מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִתְעַשֵּׁר? אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בִּסְחוֹרָה, וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן, וְלֹא הוֹעִילוּ! אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב״.
דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי, וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי – מַאי דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר יהוה אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר וְגוֹ׳״? אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצוּמְצָמִין – יַעֲשֶׂה מֵהֶן צְדָקָה. וְכׇל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהֵן מְרוּבִּין.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים״.
כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר כו'. לכאורה קשה שהרי נאמר לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר וגו' ויש ליישב ע"פ מ"ש בפרק ב' דנדה מה יעשה אדם ויתעשר א"ל ירבה בסחורה וכו' א"ל הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו וז"ש כל שיש בו דעה לסוף מתעשר דבתחלה מרבה בסחורה ולבסוף שרואה בשכלו ודעתו שלא הועיל לו גמר בדעתו לבקש רחמים ממי שהעושר שלו וז"ש בהפך זה מי שאין בו דעה סוף הוא גולה וכו' דמתוך שהוא מרבה בסחורה ולא הועיל לו ולפי שאין בי דעת אין מבקש רחמים ונעשה עני לבסוף והוא גולה אף ממקומו שצריך למכרו מחמת דחקו וק"ל:
לבאר השאלה השישית בעזר אדון כל אמרו ליה אית לן ריחייא דתבירי חייטיא. אמר להו כרוכי לי גרדי מיניה ואחיטיה. וזהו הפירוש בעזר אדון כל. הקדמת הענין מבואר לכל משכיל, שאנחנו עם יהוה אלה מאמינים אמונה שלימה שתכלית אדם השלם לידבק נפשו בהבורא יתברך שמו. וכשהוא דבוק בכל מעשיו ועניניו בהבורא יתברך שמו אינו נחסר מכל הצטרכותו כלום, כי הוא יתברך שמו מקור כל הברכות ומקור החיים גם יהוה יתן הטוב והברכה להדבק בו. ועל דרך זה פירוש הגמרא (גיטין ז.) הרואה שנכסיו מתמוטטין יעשה מהן צדקה. ולכאורה אינו מובן לעיני השכל דמה נשתנה מצוה זה מכל שאר מצות שבתורה. והענין יובן, שהתורה מלמדת לאדם דרך הנכונה לעבודתו יתברך שמו כשהאדם שם בטחונו באיזה דבר מטובת עולם הזה הוא מראה כאילו אותו דבר יש לו חס ושלום כח להפעיל זולת הבורא ברוך הוא ממילא נפסק מזה הדבר דביקות ושפע של הבורא ברוך הוא. וזה ששמעתי ממורי הגאון בוצינא קדישא המפורסם מוה' דוב בער זלה"ה מ"מ דק"ק מעזריטש, פירוש וימלוך וימת. כיון ששם אדם הבטחון באיזה דבר הוא ממליך אותו הדבר על עצמו ונפסק הבטחון ממנו יתברך שמו לכן נגרע פרנסתו ממנו וזהו וימת. אך אל יהוה לבדו ישים בטחונו ויבחון במעשיו שכל דבר אין בו כח זולת הבורא יתברך שמו אזי מדבק ומקשר כל ענינו בהבורא יתברך שמו והוא יתברך שמו מקור כל הברכות ומקור חיים אזי שורה בכל מעשיו ועניניו כל הברכות והשפע, כי הוא מדבק כל הדברים באין סוף. והנה בראות האדם שנכסיו מתמוטטין העצה הנכונה שיעשה מהן צדקה. ביאור הדבר, כשמפזר מעותיו בנדיבת לב נמצא מראה בפועל שאינו שם בטחונו במעותיו ואדרבה שם בטחונו בהשם יתברך וכשהוא מתדבק בו יתברך שמו אזי מתדבק ומתקשר בו יתברך שמו כל עשייתיו ורכושו והוא באין סוף ומכח זה שורה הברכה ובכל אשר יפנה יצליח ויתרבה נכסיו עד מאוד ומשום הכי צדקו בדבריהם שאמרו יעשה מהן צדקה:
שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַ֠ם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