פסחים ק״ח א:ו׳
וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. אִיתְּמַר: מַצָּה צָרִיךְ הֲסִיבָּה, מָרוֹר אֵין צָרִיךְ הֲסִיבָּה. יַיִן, אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: צָרִיךְ הֲסִיבָּה. וְאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אֵין צָרִיךְ הֲסִיבָּה.
שולחן ערוך, אורח חיים תע״ב:ב׳
יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירו': הגה ואפילו עני שאין לו כרים ישב על הספסל (מרדכי ריש פרק ערבי פסחי'):
שולחן ערוך, אורח חיים תע״ב:ג׳
כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו: (ואין חילוק בין איטר לאחר) (טור בשם רש"י ות"ה בסי' קל"ו):
פסחים ק״ח א:י׳
אִשָּׁה אֵצֶל בַּעְלָהּ לָא בָּעֲיָא הֲסִיבָּה, וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא — צְרִיכָה הֲסִיבָּה. בֵּן אֵצֶל אָבִיו בָּעֵי הֲסִיבָּה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: תַּלְמִיד אֵצֶל רַבּוֹ מַאי?
שולחן ערוך, אורח חיים תע״ב:ה׳
בן אצל אביו צריך הסיבה אפי' הוא רבו מובהק ותלמיד לפני רבו א"צ הסיבה אפי' אינו רבו מובהק אא"כ יתן לו רבו רשות ותלמיד חכם מופלג בדורו אע"פ שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה (ודוקא כשאכלו על שלחן אחד אבל אם אוכל על שלחן בפני עצמו צריך להסב):
משנה ברורה תע״ב:י״ג
(יג) דבזמן הזה אין להסב - טעמו כיון דאין רגילות בארצנו בשאר ימות השנה להסב אלא יושב כדרכו. אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך שלשים על שאר קרובים כגון שלא נהג שבעה לפני הרגל אף שהוא חייב בהסיבה מ"מ הנכון שלא יסב על מטה כבודה וכלולה אלא יסב בשינוי קצת דהיינו על מטה וכר אחד תחת מראשותיו או על ברכי חבירו. וקיטל נהגו שלא ללבוש ומ"מ הלובש אין מוחין בידו:
משנה פסחים י׳:א׳
עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:
תלמוד ירושלמי פסחים י׳:א׳:ד׳
אָמַר רִבִּי לֵוִי. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ עֲבָדִים לִהְיוֹת אוֹכְלִין מְעוּמָד. וְכָאן לִהְיוֹת אוֹכְלִין מְסוּבִּין. לְהוֹדִיעַ שֶׁיָּצְאוּ מֵעַבְדּוּת לַחֵירוּת. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אוֹתוֹ כְזַיִת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בוֹ בַפֶּסַח צְרִיךְ לְאוֹכְלוֹ מֵיסַב. רִבִּי יוֹסֵי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי סִימוֹן. אֲפִילוּ עֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ. אֲפִילוּ אִשָּׁה לִפְנֵי בַעֲלָהּ. אָמַר לֵיהּ. בִּרְבִּי. עַד כָּאן שָׁמַעְתִּי.
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳:ו׳
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו כג) "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם" וְגוֹ'. וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ:
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז׳:ז׳
לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית:
שמות רבה כ׳:י״ח
מַהוּ וַיַּסֵּב, שֶׁהִקִּיפָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֵׁם שֶׁהוּא אוֹמֵר (זכריה ב, ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב. וּכְגוֹן רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ וְרָאָה זְאֵבִין בָּאִין עַל הַצֹּאן וְהָיָה סוֹבֵב אֶת הַצֹּאן שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וּמוֹאָב וּכְנַעַן וַעֲמָלֵק עוֹמְדִין וְנוֹתְנִין אֶת הָעֵצָה הֵיאַךְ לָבֹא עַל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, סִבֵּב אוֹתָן שֶׁלֹא יָבוֹאוּ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם. וְלֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבָד אֶלָּא לֶעָתִיד לָבוֹא כָּךְ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ דָּוִד אוֹמֵר (תהלים קכה, ב): יְרוּשָׁלָיִם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם, מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיֵּסֵב, שֶׁכָּךְ עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים.
שמות י״ג:י״ח
וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
ערוך השולחן, אורח חיים תע״ב:ג׳
ויסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו. דאף על גב דבכל ימות השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן, מכל מקום בליל פסח עושין כל סימני חירות. ואף אם יש לו כלי כסף במשכנות, אם אין הבעלים מקפידין ראוי להעמידן על השולחן בליל פסח. וזהו הטעם שהצריכו חכמינו ז"ל הסיבה, מפני שכך היה בימיהם שבני חורין היו אוכלין דרך הסיבה, על כרים וכסתות, דרך גדלות. ולכן יכין מושבו מבעוד יום, ומקום המושב שיהיה בהסיבה דרך חירות. ודע שהטור כתב בשם ראבי"ה, דבזמן הזה במדינתינו שאין רגילין לאכול בהסיבה – אינו צריך להסב, עיין שם. אבל כל רבותינו לא סבירא להו כן. ואדרבא נראה לעניות דעתי דכיון שמצוה לעשות שינויים בליל זה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק שביעי שצריך לעשות שינויים בליל זה כדי שיראו הבנים וישאלו, אם כן אין לך שינוי טוב מהסיבה, שאין אנו רגילים בזה ועכשיו עושין אותו. וראיה לזה: שהרי במשנה (קטז א) בשאלת "מה נשתנה" – לא הוזכרה שאלת ההסיבה, ובנוסחא שלנו ישנה. והטעם דבזמן המשנה לא היתה שינוי, ולא היה לבן מה לשאול על זה. אבל עכשיו שואל על השינוי, ולכן העיקר כדברי רוב הפוסקים שחיוב יש בהסיבה.