לפיכך אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח והצנועין בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה והתלמידים מתענין בו שני וחמישי מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף:
גרסינן במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות וכתב אבי העזרי שגם בכור לאב יש לו להתענות כמו שהיתה המכה גם בהם ומיהו גדול הבית א"צ להתענות אף ע"פ שהיתה בהם המכה לא מחמרינן כולי האי האיסטניס מתענה כדי שיאכל מצה לתיאבון והכי איתא בגמרא רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא משום דאיסטניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוה מצי אכיל בליליא:
שהבכורות מתענין בערב פסח. ובו ג סעיפים:הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה: (ואין המנהג כן) (מהרי"ל):
איתא במסכת סופרים (פרק כא) דאין מתענין בניסן, רק הבכורים בערב פסח, והצנועין מפני המצה כדי שיכנסו בה בתאוה, עיין שם. הבכורים לזכר מכות בכורות; והצנועין נראה דהכוונה לאיסטניסים, כשאוכלין ביום אין אוכלין בלילה לתיאבון, כדאיתא בגמרא (קח א): רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחי, משום דאיסתניס הוה. דאי טעים מידי בצפרא – לא מהני ליה מיכלא לאורתא. ובירושלמי ריש "ערבי פסחים" איתא: רבי לא היה אוכל בערב פסח… בגין דהוה בכור. אמר רבי מנא ר' יונה: אבא הוה בכור והוה אכיל… אלא מן הדא: רבי איסתניס הוה, כד אכיל ביממא – לא אכיל ברמשא. ולמה לא הוה אכיל? כדי שיכנס למצה בתאוה. עד כאן לשונו. ואף על גב דאי משום איסטניס – אינו צריך תענית, כתבו התוספות שם וזה לשונם: רב ששת הוה יתיב בתעניתא – לאו דווקא, אלא שומר עצמו מלאכול. אי נמי: היה מקבל עליו ממש תענית, כדי שיהא נזכר ונזהר מלאכול. עד כאן לשונם. (וצריך עיון על הרא"ש, שכתב שיש סמך מירושלמי. והרי המסקנא אינו כן.)
אָמַר רִבִּי לֵוִי. הָאוֹכֵל מַצָּה בָּעֶרֶב הַפֶּסַח כְּבָא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו לוֹקֶה. תַּנֵּי. רִבִּי יוּדָה בֶּן בָּתִירָה אוֹמֵר. בֵּין חָמֵץ בֵּין מַצָּה אָסוּר. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. רִבִּי לֹא הָיָה אוֹכֵל לֹא חָמֵץ וְלֹא מַצָּה. לֹא מַצָּה מִן הָדָא דְרִבִּי לֵוִי. וְלֹא חָמֵץ מִן הָדָא דְרִבִּי יוּדָה בֶּן בָּתִירָה. וְרִבִּי תַלְמִידֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה בֶּן בָּתִירָה הֲוָה. לֹא. תַּלְמִידֵיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֻב בַּר קוֹרְשַׁיי הֲוָה. אֶלָּא בְגִין דַּהֲוַה בְכוֹר. אָמַר רִבִּי מָנָא. רִבִּי יוֹנָה אַבָּא הֲוַה בְכוֹר וַהֲוָה אֲכִיל. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּמָא. לֹא מִן הָדָא אֶלָּא מִן הָדָא. רִבִּי אַיסִתֶּנֵיס הֲוָה. כַּד הֲוָה אֲכִיל בִּימָמָא לָא הֲוָה אֲכִיל בִּרַמְשָׁא. וְלַמָּה לָא הֲוָה אֲכִיל הָכָא בִימָמָא. כְּדֵי שֶׁיִּיכַּנֵּס לַשַּׁבָּת בְּתַאֲוָה.
רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא. נֵימָא קָא סָבַר רַב שֵׁשֶׁת: סָמוּךְ לְמִנְחָה גְּדוֹלָה תְּנַן — וּמִשּׁוּם פִּסְחָא הוּא, דִּילְמָא מִימְּשַׁךְ וְאָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִלְּמֶעְבַּד פִּיסְחָא הוּא,