בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:
השמח בחלקו
דהרי ידוע דמי שהשיג התכלית, טוב יותר מאותו שלא השיגו. וא"כ המתיגע להשיג דבר מה, ומסתפק בהמעט שחננו יהוה, כבר השיג התכלית. אבל אותו שאינו מסתפק במה שהשיג, לא השיג תכליתו, וגם לא ישיגו לעולם, וישאר תמיד עני. דהרי מתיגע לתכלית שלא ישיגו:
יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך
והרי גם הגנב והגזלן אוכלים יגיע כפם, ואיך אמר אשריך וטוב לך. אע"כ ה"ק, אם יגיע כפיך הוא רק למען תאכל, ולא למען לאסוף הון, אז אשריך וט"ל, אשריך בעה"ז וכו':
וטוב לך לעולם הבא
דהמסתפק במועט, הוא בלב שמח תמיד מוצלח, נמצא שאשריו בעה"ז. אמנם גם בעה"ב טוב לו עי"ז, שע"י שיסתפק במועט, אינו עובר על לא תחמוד, ואינו גונב, ואינו גוזל, ואינו מרמה, ואינו עובר על שאר מצות יהוה כדי להרוויח באיסור, משום שירא מעונש עה"ב:
ואמר איזה עשיר, ויש לומר כי אין ראוי שיהיה מתואר האדם בשם 'עשיר' כאשר יש לו רבוי ממון אשר הוא באוצר או בתיבתו, כי דבר זה אינו שייך אל האדם, ואין העושר מצד* עצמו, ואין ראוי שיקרא 'עשיר' בשביל זה. רק מי ששמח בחלקו, שכאשר הוא שמח בחלקו, והוא עשיר בדעת, זהו העשיר, שהוא עשיר מצד עצמו כאשר האדם משמח בחלקו*. לא כאשר הוא עשיר ברבוי ממון שהוא בתיבתו, שאין זה העושר באדם מצד עצמו כלל, ואין ראוי שיקרא האדם 'עשיר'. וכאשר שמח בחלקו, והוא עשיר בדעת, אז הוא עשיר מצד עצמו. והביא ראיה מן הכתוב שאמר "אשריך", כי לשון "אשריך" שיש לו קיום גמור, והקיום נאמר על העושר, שהוא נקרא בלשון "יקום", כדכתיב (דברים יא, ו) "ואת כל היקום אשר ברגליהם", ופירש רש"י ז"ל (שם) זהו העושר שמעמיד את האדם על רגליו. ואמר כאשר יגיע כפיך תאכל, אז יהיה לך מעלת העושר לגמרי, שיהיה לך קיום כמו שיש לעושר*. וזהו "אשריך" מלשון (תהלים לז, לא) "לא תמעד אשוריו". ומזה מוכיח כי מי שנהנה מיגיע כפו הוא העשיר לגמרי, שיש לו קיום.
איזהו עשיר השמח בחלקו. האומר די לי בחלקי אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת ביתי ולעסוק בתורה. מה לי לממון אחר אך להיות לי כדי צרכי ולהקים את דבר יהוה. כי מי שאינו שמח בחלקו ואינו שבע במה שנתן לו השם ית' עני הוא כמו שמפורש בפסוק (משלי ט"ו ט"ו) כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ר"ל כל ימי עני המתאוה לממון רעים (קהלת יהוה ט') אהב כסף לא ישבע כסף. אך טוב לב ושמח בחלקו כל ימיו טובים (כי מי) [כמו] העושה משתה תמיד. על כן מדה טובה היא עד מאד להיות שמח בחלקו והוא הנקרא עשיר אחר שהשם ית' נתן לו במה שיתפרנס ויעסוק בתורה ובמצות. כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אך לקיים את התורה והמצות:
שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אין מזה הפסוק ראיה לדבר שהשמח בחלקו נקרא עשיר. אלא שאדם מאושר במדה הטובה הזאת כשאינו חפץ לאסוף ממון ושונא מתנות. יגיע כפיו אוכל ומסתפק בו כמו השמח בחלקו שאין רצונו אלא בכדי חיותו. ושלש המדות האלו סדרן בן זומא כסדר ירמיה הנביא ע"ה. החכמה והגבורה והעושר. כמו שנאמר (ירמיה ט' כ"ב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו. הקדים החכמה לגבורה מפני שהיא מעלה אמתית ובנפש השכלית ובגוף שוכנת ולא כן הגבורה שאיננה כי אם בגוף לבדו. אך כי היא מעולה מן העושר שהגבורה היא בגופו דבר קיים כל ימי עודנו חי והעושר חוץ לגוף והוא דבר הנאבד כי יעשה עושר ובחצי ימיו יקחוהו אחרים. ואף ע"פ שהנביא אמר לבל יתהלל אדם בג' מדות הללו. חלק בן זומא ואמר כי יש לאדם באלו המדות צד שיהיה לו בלא טורח ועמל ויתהלל בהן. בחכמה להיות למד (בכל) [מכל] אדם כי אז יבין יראת יהוה ואין בזה טורח כי חכמה היא ואינה מלאכה. בגבורה לכבוש את יצרו ולמחול מתוך הכעס גם בזה יתהלל כי מתוך היראה הוא עושה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי י"ט י"א) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עובר על פשע. והשמח בחלקו אחר שאין חפצו רק ללמוד ולקיים המצות וכי יש לו כדי חיותו ופרנסתו שמח ומכיר כי השאר הבל. הוא העשיר הזה יתהלל בעשרו. כי בכל אלו הדברי' הם ידיעת הבורא ית' כמו שנא' (ירמי' ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני יהוה עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם יהוה. ועוד הוסיף בן זומא מדה רביעית ואמר:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו, וְכוּלָּן מִמֹּשֶׁה. גִּבּוֹר, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, וְאָמַר מָר: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָסוֹ, וּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְגוֹ׳״. אֵימָא דַּאֲרִיךְ וְקַטִּין!