רַבִּי אִיעֲסֵק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי חִיָּיא, כִּי מְטָא לְמִיכְתַּב כְּתוּבָּה נָח נַפְשַׁהּ דִּרְבִיתָא. אָמַר רַבִּי: חַס וְשָׁלוֹם פְּסוּלָא אִיכָּא? יְתִיבוּ וְעַיִּינוּ בְּמִשְׁפָּחוֹת, רַבִּי אָתֵי מִשְּׁפַטְיָה בֶּן אֲבִיטַל, וְרַבִּי חִיָּיא אָתֵי מִשִּׁמְעִי אֲחִי דָוִד.
תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יהוה מִקְּדָ֕שׁ אדני כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃
וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃
אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ — יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרַח יהוה אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ וְגוֹ׳״.
(5) "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" [ישעיה נה, ט]. ומצינו כמה פעמים בדברי חכמים את הבטוי "דעת קונו". כגון, [עירובין מא:] "שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן; עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות". וכן [עירובין סה.] "כל המתפתה ביינו ["שמפייסין אותו על דבר, ומתרצה כשטוב לבו ביין" (רש"י שם)] יש בו מדעת קונו". וכן [סוטה ה.] "לעולם ילמד אדם מדעת קונו ["לאהוב את הנמיכות" (רש"י שם)], שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני". וכן [כתובות סב:] "אמר ליה בני, דעת קונך יש בך". וכן נזכר בתנחומא משפטים אות א, וילקו"ש ח"ב רמז תצט. ויש להבין, מהו צירוף המלים "דעת קונו". ואולי אפשר לומר, ש"קונו" מורה שהקב"ה קנה את הנברא, וכמו שנאמר [דברים לב, ו] "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ובנצח ישראל פ"ב [כד:] כתב: "כי כל ישראל הם ליהוה, אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל... ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים... לכך אמר 'הלא הוא אביך קנך'" [הובא למעלה פכ"ג הערה 83]. הרי ש"קנך" מורה על יחס של עבד לאדונו [ראה להלן הערה 376 שהובאו שם מקבילות נוספות לכך]. ו"דעת" היא חבור, וכמו שכתב למעלה פכ"ג [רנד:], וז"ל: "ואחר כך ידע נסתרם בידיעה שכלית, וזה חבור גמור. ולכך אמר באחרונה [שמות ב, כה] 'וידע אלהים', כי אין דבר חבור יותר מן הידיעה". ולמעלה בכת"י [תג.] כתב: "יש דבוק על ידי הראיה, שנגלה לו לגמרי. ועוד יותר מזה הידיעה, כי היודע את הדבר הוא תמיד אצלו, ומתחברים יחד, ולפיכך נקראים האוהבים יחד 'מודע' [רות ב, א], 'מודעתנו' [רות ג, ב]. וכמו שכתוב באברהם [בראשית יח, יט] 'כי ידעתיו', ופירושו כי אהבתיו [רש"י שם]... כי הידוע יש לו חבור עם היודע... ולפיכך החבור של זכר ונקבה נקרא ידיעה גם כן, כדכתיב [בראשית ד, א] 'וידע אדם את חוה אשתו', כי יש חבור ליודע עם הידוע, ולידוע עם היודע, א"כ הידוע הוא מתאחד בו לגמרי. אבל הראיה, אע"ג שהרואה הוא רואה הדבר, כיון שהרואה שהוא רואה לפניו את הדבר אינו רואה רק השטח המראים והנראים מבחוץ, אין זה חבור גמור. אבל הידוע הוא בדעתו לגמרי כמו שהוא הידוע בעצמו. ואף אם אינו לפניו מבחוץ, הידוע הוא בדעתו ושכלו, וזה חבור גמור. אבל הראיה אינו רואה רק את הדבר מבחוץ, ואם אין הנראה לפניו, אינו רואה כלום, ואין הנראה דבק עמו. לכך אמר באחרונה 'וידע אלהים', כי אין חבור יותר מן הידוע ביודע, שהוא עמו, אף כי אין הידוע לפני היודע" [הובא למעלה פכ"א הערה 33]. לכך צירוף המלים "דעת קונו" מורה על הרבותא שיש בדבר, שלמרות שהאדם נמצא בתחתונים, יש בידו לכוון לדעת קונו המרומם ממנו. וכך עולה מדבריו בנתיב הענוה פ"א [ב, א:], וז"ל: "כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל [סוטה ה.] לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים, והשרה שכינתו על הר סיני. ומפני כי מדת השם יתברך שאתו היא הענוה, וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל... ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו... כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר... כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו... ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו, והדומים נמצאו יחד". הרי כשיש לאדם מדעת קונו, הוא מתדמה ומתלבש במדת בוראו באופן הנעלה ביותר, למרות הפער הקיים בין העבד לאדונו.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ, אֵלּוּ הֵן: נׇכְרִים, וְרוּחַ רָעָה, וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת.