היה כתוב בתורה כ"ש שנתבאר זה בתורה ונתפרסם. אמנם גיהנם הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים ולא פי' בתלמוד תואר זה העונש (ע' היטב נדרים ח: ובע"ז דף ג:) אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם וראיתם ע"ז מה שנא' (מלאכי ג׳:י״ט) הנה יום בא בוער כתנור וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם וראייתם על זה מה שנאמר רוחכם אש תאכלכם. ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו ע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה אבל הוא לצדיקים וכן הוא לשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו (ברכות יח:) רשעים אפי' בחייהם קרואים מתים צדיקים אפי' במיתתן קרואים חיים. ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהי אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון יגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו וכל פסוקי המקרא מעידין על הצלחתו והצלחתנו עמו ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים (ברכות לד:) אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול וזהו שאמרו (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל והראיה על זה מה שנא' ובני נכר אכריכם וכורמיכם להודיע שיש שם זרע וקציר ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו (ע' שבת ל:) כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו והשיבו כפי השגתו ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה אל תען כסיל כאולתו. והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כלם ותרבה החכמה כמו שנאמר כי מלאה הארץ דעה וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישאו גוי אל גוי חרב ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רב ונזכה בו לחיי העוה"ב והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר ביאר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד ויארכו חיי בני האדם גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפרד. ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר ולא שנרכב על סוסים ולא לשתות יין במיני הזמר כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו. למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבותו אל האלהים כמו שנא' (תהילים ב׳:ז׳) יהוה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ועשיית כל מצות תורת משה רבינו ע"ה מאין התרשלות ועצלה ולא אונס כמו שנא' (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש (אל אחיו ואיש אל רעהו) [את רעהו ואיש את אחיו] לאמר דעו את יהוה כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו' ונתתי את תורתי בלבם וגו' והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה מאלו הפסוקים בזה הענין. ובאלה הענינים ישיגו העוה"ב השגה חזקה. והתכלית הוא העוה"ב ולעומתו הוא ההשתדלות ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואם היותו הוא התכלית המבוקש אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה שיהיה עובד להשיג העוה"ב כמו שבארנו במה שקדם אבל יש לעבוד על הדרך שאומר וזה כי כשיאמין שיש שם חכמה והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה שהודיע' בזה המדות הטובות והם המצות והמדות הרעות והם העבירות ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות וכשיעשה זה ישלם בו ענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה וכשיהיה אדם שלם הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה וזה הוא העוה"ב כמו שאמרנו וזהו שנא' (תהילים ל״ב:ט׳) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן ואין ראוי שיהיה אדם כן אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו רצוני לומר צורה האנושית כשתהיה שלמה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המדות הטובות זה המתבאר לי מכלל דבריהם בזה הענין הנכבד והנעלה. ועוד אחבר חבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאים בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבור בהם סברות שיהיו נאותים לאמתת הענינים ואביא ראיה מדבריהם ג"כ ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטם ואשר מהם משל ואשר מהם היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאילו היה בהקיץ ובאותו החבור אבאר לך אמונות רבות ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מדברי אלה העקרים מעט תקיש מהם על זולתם. ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה ואשר ויתרתי בקצת מלות וענינים שתופסים עליהם בעלי החכמה כי אני ויתרתי זה השיעור כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה הענין הנכבד אשר אין משיגין אותו כל בני אדם. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה ומי (ע' סנהדרין צט:) שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או המבזה רבו. וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים וכן (בסוגיא דסנהדרין ק:) ספר בן סירא והוא היה איש שחבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים אין בהם טעם ולא תועלת אלא אבוד הזמן בהבל כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים והנהגת המלכים ויחוסי הערבים וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא אבוד הזמן בלבד. והלוחש על המכה ובלבד ברקיקה לפי שיש בזה בזוי להש"י. וההוגה את השם באותיותיו יו"ד ה"א וי"ו ה"א שהוא השם המפורש וכבר זכרו דברים זולתי אלה שהעושה אותם אין לו חלק לעוה"ב. אמרו (ב"מ נח:) המלבין פני חבירו ברבים [הגה' הגרי"ב: ע' ברמב"ם פ"ג מהל' תשובה וכ"מ שם וכתבתי בהפלאה שבערכין בס"ד חידוש דלא ראה הכ"מ דהכי איתא בירושלמי פ' אין דורשין, גם במג"א סי' קנו על הגליון כתבתי בס"ד עוד בזה בהקדמת שאילת שלום שחברתי בס"ד על השאלתות דרב אחאי כתבתי התעוררות בדברים אלו] והקורא לחבירו בכנוי והמתכבד בקלון חבירו לפי שלא יעשה מעשה מאלה ואע"פ שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא. וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות:

הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב ז) "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה. וְזֶהוּ כָּרֵת הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לא) "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרֶתֶת:

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת:

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכּל וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. כֵּיצַד. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" וְגוֹ'. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה. וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (תהילים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר אֲבָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת. אֶלָּא תְּשׁוּבָה יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב יד) "וְנִגְלָה בְאָזְנָי יהוה צְבָאוֹת" וְגוֹ' (ישעיה כב יד) "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן":

²⁷ כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב.
^{הרעיון)} אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.

וְעִנְיַן הַכָּרֵת קִצּוּר הַשָּׁנִים. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י':כ"ז) וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה. וְיֵשׁ בְּעִנְיַן קִצּוּר הַשָּׁנִים הֶפְרֵשׁ בֵּין מִיתָה לְכָרֵת. כִּי הַכָּרֵת – מוֹת הָאָדָם קֹדֶם חֲמִשִּׁים שָׁנִים. וְהַמִּיתָה – קֹדֶם שִׁשִּׁים, כְּמֵתֵי מִדְבָּר. רְצוֹנוֹ לוֹמַר – כִּי מִי שֶׁנִּגְזַר עָלָיו לִחְיוֹת שִׁבְעִים אוֹ שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְנִתְחַיֵּב מִיתָה יָמוּת פָּחוֹת מִבֶּן שִׁשִּׁים. אֲבָל יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמִּסְפַּר יְמֵיהֶם פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בֶּן חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם זוֹ הִיא מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. וְנֶאֱמַר (במדבר ד':י"ח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִזֶּה כִּי הַכָּרֵת קֹדֶם חֲמִשִּׁים שָׁנָה. פֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא אַל תְּהִי נְסִבָּה מֵאִתְּכֶם לְהַכְרִית שֵׁבֶט הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם. כִּי אִם לֹא תִּשְׁמְרוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ יִכָּרְתוּ מִתּוֹךְ עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם, וְיָמוּתוּ קֹדֶם חֲמִשִּׁים שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח':כ"ה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְגוֹ'.