Lo jádáti jom moti

וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הִגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו קֹדֶם לְחָמֵשׁ שָׁנִים וּלְאַחַר חָמֵשׁ שָׁנִים יִדְאַג מִן הַמִּיתָה, שֶׁכֵּן יִצְחָק אָמַר אִם לְשָׁנָיו שֶׁל אַבָּא אֲנִי מַגִּיעַ עַד עַכְשָׁיו מִתְבַּקֵּשׁ לִי, אִם לַשָּׁנִים שֶׁל אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ, (בראשית כז, ב): וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, תָּנֵי שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִים מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵימָתַי נוֹפֶלֶת. יוֹם הַמִּיתָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (קהלת ט, יב): כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. יוֹם הַנֶּחָמָה מִנַיִן, דִּכְתִיב (ישעיה ס, כב): אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעוֹמְקוֹ שֶׁל דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, יז): כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, דִּכְתִיב (קהלת ג, יג): מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, דִּכְתִיב (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, דִּכְתִיב (קהלת יא, ה): כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה. וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵימָתַי נוֹפֶלֶת, דִּכְתִיב (ישעיה סג, ד): כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי.

לא ידעתי יום מותי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אִם מַגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו יִדְאַג חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵיהֶן וְחָמֵשׁ לְאַחַר כֵּן; וְיִצְחָק הָיָה בֶּן קכ"ג, אָמַר שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ וְהִיא מֵתָה בַּת קכ"ז וַהֲרֵינִי בֶן ה' שָׁנִים סָמוּךְ לְפִרְקָהּ; לְפִיכָךְ לא ידעתי יום מותי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אַבָּא:

חמש שנים וכו'. פירוש לפי דעתי שכל עשר שנים האדם משתנה, וראיה לזה שמצאנו (אבות פ"ה מכ"א) 'בן עשר שנים למשנה בן עשרים לרדוף בן ל' לכח בן ארבעים לבינה כו", הרי שנות האדם משתנים מעשר לעשר. אבל כל עשר שנים הם כמו זמן אחד ושעה אחת. ובאותן עשר שנים שהיתה מיתה – ידאג, דהיינו חמשה לפני מיתת אבותיו וחמשה לאחריה, דכל אלו עשר שנים הם זמן אחד ושעה אחת:

לא ידעתי וכו׳ אריב״ק וכו׳ נלע״ד ללמוד טעם לדבר זה דידוע דאית נשמתין מסטרא דדכורא ואית נשמתין מסט׳ דנוק׳ והנה תנן התם בעדיות האב זוכה לבן בנוי וכו׳ ובשנים וע׳ בע״מ מ׳ חק״ד ח״ב פכ״ח דאית מאן דירית מסט׳ דאבוי ואקרי נחלה ואית מסט׳ דאמיה והיא נקרא׳ ירושה הבאה לאדם ממקום אחר. וידוע דאית בנשמת׳ ה׳ בחי׳ נר״ן ח״י וקי״ל כחכמים זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו וכנגד זה אריב״ק שידאג אדם ה׳ שנים לפני כן וה׳ לאחרי כן בין סמוך לפרק אביו בין לפרק אמו שאם נשמתו מסט׳ דדכו׳ הרי ירית שניו מסט׳ דאבוי ואם זכה מוסיפין לו אלא שאין כל אדם זוכה לכל הה׳ בחי׳ נר״ן ח״י יש זוכה בא׳ או בב׳ או בג׳ או בד׳ או בה׳ וכנגד מה שזכה כך מוסיפין לו א׳ או ב׳ וכן בפוחתין לו וה״ה והוא הטעם למאן דנשמתיה מסט׳ דנוק׳ דירית מאמיה ונודע דנשמתין שמצד הגבורה אינון מסט׳ דנוק׳ ויצחק היה מסט׳ דגבורה ולכך חשב דילמא ירית מסט׳ דאמיה (אף על גב דלפי האמת לאו הכי וכמ״ש בזהר על פ׳ שוב אשוב אליך ולא אליה) וחשש פן ח״ו גורם איזה חטא לפחות לו חלילה ולכך דאג ה׳ שנים קודם לכן:

הנה נא זקנתי. נתבאר שיצחק הי׳ סבור שכהיות עיניו בא מזוקן ושהמה סוף ימיו ואפיסת החושים ניכרת ונראה באור עיניו:

ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. לכאורה היה די לומר לו הנה נא לא ידעתי יום מותי כי זהו העיקר אשר היה צריך להודיעו, ואכן יצחק היה כמתמה בעיניו כי הנה עדיין לא היה זקן כל כך בשנים והיה חי עוד אחרי זה קרוב לששים שנה וקפצה זקנה עליו ועל כן אמר בלבו אולי לצד שראה ה' במיתתי אשר היא קרובה לבוא והביא הזקנה עלי כמו שאמרו רבותינו (תענית ה':) בשמואל הנביא שאמר הקב"ה לימות שמואל עדיין לא סיב כל כך וכו' עד קפצה עליו זקנה וכו' עד כאן. ולזה אמר הנה נא זקנתי שלא בעונתי ועבור זה נכנס ספק בלבי על יום המיתה כי בלא זה הייתי מחשב לפרק אב ועדיין רחוק הוא ומחמת הזקנה רואני אפשר פרקי סמוך לפרק אמי ועל כן לא ידעתי יום מותי.