לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣יב גֵּהָ֑ה וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה תְּיַבֶּשׁ־גָּֽרֶם׃
לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם, כבר בארתי למעלה (ט"ו י"ג) במ"ש לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, שיש לב שמח ורוח נכאה, שהלב בחיצוניותו שמח בטוב העוה"ז ובהצלחה, אבל רוחו הפנימי נכאה וטוב יותר עצבת לב ושלא יהיה רוחו נכאה, ועפז"א הלב השמח רק ייטיב גהה, ר"ל גוה, שהוא הגויה החיצונית, כמ"ש לב שמח ייטיב פנים, אבל רוח נכאה תיבש את העצם, ועיקר האדם בפנימותו:
לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת־לֵ֝֗ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃
לב שמח ייטיב פנים, שמחת הלב ועצבונו יהיה בכמה אופנים, ופה מדבר בלב השמח בעניני העולם, כמ"ש ולבי שמח מכל עמלי, והוא מי שאינו מתעצב על עונותיו ועל חסרון כשרונו בשלמות נפשו, כי לבו שמח בהצלחתו, והוא רק ייטיב פנים, כי שמחת הלב ניכר על הפנים, אבל לא ייטיב בזה את הרוח, שהרוח כולל לכל כחות הנפש הפנימיים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יהוה, ולפעמים הלב שמח והרוח נכאה, שהרוח שפל ומורד ונכאה כי עוסק בתאות העוה"ז ובשמחתה לבד, אבל בעצבת לב (ייטיב) רוח נכאה, על ידי שיתעצב על מעמדו הנפשי יתנשא רוחו ויגביהנו למעלה, וזה טוב יותר מהטבת פנים, ועי' פירושי על פסוק לב שמח ייטיב גהה:
מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חׇכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃
אֲמַרָה הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה: מוֹרֶה וְרָוֵי? אֲמַר לַהּ: הֵימָנוּתָא בִּידָא דְּהָהִיא אִיתְּתָא, אִי טָעֵימְנָא אֶלָּא קִידּוּשָׁא וְאַבְדָּלְתָּא וְאַרְבְּעָה כָּסֵי דְפִסְחָא, וְחוֹגְרַנִי צִידְעַי מִן הַפֶּסַח עַד הָעֲצֶרֶת, אֶלָּא: ״חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו״.
כׇּל־יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב־לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד׃
אין אומרים תחנה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון ודין תענית והספד בהן. ובו סעיף אחד:יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך יהוה ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה והמנהג כסברא ראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד: