עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יהוה מִכׇּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃
מכל האלהים. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּכָל עֲ"זָ שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֲ"זָ שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ (מכילתא):
כי בדבר אשר זדו עליהם. כְּתַרְגּוּמוֹ – בַּמַּיִם דִּמּוּ לְאַבְּדָם וְהֵם נֶאֶבְדוּ בַּמַּיִם:
אשר זדו. אֲשֶׁר הִרְשִׁיעוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, בַּקְּדֵרָה אֲשֶׁר בִּשְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ (סוטה י"א):
כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. כִּי הִצִּיל אֶת הָעָם בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר עַצְמוֹ אֲשֶׁר זָדוּ הַמִּצְרִים עֲלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ "כִּי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ" (שמות כא:יד). וְזֶה הָיָה שֶׁהָרַג בְּכוֹרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָרְגוּ הַמִּצְרִים כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְיִשְׂרָאֵל, וְהִטְבִּיעָם בַּיָּם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִטְבִּיעוּ הֵם הַבָּנִים בַּיְאוֹר, וְהָרַג אֶת הַבְּכוֹרוֹת כְּנֶגֶד "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד:כב) "וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ" (שם), וְהִקְשָׁה אֶת לִבָּם אַחֲרֵי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בִּרְצוֹנָם. וּבְזֶה הוֹרָה גְּדֻלָּתוֹ עַל כָּל הָאֱלֹהִים, כִּי לֹא חָשְׁבָה שׁוּם אֻמָּה שֶׁיּוּכַל שׁוּם אֵל מֵאֱלֹהֵיהֶם שָׂרֵי מַעְלָה לְשַׁלֵּם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בְּכָל דָּבָר, אֲבָל חָשְׁבוּ שֶׁיּוּכַל בְּדָבָר אֶחָד מְיֻחָד לוֹ בִּלְבַד.
כי בדבר אשר זדו. מזה הבין כח יהוה שהוא גדול מכל כחות פרטים שמכונים בשם אלהים. מזה שהוא משלם מדה כנגד מדה. הרי דכל אופן שבעולם יש בידו לעשות. וכ״כ הספורנו:
כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם פֵּרוּשׁוֹ בַּדָּבָר אֲשֶׁר הֵזִידוּ הַמִּצְרִים עַל יִשְׂרָאֵל יָדַעְתִּי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִכָּל הָאֱלֹהִים. וְטַעַם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם גָּזַר עַל יִשְׂרָאֵל "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם" (בראשית טו יג) וְלֹא הָיָה עַל הַמִּצְרִים בָּזֶה הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל, אֲבָל הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וְחָשְׁבוּ לְהַכְרִית אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות א':י') "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה", וְצִוָּה לַמְיַלְּדֹת לְהָמִית הַבָּנִים, וְגָזַר עֲלֵיהֶם "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שם כב), וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ הַמַּשְׁחִית אוֹתָם לְגַמְרֵי. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (בראשית טו יד), כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּיו (שם ולעיל יב מב). וְהִנֵּה הַשֵּׁם רָאָה מַחְשַׁבְתָּם, וְנָקָם מֵהֶם עַל זְדוֹן לִבָּם. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב עוֹד "כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם" (נחמיה ט י), כִּי הָעֹנֶשׁ בַּעֲבוּר הַזָּדוֹן שֶׁחָשְׁבוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם. וְהִנֵּה יהוה רוֹאֶה לַלֵּב וְעֹשֶׂה מִשְׁפַּט הָעֲשׁוּקִים, וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה, וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדוֹ. וְאוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות י"ח:י"א) שֶׁאָמַר "אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דְּחַשִּׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמֵדַן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּהּ דָּנִנּוּן", יִרְצֶה לוֹמַר כִּי הָיָה עָנְשָׁם עַל טְבִיעַת הַיְּלָדִים בַּיְאוֹר, שֶׁאֵינֶנּוּ בִּכְלַל "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם", וְעַל כֵּן אִבְּדָם בַּמַּיִם:
עַתָּה יָדַעְתִּי וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, כִּי הֲגַם שֶׁיֵּשׁ לָאֻמּוֹת שָׂרִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים לְהִלָּחֵם בַּעֲדָם וּלְהָרַע לְאוֹיְבֵיהֶם, וְכָל מֵרִים יָד כְּנֶגְדָּם, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יְכַוְּנוּ לְהִנָּקֵם מֵהָאֻמָּה הַנֶּגְדִּיִּית בְּדִמְיוֹן הַמֶּרֶד, מַה שֶׁאֵין כֵּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּכַוֵּן לִמְדֹּד בַּמִּדָּה עַצְמָהּ שֶׁל הַמּוֹרֵד וְעוֹשֶׂה רִשְׁעָה, שִׁקַּע שׁוֹקְעֵיהֶם וְכוּ׳. גַּם יֵשׁ לִתְלוֹת בַּמְּאֹרָע הָרָע כִּי לֹא מִצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ הֻכָּה, מַה שֶׁאֵין כֵּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַמַּכּוֹת וְהַיִּסּוּרִין אֲשֶׁר יִסֵּר פַּרְעֹה הֵם מְכֻוָּנִים לְמַה שֶׁזָּדוּ עֲלֵיהֶם. וְצֵא וּלְמַד מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא) בְּכִוּוּן הַמַּכּוֹת שֶׁכָּל אַחַת כְּנֶגֶד מִדָּה אַחַת רָעָה שֶׁזָּדוּ הַמִּצְרִיִּים וְכוּ׳:
וַֽיְהִי֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו עוסק בתורה כל היום כולו. דאם לא כן אם היה יושב בדין כל היום – תורתו אימתי נעשה (שבת י.), אלא הא דכתיב "מבוקר עד ערב" דנחשב היה לו כאילו היה זה מבוקר עד ערב. וקשה, דלא נכתב בכתוב דהוי כמו שעוסק בתורה, והוי ליה לומר כאילו עוסק בדין כל היום כולו, דהא הכתוב בדין מדבר, ולא בתורה, ויש לומר דלא שייך לומר כאשר ישב במשפט שעה אחת כאילו ישב כל היום, דזה אין טעם לומר מי שישב במשפט שעה אחת כאילו ישב במשפט כל היום, שהרי כמה משפטים היה דן, ואין סברא לומר שיהיה השכר על כמה משפטים ושכר משפט אחד שוה, אבל הא הוי שפיר – שכל כך שכר יש על הדין, עד שהיושב בדין שעה אחת כאילו עוסק בתורה כל היום:
ואני אומר הטעם, לפי שהיושב במשפט שעה אחת ודן את הדין, מפני שעשה דבר שיש בו גמר ושלימות, דהא כל דין יש בו שלימות הדין וגמר, ולפיכך הוא כאילו עוסק בתורה כל היום כולו, לפי שאין שלימות אל התורה, רק שכתוב (ר' יהושע א, ח) "והגית בו יום ולילה". ולפיכך מי שעסק בדין שעה אחת, מאחר שעסק בדבר שיש בו שלימות, חשוב זה כאילו עוסק בתורה כל היום, שאצל התורה שאין לה שלימות וגמר בעצמו – רק שילמד כל היום, ולפיכך אמר מי שישב בדין שעה אחת כאילו עוסק בתורה כל היום. אף על גב דלא נזכר בכתוב עוסק בתורה, הכי קאמר, כי למוד הדין (ש)הוא גם כן תורה, שכל דין תורה – נחשב [ה]למוד ההוא כאילו עוסק בתורה כל היום. והטעם הוא כמו שהתבאר, כי הדיינים שעוסקים בדין תורה, דבר זה יש לו גמר ושלימות, ולכך נחשב כאילו עוסק בתורה כל היום, שזהו גמר ושלימות התורה באותו יום, וכל יום מברך על התורה. ואפילו לא גמר הדין, כל דבר (ש)עסק וטעם שנותן לדין – הוא דבר שיש בו שלימות לזכות ולחובה, ולכך הוא כמו שעוסק בתורה כל היום כולו:
'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ',פירשו התוספות (ב"ב ח ע"ב) 'לאמיתו' דנקט לאפוקי דין מרומה. ולי היה נראה שכך פירושו, 'דיין הדן דין אמת לאמיתו' לאפוקי דין שודא דדיינא, שהדבר זה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה, ואין זה 'לאמתו'. וכן אם דן דין של שקול הדעת, כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא, והדיין פסק כך, אין זה שפסק דין לאמתו, דהא לא ידע שהאמת הוא כך, רק סוגייא דעלמא כך הוא, ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו, שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור, ופירוש זה אמת ברור:
רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי הֲווֹ יָתְבִי וְגָרְסִי בֵּינֵי עַמּוּדֵי. וְכֹל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא הֲווֹ טָפְחִי אַעֵיבְרָא דְּדַשָּׁא וְאָמְרִי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוּל וְלֵיתֵי. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ יָתְבִי בְּדִינָא כּוּלֵּי יוֹמָא, הֲוָה קָא חָלֵישׁ לִבַּיְיהוּ. תְּנָא לְהוּ רַב חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: ״וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁמּשֶׁה יוֹשֵׁב וְדָן כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ? תּוֹרָתוֹ מָתַי נַעֲשֵׂית? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כׇּל דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״.