וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמׇתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃
וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל־בָּנָ֨יו וְכׇל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃
ימים רבים. כ"ב שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וּבֶן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה, וְשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וּשְׁנָתַיִם הָרָעָב כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲרֵי כ"ב שָׁנָה, כְּנֶגֶד כ"ב שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם (מגילה ט"ז) – כ' שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן, וּב' שָׁנָה בַדֶּרֶךְ בְּשׁוּבוֹ מִבֵּית לָבָן, שָׁנָה וָחֵצִי בְסֻכּוֹת וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל – וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְלָבָן זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לִי הֵן, עָלַי, וְסוֹפִי לִלְקוֹת כְּנֶגְדָּן:
וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה):
אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁבָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה קַיָּים — לֹא הִנִּיחוֹ עֶזְרָא וְעָלָה.
אָמַר רַבָּה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁכׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּבֵית עֵבֶר לֹא נֶעֱנַשׁ, דְּאָמַר מָר:
וּמְנָלַן דְּלָא אִיעֲנַשׁ — דְּתַנְיָא: נִמְצָא יוֹסֵף שֶׁפֵּירַשׁ מֵאָבִיו עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, כְּשֵׁם שֶׁפֵּירַשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ מֵאָבִיו, דְּיַעֲקֹב תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָוְיָין! אֶלָּא: אַרְבֵּיסַר דַּהֲוָה בְּבֵית עֵבֶר לָא חָשֵׁיב לְהוּ.
וישלח יצחק את יעקב. יש לשאול כיון שבשליחותם הלך והם מחלו לו למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ"ב שנה שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן, ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר (בראשית כ"ח) אעבדך שבע שנים ברחל, וא"כ כל הזמן שנתעכב היה ברצונו ולכך נענש כנגדן:
שלא קיים יעקב כבוד אב ואם. וא"ת למה נענש על כך והא יצחק ורבקה ציוו לו לילך לשם וליקח אשה ותירץ רבינו בחיי בפ' תולדות (לעיל כח א) שי"ל כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יופיה ואמר אעבדך ז' שנים ברחל וא"כ כל הזמן ששהה היה ברצונו. [קיצור מזרחי]:
אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו אלא א"כ האב בן תורה תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים אינו צריך לשמוע לאביו בזה: הגה וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז):
וכן אם כו'. כמ"ש בסט"ו וכמש"ש מ"א א' א"ד בהא כו' ועס"ה זה כו' וכ"ש צערא דגופא ועוד דלא אמרו אלא מאכילו כו' דשייך ביה אבוה ועתוס' ל"ב א' ד"ה ר"י. ונראה לר"י כו' וכ"ש לדידן כנ"ל ס"ה:
(ליקוט) וכן כו'. עתוס' דיבמות ו' א' ד"ה שכן כו' ונראה לר"י כו' אלמא אין השליחות מצוה רק מה שמאכילו כו' וכ"ש כה"ג ועמש"ש (ע"כ):
(ליקוט) וכן כו'. עתוס' יבמות ו' א' בד"ה שכן. ונראה כו' וז"ל הרמב"ן והרשב"א שם אחר שהרבו להקשות על פירש"י שם כתבו ונראין דברי ר"ח דאלאו דמחמר קאי כו' ואע"פ שא"ל האב לחמר אחר הבהמה לפי שאין עיקר כיבוד אלא במה שי"ל הנאה כמ"ש בקידושין (ל"א ב') איזהו כיבוד כו' אבל א"ל לעשות דבר שאין לו בה הנאה כו' ומ"ש יכול א"ל אביו היטמא לא לחנם אלא להביא פירות מבית הקברות וכיוצא וכן אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכן מחמר דבנין בית המקדש כו' וע"ש ברשב"א שמשמע מדבריו שדוקא לדחות לאו ע"ש (ע"כ):
למה זה תשאל לשמי איש בריתי גם איש שלומי ללחום בלחמי ובביתי אין לחם ושמלה להשיב דבר הלכה אפי' במס' כלה ואתה ידעת כולה אך ענותך סמכתני ורוח קדש' נטלתני לחוות דעי גם אני (א) ראשונה על אודות ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה מבלתי רשותו ובטרם נשבע עליו כבר מסר מודעא בפני עדים לבעל שבועתו באומרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו ללכת בעבורו למקום פלוני אם מאן ימאן מלישבע לו על הדבר הזה. והנה ראובן קדש שוב אשה אחת בלי רשות אביו ובין קידושין וכניס' צוה לו אביו לבלתי יכנוס ומאותה האשה אשר קדש ראובן היה כבר נטען ונחשד עליה אך לא על ידי מנעלים הפוכי' ורוק למעלה מן הכילה וכל הנז' בתלמוד ע"כ תוכן הענין. כדי למלאות את דרושך אמרתי לכתוב דעתי הקצרה ואם כי לרוב הטרדות ואפס הפנאי לא דקדקתי בדברים ככל הצורך והוא כי לפי הנראה לע"ד אין כח במודעה זו לבטל השבועה שנשבע אחר כך ואע"ג שפוסק רבינו מאיר על אודות יהודים שדחקו חבריהם בתפיסה וייסורים והשביעום לתת להם כך וכך שאין באותה שבועה ממש כיון שבאונס היתה כמו שכתב המרדכי פרק שלישי דשבועות נראה לע"ד דהכא לא חשיב אונס כלל שהרי אביו לא היה כופהו כלל להשביעו דלא קרינן אונס אלא כי ההיא שדחקו חביריהם כולי וכן ההיא דתלוה ויהיב ואפילו תלוה וזבין אלא דאנס אונסיה וזוזי גמר ומקני התם הוא דחשיב אונס משום שאין המוכר הזה חפץ לא במכירה ולא בכספו של זה ואמר ליה דל אנת ודל מעותך אלא שזה מאנסו למכור ולקבל המעות אבל בנדון הזה שראובן היה חפץ שהיה אביו הולך בעבורו ולא מחמת אביו הוכרח לשלחו שם אלא שמדעתו ומרצונו שולחו שם פשיטא דלא חשיב אונס כלל. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם רבינו תם רז"ל גם אומר רבינו תם שאם קדש אדם אשה כדת משה וישראל ולבסוף אין האשה חפצה אין לכופו לא בישראל ולא בדיני א"ה אך אם נחבש בידי א"ה בשביל מס או דבר אחר יכולין לומר לו לא נעזוב לך להתירך מתפיסה אם לא תגרש פלונית בגט כשר ואין זו כפייה כיון שאין עושין לו דבר רע כי אם למנוע מלעזור לו ע"כ ורואה אני שהדברים קל וחומר ומה התם דמצוה קא עבדי להוציאו מתפיסה אפילו הכי לא חשיב אונס כיון שאין עושין לו דבר רע אלא נמנעים מלעזור לו כל שכן הכא דאין על האב מועל ללכת בשליחות הבן לא משום מצוה ולא משום רשות דאין קרוי אונס אפי' היה אומר לו בפי' שלא ללכת בשליחות אם לא ישבע לו וכל שכן הכא שלא תלה לו האב הליכותו באותה שבועה אלא שהיה הבן ירא פן ימנע האב אם היה הוא מסרב לישבע לו. (ד) ועוד תדע דכן הוא דלא חשיב אונס שהרי כתב בסמ"ג גבי ההיא דהמדיר את חברו דאין מתירין לו אלא בפניו דווקא הכי