וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃
וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃
וספרתם לכם. סתם ספירה משמעו בלב כמו ספירה דזב וזבה. ולשון תמימות הוא כמשמעו שלא נימא דאם חל יו״ט של פסח באמצע השבוע מיקרי בכלות השמע שבוע אחד. מש״ה פירש הכתוב שהיו שבועות תמימות מיום ליום. זהו עיקר הפשט אלא משום דא״כ מיותר הא דכתיב תספרו חמשים יום שהרי כבר למדנו מדכתיב שבע שבתות תמימות מש״ה דריש ריב״ז במנחות שבא לאפוקי מדעת הצדוקים. ורבא דחי דאפשר שבא ללמד ספירה בפה:
רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי חִיָּיא הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כְּתִיב, (ויקרא כ״ג:ט״ו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה. מַאי קָא מַיְירֵי. אָמַר לֵיהּ, הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, הֲווֹ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּמְסָאֲבוּתָא, כְּאִתְּתָא דָּא, כַּד הִיא יָתְבָא בְּיוֹמֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ, עָאלוּ בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי בְּרִית. כֵּיוָן דְּאִתְאֲחָדוּ בֵּיהּ, פְּסַק מְסַאֲבוּתָא מִנַּיְיהוּ, כְּדָּא אִתְּתָא כַּד פַּסְקוּ מִנָּהּ דְּמֵי מְסַאֲבוּתָא. בָּתַר דְּאִתְפְּסָקוּ מִנָּהּ, מַה כְּתִיב. (ויקרא ט״ו:כ״ח) וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. אוּף הָכָא, כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּחוּלָקָא קַדִּישָׁא, פָּסְקָא מְסָאֲבוּ מִנַּיְיהוּ, וְאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה חוּשְׁבָּנָא לְדַכְיוּתָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם״, שֶׁתְּהֵא סְפִירָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. גבי יובל כתיב (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא בית דין סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגבי זבה דכתיב (שם טו) וספרה לא שייך בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה:
וְטַעַם וּסְפַרְתֶּם לָכֶם כְּמוֹ "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" (ויקרא כ"ג:מ'), שֶׁתְּהֵא סְפִירָה וּלְקִיחָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּמְנֶה בְּפִיו וְיַזְכִּיר חֶשְׁבּוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ. וְאֵין כֵּן "וְסָפַר לוֹ" (ויקרא ט"ו:י"ג) "וְסָפְרָה לָּהּ" (שם פסוק כח) דְּזָבִין, שֶׁהֲרֵי אִם רָצוּ עוֹמְדִים בְּטֻמְאָתָם, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחוּהוּ. וְכֵן "וְסָפַרְתָּ לְךָ" (ויקרא כ"ה:ח') דְּיוֹבֵל, שֶׁתִּזָּהֵר בַּמִּסְפָּר שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח. וּבְת"כ (בהר פרשה ב א), "וְסָפַרְתָּ לְךָ" - בְּב"ד. וְלֹא יָדַעְתִּי אִם לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ ב"ד הַגָּדוֹל חַיָּבִין לִסְפֹּר שָׁנִים וְשָׁבוּעוֹת בְּרֹאשׁ כָּל שָׁנָה וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה בִּסְפִירַת הָעֹמֶר, אוֹ לוֹמַר שֶׁיִּזָּהֲרוּ ב"ד בַּמִּנְיָן וִיקַדְּשׁוּ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. וְהִנֵּה מִסְפַּר הַיָּמִים מִיּוֹם הַתְּנוּפָה עַד יוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ כְּמִסְפַּר הַשָּׁנִים מִשְּׁנוֹת הַשְּׁמִטָּה עַד הַיּוֹבֵל, וְהַטַּעַם בָּהֶם אֶחָד, עַל כֵּן "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", שֶׁיִּסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים יוֹם וִיקַדֵּשׁ יוֹם הַחֲמִשִּׁים הַנִּסְפָּר בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּיּוֹבֵל. וְזֶה טַעַם "תְּמִימוֹת", שֶׁתִּהְיֶינָה מְכֻוָּנוֹת, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, כְּטַעַם "תְּמִימִים יִהְיוּ" (במדבר כח יט), שֶׁהַיָּתֵר כְּמוֹ הֶחָסֵר אֵינֶנּוּ תָּמִים. וְהִנֵּה טַעַם הַפָּרָשָׁה שֶׁיַּתְחִיל לִסְפֹּר בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים וְיָבִיא רֵאשִׁית קְצִירוֹ כַּרְמֶל מִנְחָה לַשֵּׁם וְיַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, וְיַשְׁלִים מִסְפָּרוֹ בִּתְחִלַּת קְצִיר חִטִּים כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ וְיָבִיא מִמֶּנּוּ סֹלֶת חִטִּים מִנְחָה לַשֵּׁם (ויקרא כ"ג:ט"ז-י"ז) וְיָבִיא קָרְבָּן עָלָיו (שם יח-כ). וּלְכָךְ הִזְכִּיר הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלֶּה בַּפָּרָשָׁה כִּי הֵם בִּגְלַל הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵם הָעִקָּר בֶּחָג הַזֶּה, וְלֹא הִזְכִּיר הַמּוּסָפִין בָּהֶן כַּאֲשֶׁר לֹא הִזְכִּירָם בִּשְׁאָר הַמּוֹעֲדִים:
תספרו חמשים יום. הענין כי ספירה הוא בכל מקום על שיהא משונה מזולתו במכוון. וזה בזב וזבה וספרה לה שבעת ימים, הוא כי תראה במכוון שיום זה טהור ולא ראתה נדה וכן הוא זיבה, וכן קרי ופליטת ש"ז, והרי ימים אילו נספרין במה שהם טהורים ומכוונים מזולתן, אבל השבע שבתות מה ענין ספירתם מכוון, שיהא נשתנה מזולתו, אם לא דזה הוי ספירה ממש בפה, וכן ספירה ביובל בפה כדברי רמב"ם, ותספרו חמשים יום, שיום חמשים הוא יו"ט והוא מכוון בזה ונשתנה מזולתו בחגיגתו וקרבנו. וזה בספירה לבד. ומסולק קושיית תוס' בפ' המדיר. ומתפרש היטב דברי הגמ' מנחות פעמים שאתה סופר נ"א נ"ב נ"ג, שיו"ט הוא הספירה. ודו"ק.
סדר תפל' ליל שני של פסח וספירת העומר. ובו י סעיפים:בליל שני אחר תפל' ערבית מתחילין לספור העומר ואם שכח לספור בתחל' הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחל' וסופר הימים והשבועו' כיצד ביום הראשון אומר היום יום אחד (בעומר)עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר)וביום שמיני אומר היום שמונה ימים שהם שבוע א' ויום א' (בעומר)וכן עד שיגיע לארבע' עשר יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועו' (בעומר)ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום:
שאלה עוד ילמדנו ויאיר עינינו במאור תורתו דכתיב וספרתם לכם וגו' ולמדנו שצריך לספור ממש כלומר להוציא בשפתיו היום כך וכך וגם שצריך לברך עליה וגם שצריך מעומד מאי שנא מדכתיב וספרה לה שבעת ימים וגו' ולא בעינן אחת מכל אלה וכי יש הפרש בין מלת לכם למלת לה:
תשובה דעו לכם אחי ורעי שאחת מן השאלות האלה הרגישו בה הראשונים ז"ל למה אין נדה מברכת על ספירתה ותירצו דכיון שאם רואה סותרת ספירתה הויא ברכה לבטלה למפרע ולפיכך לא תברך. ואני קשיא לי על זה הטעם שהרי מי שקבל עליו תענית מברך עננו ערבית ושחרית ואעפ"י שאפשר שיאנס ויסתור תעניתו מ"מ לא נמצא שקרן בתפלתו שבאותה שעה שרוי בתענית היה ואעפ"י שיש חולקין בזה מכל מקום כך הסכימו רוב הראשונים והאחרונים ז"ל ובנדון דידן נמי אעפ"י שתסתור למפרע באותה שעה שפיר ספרה ואין לחלק בין ברכה לעננו שהרי ש"צ אומר אותה ברכה לעצמה. ואפשר לתרץ לדעתם ז"ל דבנדה כיון שראתה סתרה לגמרי ואין לה נקיות כלל אבל בתענית אעפ"י שסתר תעניתו באותה שעה מיהא תענית מיקרי. ואיכא למימר דמהאי טעמא גופיה אינה צריכה להוציא המספר בשפתיה שמא תסתור ונמצאת שקרנית במספרה אבל כל זה דוחק לדעתי. ומה שנראה לי הוא שהמצוה של וספרתם לכם היא מצוה הכרחית אין לו להנצל ממנה ולפיכך צריכה ברכה וספירה ומעומד אבל ספירת ז' נקיים אינה מצוה הכרחית שהרי אם לא רצתה להזקק לבעל ולהכנס למקדש ולא לאכול קדשים אלא להשאר טמאה כל ימיה הרשות בידה ולפיכך אינה מברכת ואינה מוציאה הספירה בפיה ואינה צריכה מעומד אפי' לדבריכם שאתם מדמים מלת לכם למלת לה והרי זה נכון לפענ"ד:
Rádváz hozza a Toszfotot név nélkül, és ő is úgy érti, mint a Slá, hogy kellene rá áldás. Mindezzel együtt ő nem javasolja, kritizálja az ő chilukjukat (talán vérezni fog közben), és újat mond: az is lehet, hogy egyáltalán nem akar megtisztulni, de omert muszáj számolnia. (Kenyérevés kapcsán szoktunk hasonlót mondani, meg a sechitá áldásnál is.)
https://halachipedia.com/index.php?title=The_Purification_Process_of_Niddah#cite_note-31
וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדַע בָּהּ — נִפְרוֹשׁ, אִי דְּלָא יָדַע — נִסְמוֹךְ עִילָּוַהּ. דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן לְנִדָּה שֶׁסּוֹפֶרֶת לְעַצְמָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים״, ״לָהּ״ — לְעַצְמָהּ!
Ez úgy is érthető (lábjegyzetes Neciv), hogy elég magában mondania. Érdekes, hogy nem explicit ez sem, ahogyan a flip side sem: az omer legyen kimondva. Micva napokat és heteket számolni, ebből persze nem túl távoli konzekvencia (Neciv ezt konkrétan feketén-fehéren mondja, ahogyan Rává visszautasítja Rabban Jochánán ben Zákájt!)