וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזׇבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃
עד אשר אם עשיתי. יש עד שאין לו הפסק כמו מעתה ועד עולם אף כאן אינו אומר כשאעשה אעזבך אלא כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי ולא משם ואילך:
כי לא אעזבך עד אשר. דברים אלו מיותרים לפי הנראה אבל בא לגלות לו שהבטחה זו להשיבו אל האדמה אינו אלא עד שישוב ולא אחר שישוב. כי אז יוכל להיות שיצא בגלות למק״א כאשר כן הוה ביעקב עצמו: והנה מדרך ההבטחות לאדם להבטיח תחלה בזמן הקודם ואח״כ על המאוחר כמש״כ בס׳ דברים יהוה ט״ז וא״כ הי׳ ראוי לומר תחלה והנה אנכי עמך וגו׳ ואח״כ והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ אלא בא הקב״ה ללמד דהבטחה "והנה אנכי עמך" עיקר בא על זרעו בכלל. ואיתקש יעקב לזרעו. ויהי׳ משמעות בכל אשר תלך בשני אופנים. גם כמשמעו בכל המקום שיהיו מפוזרים וגם כמש״כ בכל אופן הליכות עולם להם. וגם עליהם נאמר שלא הובטחו אלא כשיהיו גולים תהי׳ השגחה לשמירה והגנה עד שישובו לא״י. אבל כשישובו לא״י תסור ההשגחה זו ויהא תלוי לפי מעשי הדור. וכיון שיחטאו יגלו ושוב תשוב ההשגחה להשיבם לא״י:
וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃
רבים משתדלים שלא לחתן אח צעיר לפני אח מבוגר, ובמיוחד מקפידים שלא לחתן אחות צעירה לפני אחות בכירה. כמה ראשונים, כמו הרשב"ם והרא"ש הזכירו עניין זה בהקשר לנישואי בנות צלפחד, ששבחו אותן על שהתחתנו לפי סדר גילן. אך בדרך כלל מבססים מנהג זה על דברי לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כו): "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".
מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם – אֵין הַבּוֹגְרוֹת בַּכְּלָל. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּיתֵּי בָנוֹת מִשְׁתֵּי נָשִׁים, וְאָמַר: ״קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבַּקְּטַנּוֹת״ – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוּלָּן מוּתָּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת.
וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה (בראשית כט, כב), כִּנֵּס כָּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, אָמַר לָהֶם יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהָיִינוּ דְחוּקִים לְמַיִם וְכֵיוָן שֶׁבָּא הַצַּדִּיק הַזֶּה לְכָאן נִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם, אֲמַרִין לֵיהּ וּמָה אַהֲנֵי לָךְ, אֲמַר לְהוֹן אִין בָּעֲיִין אַתּוּן אֲנָא מְרַמֵּי בֵיהּ, וְיָהֵב לֵיהּ לֵאָה דְּהוּא רְחִים לַהֲדָא רָחֵל סַגִּי, וְהוּא עָבֵד הָכָא גַּבְּכוֹן שִׁבְעָה שְׁנִין אוֹחֳרִין. אֲמַרִין לֵיהּ עֲבֵיד מַה דַּהֲנֵי לָךְ. אֲמַר לְהוֹן הָבוּ לִי מַשְׁכּוֹן דְּלֵית חַד מִנְּכוֹן מְפַרְסֵם, וְיַהֲבוּן לֵיהּ מַשְׁכּוֹנִין, וַאֲזַל וְאַיְתֵי עֲלֵיהוֹן חֲמַר מְשַׁח וְקוֹפָר, הֱוֵי לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לָבָן הָאֲרַמִּי שֶׁרִמָּה בְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ. וְכוּלֵּי יוֹמָא הֲווֹ מְכַלְּלִין בֵּיהּ וְכֵיוָן דְּעָל בְּרַמְשָׁא אֲמַר לְהוֹן מָה הוּא כְּדֵין, אֲמַרִין לֵיהּ אַתְּ גָּמַלְתְּ חֶסֶד בִּזְכוּתָךְ, וְהָיוּ מְקַלְּסִין קוֹדְמוֹי וְאָמְרִין הָא לַיָא הָא לַיָא, הִיא לֵאָה הִיא לֵאָה. בְּרַמְשָׁא אֲתוֹן מַעֲלָתָא וַחֲפוֹן בּוֹצִינַיָא. אָמַר לָהֶן מַהוּ כְּדֵין, אָמְרֵי לֵיהּ מָה אַתְּ סָבוּר דַּאֲנַן דִּכְרִין דִּכְוַתְכוֹן. וְכָל הַהוּא לֵילְיָא הֲוָה צָוַח לָהּ רָחֵל, וְהִיא עָנְיָא לֵיהּ. בְּצַפְרָא וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, אָמַר לָהּ מָה רַמָּיְתָא בַּת רַמָּאָה, לָאו בְּלֵילְיָא הֲוָה קָרֵינָא רָחֵל וְאַתְּ עֲנֵית לִי. אָמְרָה לֵיהּ אִית סַפָּר דְּלֵית לֵיהּ תַּלְמִידִים, לֹא כָךְ הָיָה צוֹוֵחַ לָךְ אֲבוּךְ, עֵשָׂו, וְאַתְּ עָנֵי לֵיהּ. וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִי וגו', וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן וגו', מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וגו'. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא מִכָּאן שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, אֶלָּא מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וגו'.
והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם - מעשה בא לפני ר"ת בבנו של הר"ר אושעיא הלוי שקידש בת עשיר אחד ואמר בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך ואמר ר"ת דמקודשת ולא מיבעיא אם שידך באחת מהם בשם ואח"כ קידשה סתם דאדעתא דהכי קידשה אלא אפי' לא שידך בשם אלא שנתרצו בפה ואמר פלוניתא אתן לך יש לנו לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועוד אפי' לא פירש נמי אפי' בפה יש לנו לומר דקידש הגדולה משום דלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה והר"ר מנחם מיוני נחלק עליו ואמר דהא הוי נמי כמי שקידש אחת משתי אחיות ואי כדברי ר"ת דהגדולה מקודשת משום דלא יעשה כן במקומנו זה אינו לא לרבא ולא לאביי דהא אפילו לאביי דאמר הוו קידושין לא אמרינן אלא להצריכה גט אם כן זה נמי צריך ליתן גט ואף ר"ת חזר בו ולא עבד עובדא:
היו ביחד חכם שמופלג בחכמה והוא בחור וזקן שמופלג בזקנה והוא חכם קצת בישיבה של דין או של תורה הולכים אחר החכמה להושיב החכם בחור בראש ולדבר תחילה ובמסיבה של משתה או של נישואים הולכים אחר הזקנה להושיבו בראש ואם החכם מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכל מקום הולכים אחר החכמה ואם הזקן מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הולכים אחר הזקנה הואיל והוא חכם קצת ואם אין שום אחד מהם מופלג לא זה בחכמה ולא זה בזקנה הזקן קודם בכל מקום:
או של נשואים כו'. כתב הב"ח נראה דהאי של נשואים הכי פירושו אם אחים או אחיות יעשו להם נשואים אע"ג שא' גדול מחבירו בחכמה לא יקדימו לעשות נשואים לקטן בשנים מפני שהוא גדול בחכמה אלא יקדימו לעשות נשואים לגדול בשנים כו':