דעשה לו טובה כו' כי ההיא דצדקיהו שהוציאו ממאסר על ידי שבועתו. ועתה יש לדקדק אם איתא דבכי האי גוונא חשיב אונס למה נענש צדקיהו על כי נשאל על שבועתו ואמאי מגנהו הכתוב באמרו ובזה אלה להפר בריתי והלא הייתה השבועה באונס שהיה ירא שאם לא היה נשבע לו שלא היה מוציאו ממאסר אלא ודאי דבכי ה"ג לא חשיב אונס כיון שאין עושה עמו רע כי אם נמנע מלהטיב לו. ואין להקשות על דברי ממה שתרץ ר"י דהא דלא קאמר הדר קבלוה בערבות מואב דהתם נמי היו יראים מהקב"ה שלא יכניסם לארץ שהיה להם ליכנס לאלתר ומתוך כך הוכיח רבינו מאיר דשבוע' באונס לאו כלום היא דאלמא דקרי אונס מניעת הטובה כי התם שהיו יראים פן ימנע הקב"ה מלהכניסם לארץ חדא דאפילו אם תימצי לומר דפליג ההיא שינוייא דר"י לדברי רבינו תם והסמ"ג שהבאתי לעיל דלא חשיב להו אונס בכי האי גוונא כדפי' לעיל. הא איכא שינויי' אחרינא בתו' שיטה בשבת פרק ר"ע שהרי כתבו שם וז"ל הדר קבלוה בימי מרדכי תימ' לימא הדר קבלו' בימי משה כו' עד וי"ל דאותו הי' ע"פ הדבו' והוי מודע' שהרי ראו שכבר כפה עליהם את ההר כגיגית עכ"ל הרי לך שלא יוכרח לומר תירוצו של ר"י אליבא דכולי עלמא מתוך הקושי' דהדר קבלוה בימי משה וכו' ואם כן מכל לומר דסביר' ליה לרבינו תם והסמ"ג כאותו תרוץ שתרצו התו' אפילו אם תמצי לומר דפליג עלייהו תירוצו של ר"י. ולפי הנראה לע"ד דבר ברור ונכון הוא אצל כל מבין דמשום קושי' זו שהקשתי על דברי מתוך תירוצו של ר"י שנה רבינו מאיר דברי ר"י שהרי בכל ספרי המרדכי כשמבי' דברי ר"י אין כתוב כי אם שהיו יראים שמא לא יביאם לארץ כו'. ואחר כך כשלמד ממנו רבינו מאיר ק"ו כו' כתב וז"ל אפילו הכי כיון דאנוסין היו על פי הדיבור מפחד שלא יביאם לארץ ישראל ושלא יניעם במדב' עכ"ל ויש לדקדק למה הוסיף על דברי ר"י להזכיר פחד דשמא יניעם במדבר שלא הזכיר ר"י כלל והלא חייב אדם לו' בלשון רבו אלא ודאי משום כך הוסיף רבינו מאיר פחד דשמא יניעם במדבר משום דאם לא היו יראים אלא שמא לא יכניסם לארץ ישראל לא הוה חשיב כאונס כיון דלא היה אלא מניעת הטוב כלומר שהיה הקב"ה נמנע מלהטיב להם אם לא היו ממלאים אחריו לישבע על קבלת התורה ומשום כך כתב חששא דשמא יניעם במדבר שזה הוא אונס מפחד העונש שהיה מטיל עליהם טורח הדרך ויגיעה בהניעם במדבר ולפי דרכינו למדנו שגם רבינו מאיר נוסף גם הוא לומר דבכי האי גוונא לא חשיב אונס וכדברי ר"ת והסמ"ג שהבאתי למעלה ואם כן אפילו אם תימצי לומר דר"י חולק מכח תירוצו מכל מקום פשיטא שיש להלך אחר דברי רבינו תם מאחר שהסמ"ג ורבינו מאיר שהיו אחרי רבינו תם ור"י וידעו דבריהם טפי מינן הם הכריעו כדברי רבינו תם כאשר בארתי. ועוד נראה לע"ד דבר פשוט דאפילו ר"י עצמו מודה דלא חשיב אונס בכיוצ' בנדון שאנו עומדים עליו וחלילה לומר כן ואע"ג שתרץ דהא דלא קאומר סדר קבלוה בימי משה דהיינו משום דהתם נמי היו יראי' שלא יכניסם לא"י שאני התם שכבר נתנה להם מורשה ועליהם נאמר וטפכם אשר אמרת' לבז יהיה והבאתי אותם וגומר ואם לא היה מכניסם לארץ הוה חשוב אונס דפשיטא דמי שהוא עושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו דחשיב אונס כדמוכח מההוא מעשה דפרדסא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ) והכ"נ הוה כאלו היה הקב"ה נוטל מהם מה שזכו בו כבר והיינו דקאמר ר"י שהיה להם ליכנס לה לאלתר כלו' והוי כאלו זכו בה כבר ומש"ה חשיב אונס אבל מי שהוא עושה איזה דבר מפני יראתו שמא ימנע חבירו מלעשות עמו טובה והוא לא זכה עדיין באותה טובה כלל כיוצא בנד"ד לעד"נ שאין כאן שום אונס וזה פשוט וישר אצל כל מבין לפי הנלע"ד ומכח הראיות שהבאתי למעלה ע"כ. וא"ל דאע"ג דלא חשיב אונס מ"מ כיון שבטל השבועה ואו' שאין רוצה לקיימ' מאיזה טעם שיהי' שוב אינה חלה ואע"ג שמבטלה מתחלה שלא מחמת אונס שהרי נשאל לרשב"א וז"ל ראובן שדך אשה שלא מדעת קרוביו ונשבע בנקיט' חפץ לישא אותה ולקצת ימים חלתה א' מאחיותיו חליה אשר מתה בה ומתוך חליה בקשה ממנו לאסור אשה המשודכת לו ושישבע שלא ישאנה לעולם ונשבעה שלא תאכל לעולם עד שיעשה כן וראובן הנז' נתייעץ ומסר מודעא לפני עדים כשרים שאין כוונתו לקיים האיסור אבל יעשה רצונה כדי שלא תטרוף דעתה עליה וכן עשה. ואסרה על עצמו ע"ד המקום כו' ואחר כך מתה אחותו הנזכר ועל זה נחלקו המורים יש מי שאומר שצריך היתר ואין לו מפני שנדר על דעת המקום כדאמר ע"ד המקום כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו כו'. עוד גלגלו על זה דין המדי' חבירו בפניו שאי אפשר להתירו אלא בפניו כו' ועל זה השיב וז"ל ראיתי שנאמרו בזה כו' עד והוא שדעתי נוטה שהנדר הזה בטל מעיקרא ושאין נדו' כלל לפי שזה אונס היה בעיקר הנדר כיון שהייתה אחותו חולה חולי כבד ונשבע שלא תאכל עד שידור ויאסור ואין לך אונס גדול מזה לאחיה כו'. עד ואם באנו להסתפק שמא מתחילתו מרוצה היה בנדרו אלא שעכשיו מתחרט ורוצה לומר שאונס היה זה אינו כו' עד וגדולה מזו כי כבר מסר מודעא בפני שנים והכירו באונסו ואפילו לא הכירו באונסו במסירות מודעא דגיטא ודמתנת' אין צריכים להכיר אונס' וכדי שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק הריני נושא ונותן עמך בהלכה אולי יבא ויערער עלעיקר האונס הרי שנינו נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל עמו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו אונסין וכו' עכ"ל ושוב האריך מאד להוכיח שזה נקרא אונס ומתוך דברים המורים כאשר כתבם השואל והתשובה שהשיב הרשב"א למדנו דע"כ לא קא מפליגי אלא משום שהיה אנוס גדול בעיקר הנדר כאשר האריך הרשב"א מאד בזה הא אי לאו הכי היה מודה לדברי המורים שהיו רוצים לומר שהשבועה קיימת ואע"ג שמסר מודעא בפני עדים כשרים כמבואר בהדיא בתוך השאלה אפילו הכי לא מצינו בכל דברי השאלה והתשובה שתועיל המודעא אלא לענין שמגלה דעתו שבעל כרחו היה נשבע מתחילה דלא נימא שמתחילה היה מרוצה אלא שעכשיו מתחרט כמו שהזכירה הרשב"א על זה אבל לענין שתבטל השבועה בלא טענת אונס ליכא למאן דאמר מדמשכן עצמו כל כך להוכיח שזה אונס גמור ועוד יש להביא ראיה ממה ששנינו הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ומפר' לה רבא התם בפ"ד דנדרים (דף כג) כגון שהתנה בר"ה וכו' ולא ידע ממה התנה כו' ועל זה פירש רבינו תם מה שפיר' ובסוף דבריו כתבו שם התוספות וז"ל ונראה דבטול זה אינו מועיל כי אם לנדרים עצמו אבל לנדרים שמדירו חבירו אינם בטלים עכ"ל ופשיטא שאין לך מודעא גדולה מזו כעומד ואומר כל נדרי שאני עתיד לידור יהיו בטלים ואפילו הכי כתבו התוספות שאין מועיל כי אם לנדרי עצמו כו' אלמא דאין כח במודעא לבטל השבועה אם אין עמה טענת אונס. (ג) ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן חדא דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער' דגופא להניח דאשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה וכבר השיב רבינו אשר דאם האב מצויה על בנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב שאם הבן רוצה להשלים שאין לחוש לצואת אביו מפני שאסור לשנא שום יהודי כולי כדאית' בטור י"ד הכא נמי לא שנא לפי הנלע"ד מאחר שיש בדבד נדנוד עבירה כו' כדפי' לעיל. ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקייומו אבל במלתא דלא שייך בגווי' כי הכא פשיט' דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא (ד) דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סות' את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו. וגדולה מזו כתבו תוספו' שאנ"ץ בפרק קמא דקדושין בשם רבי' יצחק דאפילו למאן דאמר משל בן הני מילי כגון שהאב נהנה מגוף הדבר כי הכא שהוא נהנה מממון הבן אבל אם נזדמן לו כבוד אביו וחזרת אבידתו כיון שאין האב נהנה בגוף האבידה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו כל שכן וכל שכן למאן דאמר משל אב. ועוד כל שכן וכל שכן היכא שאין הבן מניח מלעשות כבוד אביו המוטל עליו בשביל אותו מעשה שהאב מצווה עליו שלא לעשות כי הכא והא דאמר' אפי' זורק ארנקי לים כולי כבר העמידה רבינו יצחק בארנקי דאב לדברי האומר משל אב ואפילו לדברי האומר משל בן ובארנקי דבן היינו דוקא שהאב נהנה בהשלכה זו כגון למרמא אימתא אאינשי ביתיה כמו שפיר' תוספות שאנ"ץ ואע"ג דלכאורה רבינו משה מיימון פליג על דברי רבינו יצחק מדהביאה בסתם ולא פירש דמיירי ביש לו הנאה בהשלכתו וגם פליג על מה שהעמיד' רבינו יצחק בארנקי של אב מכל מקום יש לחלק דאע"ג דאין הבן רשאי להכלים אביו ולצערו בשביל ממונו מכל מקום אין חייב הוא להפסיד ממונו בשביל כבוד אביו וכן צריך לומר ע"כ שהרי רבינו משה עצמו פסק כמאן דאמר משל אביו אלא ודאי צריך לחלק כדחלקתי וכל שכן דאין לו להניח מלקחת אשה ההוגנת לו והישרה בעיניו משום כבוד אביו וכדפירשתי. אמנם מכח השבועה שנשבע לאביו נרא' לע"ד שאין רשאי לקחת כדפי' לעיל וגם מאחר שהבן נטען מאשם זו בעוד' תחת בעל' הראשון צריך להתייש' בדבר ולחקור ולדעת אם היה שם עידי כיעור דפשיטא דלאו דוקא שראוה חוגרת בסינר או רוק למעלה מן הכילה או מנעלים הפוכים אלא הוא הדין לכל הדברים המראים שהיה עבירה כמו שכתבו רבינו משה וטור אבן העזר שהוסיפו עליהם אחרי' על פי הירושלמי וכתבו דכן לכל כיוצא בזה:
אע"פ דיש רב אחר במקומו שיכול ללמוד דלא מכל אדם זוכה ללמוד והביא ראיה לדבר בתשובת מהרי"ק שורש קס"ו כתב דאין כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן והאריך שם בראיות עוד שם דאין חייב לכבדו אלא בדברים ששייכים לאב כגון מאכילו ומשקו אבל מלתא דלא שייך באב פשיטא דאין כח ביד האב למחות בבנו עכ"ל. וע"ש שהאריך עוד שם וכתב עוד שורש נ"ח בן שיש לו דין עם אביו או אמו והם תובעים ממנו צריך הוא לילך אחריהם לדון עמהם בעירן דזהו כיבוד אב ואם ומ"מ אם יצטרך להוציא הוצאות יותר ממה שהיה מוציא אילו היה יורד עמו לדין לפני ב"ד הממוצעת המותר הם חייבים לפרוע דקי"ל דאין מחוייבים לכבדו רק משל אביו עכ"ל: