מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
מדבר שקר תרחק. הרחק מעליך דוברי שקרים ורכילים שעליו כבר הזהיר לא תשא שמע שוא ואז נקי וצדיק אל תהרוג כי השקרנים גורמים להרג צדיקים ונקיים:
מדבר שקר תרחק. שינה הכתוב לומר האזהרה בלשון זה ולא אמר לא תדבר שקר, לפי שאין עברה יותר תדירה ומצויה כמו דבר שקר, וכדאיתא בפרק חלק מריש הו"א ליכא קושטא בעלמא, ופירש"י אין אדם שידבר אמת תמיד, לכן בא הכתוב בלשון זה כדי לעשות הרחקה יתרה, ע"ד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (צדה לדרך) ורבותינו (שבועות ל"א) כללו בזה כל מיני שקר אף שיש לו ממון ברור אצל חברו, כגון היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בב"ד ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה. וכן שלשה שהיו נושין מנה לאחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים. וכן אסור לעמוד להראות שהוא עד כדי שיראה הלוה ויפחד ויודה מעצמו:
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. מִכָּל דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְסַבֵּב שֶׁקֶר, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות א:ט) "הֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר".
מדבר שקר תרחק הרה"ג ר' משה קנאל נ"י אבד"ק מיקוליצין כתב לי, שנסתפק במי שחתך לו הרופא אבר ר"ל, אם יכול לומר בתפילתו "רמ"ח אברים שלי" כי מדבר שקר תרחק ומריש הוי אמינא דיאמר רק ואברי בלא מספר רמ"ח שוב התבוננתי דאין קפידא. א', דאע"פ שלא נשאר לו רק רמ"ז מ"מ אברים הרוחניים של הנשמה הם בשלימות, כידוע דגם בנשמה יש אברים וגידים. ב', אע"פ שחסר לו אבר מ"מ אינו חסר ממנו רק בפועל ולא בכח, תדע דהלא אפי' מי שהוא מחוסר אבר מ"מ יוליד בן שלם בכל אבריו וגידיו, וכח האבר נשאר בו, וכעין זה כ' במטה אפרים תקפ"א ס"ח מ"ש ביה"ר אחר תהלים עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה, דמי שהוא יותר מע' שנים איך יאמר כן, וגם אין נראה לתת קצבה לשנותיו דשמא יאריך ימים יותר ע"ש, ובפנים יפות חיי שרה (כ"ד א') כ' אפי' זקן בן ק' ולא תיקן בהם הוי זקן בלא ימים ואברהם זקן בא בימים שהיו לו כל הימים וצריך לתקן ע' שנים בלבד, וע"ע בתהלים עם פי' פני"פ מ"ש ביה"ר ומ"ש בפרד"י ח"ש דקנ"א., גם י"ל דתפילה הוי לכלל ישראל אף דהוא א"צ לזה כמו רפאנו יהוה ונרפא, אף דהוא בריא, אך כל ישראל כאבר אחד, ומכוון לכלל ישראל, וגם בשהיה מקדש על מכונו התפלל כ"ג, שתוליכנו קוממיות לארצנו, והוא עומד בא"י, אך מכוון לישראל המפוזרים בגלות וגם בתפילה ותן טל ומטר אף בתקופת טבת, והק' ראשונים שאין אנו צריכים כלל למטר, עפה"מ בר"מ ריש תענית, וטאו"ח קי"ד, ועמקו"ב ח"א דש"פ:
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגָרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. וּמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יֵשֵׁב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵצִים, כַּת שַׁקְרָנִים, כַּת חֲנֵיפִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. כַּת לֵצִים – דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת שַׁקְרָנִים – דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. כַּת חֲנֵיפִים – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה וְלֹא יִהְיֶה בִּמְגוּרְךָ רָע.
לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃
ולא תשקרו. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר יְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, לָמַדְנוּ עֹנֶשׁ, אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּ"ל וְלֹא תְשַׁקְּרוּ: