וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃
וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃
וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ. אוֹתָה הַהֲכָנָה הָרוּחָנִית הַנְּתוּנָה לְךָ בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲמָד הַנִּכְבָּד הוֹרִידָהּ מֵעָלֶיךָ, כִּי הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחַר שֶׁנָּתַן הַמַּתָּנָה לֹא יִקָּחֶנָּה מִן הַמְקַבֵּל בִּלְתִּי רְצוֹן הַמְקַבֵּל, כַּאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית כה.) דִּגְמִירִי דְּמִיהַב יְהַבֵי מַשְׁקְלֵי לָא שָׁקְלֵי.
אֲמַר לַהּ: נִיחָא לָךְ דְּמֵיכָל אָכְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא אַפָּתוּרָא דְּמַשְׁלַם וַאֲנַן אַפָּתוּרָא דִּמְחַסַּר. אֲמַרָה לֵיהּ: וּמַאי נַעֲבֵיד? בְּעִי רַחֲמֵי דְּנִשְׁקְלִינְהוּ מִינָּךְ. בָּעֵי רַחֲמֵי וְשַׁקְלוּהוּ. תָּנָא: גָּדוֹל הָיָה נֵס אַחֲרוֹן יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. דִּגְמִירִי, דְּמֵיהָב יָהֲבִי מִישְׁקָל לָא שָׁקְלִי.
ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך ונ"ל שהיו כאן ב' מיני עדי, האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם. הב' הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע. ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב"ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים ע"כ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמ"ש אח"כ ויתנצלו בני ישראל עדים ש"מ שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי כמ"ש ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. אבל אותן ב' כתרים שקבלו בחורב לא פרקו כי היה נראה להם כפריקת עול התורה כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך אפילו אותן ב' כתרים ועל זה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך.
דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ — כְּדַאֲמַרַן, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ — דִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְדוּיֵי יהוה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ — שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם.
Slomo Kluger (Chochmát háTorá): nagyobb ánává felvenni és levenni mint fel sem venni
ולא שתו איש עדיו עליו. עדי ישראל הוא רוח הישראלית. והוא בשני אופנים. חדא להמון עם יהוה שיודעים אשר יהוה אלהיהם בדרך נסתר. ואם שאין בהם כח להשיג רוה״ק ומעלה עליונה מכ״מ כל איש יודע שיהוה עמו גם בדרך הטבע והיא אמונת ישראל מיהוה אלהינו ועדי הזה מושרש בלב ישראל בכל שעה ובכ״מ וא״צ לזה הכנה כלל. שנית לגדולי ישראל שמכינים עצמם להשיג רוה״ק ומשיגים באמת והוא עדי שאין למעלה הימנו. וראו כל עמי הארץ כי שם יהוה נקרא עליך ויראו ממנו. אמנם זה העדי גם לגדולי ישראל אינה עמהם תדיר רק בשעת הכושר להתבודד ולהתקשט בזה העדי. וכאן שהתאבלו ראו גדולי ישראל שאין ראוי להתבודד ולקוות להשיג רוה״ק שהרי אין רוה״ק בא בתוך עצבות ואבילות כלל ע״כ לא שתו איש היינו אנשים המיוחדים:
אמר אל בני ישראל וגו׳. הוסיף לפייסם על זה הצער ואמר כי יש להם לחוש יותר ממה שאמר להם תחלה פן אכלך בדרך דזה אינו משמעות כליון לגמרי אלא אכילה משמעות איזה חלק. ובזה לא נתפייסו ישראל כי נוח להם לקבל זה העונש משתסור השכינה מהם ח״ו. ע״כ נתאבלו. ואמר יהוה כי יש להם לחוש פן יהי מעשיהם וקשי ערפם לגרום אשר יהי מדת הדין כי ברגע אחד יכלם ח״ו. וא״כ נוח להם שלא תהא השכינה בקרבם: