וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃
לפניו. קֹדֶם שֶׁיַּגִּיַע לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה:
להורות לפניו וכולי ומ״א וכו׳ הוצרך לזה דאילו לפי פשוטו הול״ל להראות א״נ להכין וכיוצא בזה לכך מייתי המדרש שפרשוהו מל׳ הוראה ממש והטעם שהוצרך יעקב להכין מקום זה קודם הליכתו דלכאור׳ לא היה צריך לזה דהוה סגי אחר שילך לשם לתקן לו מקום בפרט דיעקב כל כן דהוה הוה מצי לעסוק בתורה ומה צורך לתיקונים בפרט שלא מצינו שעשה כן בשאר מקומות אלא נר׳ דמשום דקא״ל הקדוש ברוך הוא אנכי ארד עמך מצרימה חש יעקב הואיל וידע שכל ארץ מצרים מלאה גלולים דילמא כשיכנס שם למקום טומאה רצוצה תסתלק השכינה מעליו לכך הקדים ושלח יהודה להכין מקום ומשכן לשכינה כדי שיוכל לומר בהגיעו שם קומה יהוה למנוחתך:
דָּבָר אַחֵר, וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה, וְחַד אָמַר לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מה, כו): עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ, נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם, אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, כא): וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ז): אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי וגו'. רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו'. וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ"ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יהוה:
בנין ב"ה ושיהיה גבוה. ובו ה סעיפים:כופין בני העיר זה את זה לבנות ב"ה ולקנות להם תורה נביאים וכתובים (וע"ל סי' נ"ה סכ"ב אם כופין זה את זה לשכור להם מנין):
(ב) לבנות - ואם אין בכחם לבנות מחויבין עכ"פ לשכור מקום מיוחד לתפלה. וכתבו הפוסקים דבבנין ביהכ"נ גובין לפי ממון לחודא ובשכירות ביהכ"נ גובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. כתב מ"א ס"ס קנ"ד בשם הריב"ש [והובא בחו"מ ס"ס קס"ב ברמ"א] המעכב לבנות ביהכ"נ אפילו יש ביהכ"נ אחרת בעיר מונע הוא רבים מלעשות מצוה ומסיק שם דאם הביהכ"נ מכילה אותם אז אדרבה אסורים להפרד ועיין בת' רדב"ז ח"ג סי' תע"ב שהאריך בדינים אלו ובסוף דבריו כתב וכ"ז בזמן שכולם לב אחד הוא שקילוסן עולה יפה אבל אם חלק לבם יותר טוב הוא שיתפללו כל כת בפני עצמה וכו' ולא תטעה בדברי לומר שאני סובר שהחלוקה טובה ח"ו דהא קרא כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו וגו' אלא צריך להשתדל שיהיו לב אחד לאביהם שבשמים ואם א"א אלא שתמיד הם מתקוטטי' והם במחלוקת דחה הרע במיעוטו עכ"ל שם בתשובה ועי' בפ"ת חו"מ סי' קס"ב מה שהאריך בענינים אלה:
כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת, ולקנות להם תורה נביאים וכתובים. ובזמן הזה כופין זה את זה לקנות משניות וגמרא וארבע שולחן ערוך, ועוד ספרים המוכרחים. וכבר בארנו זה בחושן משפט סימן קס"ג, עיין שם. ונראה לי דאפילו יש להם מקום להתפלל במניין, ששוכרים בית להתפלל, מכל מקום אם מצבם מורה שביכולתם לבנות בית הכנסת – יכולים לכוף זה את זה. אבל כשיש להם בית הכנסת אחד – אין יכולים לכוף זה את זה לבנות עוד בית הכנסת אף שהראשון צר להם, דכל אחד יכול לומר: "לדידי די זה הבית הכנסת". ואם הבית הכנסת צריך תיקון ההכרחי, כמו שדולף גשמים או נתקלקלו הכותלים וכיוצא בזה – יכולים לכוף זה את זה שיתנו מעות לתקנו. אבל בשביל יפוי בעלמא נראה לי דאין יכולין לכוף זה את זה. ואם זה אומר שהוא הכרחית, וזה אומר שאינו הכרחית – תלוי בראיית עיני בית דין (כן נראה לעניות דעתי בדינים אלו).
[דברים שבני העיר כופין זא"ז ובו י"ז סעיפים]:
כופין בני העיר זא"ז ואפילו המיעוט כופין את המרובין לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות בהכ"נ ולקנות ס"ת נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבור ובזמנינו שספרים נדפסים אין כופין על נביאים וכתובים [סמ"ע] הכתובין על קלף רק בס"ת כופין מפני שצריך לקרות בה בציבור ואף שהרבה מקומות קורין ההפטרה בנביאים הכתובים על קלף מ"מ אין ביכולת לכוף על זה [נ"ל] וכופין לקנות ספרי דפוס המוכרחים כמו תנ"ך עם פירש"י ומשניות וש"ס וטורים ורמב"ם וארבע ש"ע כדי שמי שירצה ללמוד יהיה לו במה שילמוד וכן כופין לכל צרכי העיר כמו מרחץ ומקוה ולמנות רב וחזן ובא"ח סי' נ"ג נתבאר בדין שכירת חזן לבני העיר וכופין בני העיר זא"ז להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה ולשכור מלמדים ללמד תורה לבני עניים ולעשות בית החולים בשביל חולאים עניים וכן נהוג בכל תפוצות ישראל ודין שכירות למניין ימים נוראים אף במקום היותר קטן נתבאר שם סי' נ"ה שכופין זא"ז ועל הוצאות מאיזה דבר הכרחי להעיר כפי ראות עיני ב"ד כופין זא"ז ובסי' ב' נתבאר דטובי העיר בעירם דינם כב"ד הגדול ובסי' ד' נתבאר ברבים שיש להם דין עם יחיד נקראו מוחזקים ע"ש:
דברים שבני העיר כופין זה את זה. ובו ו סעיפים:כופין בני העיר זה את זה (אפי' מיעוט כופין את המרובין) (רבי ירוחם נל"א ח"ו) לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור: הגה וה"ה לכל צרכי העיר וע' בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה (מרדכי פ"ק דב"ב ותשובת מיימוני ספר קנין סי' נ"ט) וע"ל סי' ד' וסי' ז' בני העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו ואם נקראים מוחזקין דין שכירות למניין ע' בא"ח סוף סי' נ"ה ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה (הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' כ"א כ"ו וכפול לקמן סי' שפ"ח) כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בע"ב הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים וילכו אחר הרוב ואם המיעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני עכו"ם ולהוציא ממון על זה והם צריכין לתת חלקם והמסרב מלומר דעתו ע"פ החרם בטילה דעתו ואזלי' בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשו' מוהר"ם ספר קנין סי' כ"ז והגמי"י פי"א דתפלה) וע' בי"ד סי' רנ"ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה:
חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח־לֽוֹ׃
חָלַ֥ק לִבָּ֖ם עַתָּ֣ה יֶאְשָׁ֑מוּ ה֚וּא יַעֲרֹ֣ף מִזְבְּחוֹתָ֔ם יְשֹׁדֵ֖ד מַצֵּבוֹתָֽם׃