Lo táchmod

לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ {ס} לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ {פ}

...

...

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הרי זה עובר בלא תחמוד כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה של לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד:

כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ אוֹ בֵּיתוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ וְהִכְבִּיר עָלָיו בְּרֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ דָּמִים רַבִּים הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יד)(דברים ה יח) "לֹא תַחְמֹד". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה עַד שֶׁיִּקַּח הַחֵפֶץ שֶׁחָמַד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כה) "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ". חִמּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה:

כָּל הַמִּתְאַוֶּה בֵּיתוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִקְנוֹתָן מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁחָשַׁב בְּלִבּוֹ הֵיאַךְ יִקְנֶה דָּבָר זֶה וְנִפְתָּה בְּלִבּוֹ בַּדָּבָר עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה יח) "לֹא תִתְאַוֶּה" וְאֵין תַּאֲוָה אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד:

דמים רבים כו' לא תחמוד. א"א ולא אמר רוצה אני עכ"ל:

כל החומד וכו'. זה מבואר במכילתא ואמרינן פ״ק דמציעא (דף יהוה:) מורה ואמר דמי קא יהיבנא ואמר והא קעבר בלאו דלא תחמוד אלמא שהקונה בדמים כל זמן שלא היה בדעת המוכר למכור וזה לקחו שהפציר בו כמ״ש הרב עבר משום לא תחמוד. וכתב עליו הר״א ז״ל ולא אמר רוצה אני, דעת הרב ז״ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין דאסיקנא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ח) דזביניה זביני וכדאיתא פרק י' מהלכות מכירה וכיון שכן אין בו לאו. ולא כן דעת הרב ז״ל אלא מקחו קיים אע״פ שעבר ואע״ג דאמר רבא בתמורה (דף ד':) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אהורמנא דמלכא הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד שאינו משלם אלא כשעת הגזלה וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים:

כתיב לא תחמוד ולא תתאוה ואין הכוונה על תאות הלב בלבד בלא מעשה וילפינן מדכתיב בפ' עקב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך דאיסורא דלא תחמוד הוא דוקא כשיעשה מעשה [מכילתא] ואע"פ שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו מ"מ בלאו דלא תחמוד אינו עובר רק בעושה מעשה ולאו דלא תתאוה אע"ג דתאוה היא בלב מ"מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא"כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה וראיה דתאוה אינה בלב בלבד שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר קראם התורה העם המתאוים והם הרי השתדלו להמציא תאותם וכן הוא הלאו דלא תתאוה:

וזה שכתב כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו נ"ל שכיוון למה שדרשו במכילתא לא תחמוד כלל בית שדה ועבד ואמה ושור וחמור פרט וכל אשר לרעך חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל מה הפרט דבר שהוא קונה ומקנה אף הכלל דבר שהוא קונה ומקנה עכ"ל וביאור הדבר נראה שאם ראובן למד איזה חכמה ואיזה מלאכה ושמעון חמד בלבו חכמה זו או מלאכה זו והשתדל והרבה רעים על ראובן עד שלמדו והייתי אומר שגם זה הוא בכללא דלא תחמוד לזה מיעטה התורה דוקא דבר שהוא בקנין שכשהיא אצל ראובן איננו אצל שמעון לאפוקי חכמה ומלאכה אינם בקנינים [עסמ"ע סקי"ח ונס בטור הגירסא כן]:

עוד דרשו במכילתא שם מה הפרט מפורש בדבר שאינו בא ברשותך אלא ברצון הבעלים אף כל דבר שא"א לבא ברשותך אלא ברצון הבעלים יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך [כצ"ל] וביאור זה נראה דזהו ודאי כשאדם מתאוה לישא אשה פנויה בחופה וקדושין דמותר שהרי אינה אשת רעך אבל להסית אבי הבת שיקדש בתו לבנו או להסיתו שיצוה את בנו לקדש את בתו הייתי אומר שזהו בכלל וכל אשר לרעך דהבנים והבנות הם של אביהם וגם ישנן בקנינים דהאשה היא קנין בעלה לזה מיעטה התורה מפני שזה א"צ דעת בעלים שהרי אם בנו יהיה רצונו לקדשה ברצונה א"צ דעת האב וכן אם בתו תתרצה לקבל קדושין א"צ דעת אביה ואף בבתו קטנה שהיא ברשות האב מ"מ כשתתגדל אינה עוד ברשותו ואינו דומה לקרקעות ומטלטלין שלעולם הם ברשות הבעלים [ע' ערכין כח.]:

אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא!

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא קָא עָבַר עַל לָאו דְּ״לֹא תַּחְמֹד״?

וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ {ס} וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ {ס}

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קַנֵּא לִי! שֶׁאִלּוּלֵי הַקִּנְאָה – אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. לְפִי שֶׁאֵין אָדָם נוֹטֵעַ כֶּרֶם, וְאֵין אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה, וְאֵין אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת: כִּי כָּל אֵלּוּ הָעִנְיָנִים בָּאִים מֵחֲמַת שֶׁאָדָם מְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ. אִם יִבְנֶה בַּיִת – גַּם אַחֵר יָשִׂים דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְכֵן לְעִנְיַן אִשָּׁה, כָּל אֶחָד מְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ. וְכֵיוָן שֶׁקִּיּוּם הָעוֹלָם תָּלוּי בַּקִּנְאָה, יָשִׂים כָּל הַקְּנָאוֹת לְשֵׁם שָׁמַיִם: אִם יִבְנֶה בַּיִת – יִבְנֶה בּוֹ חֶדֶר לִלְמֹד בּוֹ תּוֹרָה, וְשֶׁיְּהֵא בֵּיתוֹ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וּלְהַכְנִיס בּוֹ אוֹרְחִים (אבות א ד-ה), וְלַעֲשׂוֹת בּוֹ חֶסֶד לִבְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שוחר טוב שם): אִלּוּלֵי שֶׁקִּנֵּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, לֹא הָיָה קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְאֵימָתַי קִנֵּא? כְּשֶׁאָמַר לְמַלְכִּי צֶדֶק: כֵּיצַד יְצָאתֶם מִן הַתֵּבָה? אָמַר לוֹ: בַּצְּדָקָה שֶׁהָיִינוּ עוֹשִׂים שָׁם. אָמַר לוֹ: וְכִי מָה צְדָקָה הָיָה לָכֶם לַעֲשׂוֹת בַּתֵּבָה, וְכִי עֲנִיִּים הָיוּ שָׁם? וַהֲלֹא לֹא הָיוּ שָׁם אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו, וְעִם מִי הֱיִיתֶם עוֹשִׂים צְדָקָה? אָמַר לוֹ: עִם בְּהֵמוֹת חַיּוֹת וְעוֹפוֹת. לֹא הָיִינוּ יְשֵׁנִים, אֶלָּא הָיִינוּ נוֹתְנִים לִפְנֵי זֶה וְלִפְנֵי זֶה לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וְאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם: וּמָה אֵלּוּ, אִלּוּלֵי צְדָקָה שֶׁעָשׂוּ עִם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף – לֹא הָיוּ יוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה. וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ צְדָקָה – יָצְאוּ. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה צְדָקָה עִם בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֵם בְּצַלְמוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אוֹתָהּ שָׁעָה ״וַיִּטַּע אֶשֶׁל״ (בראשית כא לג), רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אֲכִילָה, שְׁתִיָּה, לְוָיָה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יַרְבֶּה אָדָם קִנְאָה.