וְתַנָּא קַמָּא: חַד לְהַקְדִּים עָנִי לְעָשִׁיר, וְחַד לְהַקְדִּים עָנִי לְאֶבְיוֹן.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אֶבְיוֹן – מִשּׁוּם דְּלָא כְּסִיף לְמִתְבְּעֵיהּ. אֲבָל עָשִׁיר, דִּכְסִיף לְמִתְבְּעֵיהּ – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עָשִׁיר – מִשּׁוּם דְּלָא צְרִיךְ לֵיהּ, אֲבָל אֶבְיוֹן דִּצְרִיךְ לֵיהּ – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃
גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא תַּנָּא קַמָּא דְּ״מֵאַחֶיךָ״, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאי הִיא, דְּתַנְיָא:
אבל אביון - הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה:
אבל אביון דצריך ליה - טפי מעני אימא דליקדמיה לעני קמ"ל דעני קודם דצריך ליה וכסיף למיתבעיה:
דין מעות פורים לעניים. ובו ד סעיפים:חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים: הגה יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר ומאחר ששלשה פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן שלשה (מרדכי ריש פ"ק דמגילה) ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה (מהרי"ל) וכן נוהגין בכל מדינות אלו ויש ליתן ג' חצאי גדולים במדינות אלו כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו ובמדינות אוסטרייך יתנו ג' חצי ווינ"ר שנקראו ג"כ מחצית וכן לכל מדינה ומדינה ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה וי"א שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחצית אלו ואין נוהגים כן:
יראה לי דאף על גב דבתורה "עני" ו"אביון" שני דברים הם, כדכתיב ב"תצא": "לא תעשוק שכיר עני ואביון", ושני דברים הם כדאיתא בבבא מציעא (קיא ב) ד"אביון" יותר מעונה מעני. ולשון "אביון" הוא האובה ואינו משיג (רש"י שם), ונגד זה "אביון" אין לו בושת לבקש, והעני יש לו בושת. ואמרינן שם לעניין שכיר, דעני קודם לאביון עיין שם. מיהו על כל פנים שני דברים הם, וכיון דבמגילה כתיבא ו"מתנות לאביונים" – נימא דדווקא אביון ולא עני?ומכל מקום אינו כן. וראיה דבפרשת "ראה" כתיב: "כי יהיה בך אביון… כי לא יחדל אביון… פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" – הרי שפתח ב"אביון" וסיים בשניהם, אלמא דהכל אחד. והא דכתיב "ומתנות לאביונים" – רבותא קאמר: לא מיבעיא עני שיש לו בושה, ובשכר שכיר הוא קודם, אלא אפילו לאביון – יצאת ידי חובתך, ואף על פי שהוא בעצמו מבקש ממך, וכל שכן לעני שמתבייש לבקש, ואתה מקדים ונותן לו – שיש מצוה יותר.
לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
אביון. הַתָּאֵב לְכָל דָּבָר:
(שם שם ב')
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יהוה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃
ויש להעיר בזה ממ"ש בב"מ קי"א ב' בפ' לא תעשוק שכיר עני ואביון להקדים עני לאביון, וזה לכאורה היפך ממ"ש כאן, וי"ל משום דהתם מבואר בטעם הדבר משום דהעני מכסיף לתבוע והאביון רגיל לבושת ולא מכסיף, אבל הכא בצדקה תלוי הדבר במי שצערו מרובה, והאביון מרובה צערו לכן הוא קודם. .
(שם)
כַּ֭פָּהּ פָּֽרְשָׂ֣ה לֶעָנִ֑י וְ֝יָדֶ֗יהָ שִׁלְּחָ֥ה לָאֶבְיֽוֹן׃