He blessed him, saying,
“Blessed be Abram of God Most High,
Creator of heaven and earth.
וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
Rabbi Zekharya said in the name of Rabbi Yishmael: The Holy One, Blessed be He, wanted the priesthood to emerge from Shem, so that his children would be priests, as it is stated: “And Melchizedek king of Salem brought forth bread and wine; and he was priest of God the Most High” (Genesis 14:18). Once Melchizedek, traditionally identified as Shem, placed the blessing of Abraham before the blessing of the Omnipresent, He had the priesthood emerge from Abraham in particular, and not from any other descendant of Shem.
אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהוּנָּה מִשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״. כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם — הוֹצִיאָהּ מֵאַבְרָהָם.
Whoever sacrifices to a god other than יהוה alone shall be proscribed.
זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יׇֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוה לְבַדּֽוֹ׃
§ The mishna asks: At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? The mishna answers that they would praise the altar and glorify God. The Gemara challenges this: But in doing so aren’t they joining the name of Heaven and another entity, and it was taught in a baraita: Anyone who joins the name of Heaven and another entity is uprooted from the world, as it is stated: “He that sacrifices unto the gods, save unto the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19)? The Gemara answers that this is what the people are saying when they depart the Temple: To the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give praise; to the Lord, we acknowledge that He is our God, and to you, the altar, we give acclaim. The praise to God and the praise to the altar are clearly distinct.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים וְכוּ׳. וְהָא קָא מִשְׁתַּתַּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְתִּי לַיהוה לְבַדּוֹ״! הָכִי קָאָמַר: לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְשַׁבְּחִין. לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְקַלְּסִין.
It is forbidden to take an oath on any other matter together with God's name. Whoever combines another matter with the name of the Holy One, blessed be He, in an oath will be uprooted from this world. For there is no one who is fit to give honor by taking an oath in his name except the [Absolute] One, blessed be He.
וְאָסוּר לְהִשָּׁבַע בְּדָבָר אַחֵר עִם שְׁמוֹ. וְכָל הַמְשַׁתֵּף דָּבָר אַחֵר עִם שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁרָאוּי לַחְלֹק לוֹ כָבוֹד שֶׁנִּשְׁבָּעִין בִּשְׁמוֹ אֶלָּא הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא:
Rabbi Shimon ben Yoḥai said to him: But isn’t anyone who links the name of Heaven and something else, a euphemism for an idol, uprooted from the world? As it is stated: “He who sacrifices to the gods, save to the Lord only, shall be utterly destroyed” (Exodus 22:19). The fact that the Jewish people included God in their idolatrous statement could not have saved them from destruction. Rather, what is the meaning when the verse states: “Which brought you up” in the plural? The verse teaches that the Jewish people desired many gods; they were not satisfied with the golden calf alone.
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: וַהֲלֹא כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּלְתִּי לַיהוה לְבַדּוֹ״! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ״? שֶׁאִיוּוּ אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה.
...
כל המשתף שם שמים - לא דמי להא דכתיב (שופטים ז׳:כ׳) חרב ליהוה ולגדעון וכן (במדבר כ״א:ז׳) דברנו ביהוה ובך דלא אסור אלא במידי דאלהות:
The lupine [turmus], an extremely bitter legume that is edible only after an extensive process, will cut off the feet of the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves. As it is stated: “And the children of Israel continued to do evil in the eyes of the Lord, and served the Baalim and the Ashtaroth, and the gods of Aram and the gods of Zidon and the gods of Moab and the gods of the children of Ammon and the gods of the Philistines, and they forsook the Lord and did not serve Him” (Judges 10:6).
תּוֹרְמוֹסָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשָׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יהוה וְלֹא עֲבָדוּהוּ״.
...
כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם (שמות כב, יט). לכאורה קשא ממה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, ואיך יאמרו שותפים בפירוש?
ונראה לתרץ בס"ד כל דבר שהאדם עושהו כפי הטבע מותר לשתף מעשה האדם עם מעשה הקדוש ברוך הוא מפני כי הטבע שעשה בו האדם אותו מעשה גם היא ברא אותו הקדוש ברוך הוא שגזר שכך וכך יהיה נעשה על ידי הטבע.
ולכן יש לשתף את אב ואם ביצירת האדם עם מעשה השם יתברך כי ידוע הוא שהאב והאם שעשו הילד על ידי הזרע לא בכחם עשו זאת אלא כפי גזרתו יתברך שגזר שהזרע אשר יזריע אב ואם בכחם יהיה נוצר ממנו ולד בחמשה אודם וחמשה לובן, דהא אב ואם מטילין זרע דוקא ואיך נוצר מן הזרע שלהם גוף לולי גזירתו יתברך שגזר בטבע? דהא כמה וכמה מזריעים והזרע אין נוצר ממנו כלום! על כן מה שאמר שלש שותפים באדם אין נוגע דבר זה בכבודו יתברך וכן כל כהאי גונא שהאדם עושה דבר על פי חיוב הטבע אין בזה חשש אם ישתף מעשהו עם מעשה השם יתברך.
ועוד לפי דברי התוספות שתירצו דלא אסור אלא במידי דאלקות גם לפי תירוצם הנזכר אין מזה קושיא.
מיהו בגמרא דסוכה (סוכה מה:) במה שאמרו 'לי־ה ולך מזבח' הקשו בגמרא והא אסור לשתף שם שמים ודבר אחר? ותירץ כונת דבריהם הוא לומר 'לי־ה אנו מודים ולך אנו משבחין' עיין שם. נמצא אף על פי שלא נזכר אלקות בדבריהם חוששין. והרב ערוך לנר שם הקשה מפסוק יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ (משלי כד, כא) דהשוה מורא שמים עם מורא בשר ודם? ותירץ התם שאני שהפסיק בתיבת 'בְּנִי' שלא אמר בְּנִי יְרָא הֳ' וָמֶלֶךְ,כדי לחלק בין יראה של הקדוש ברוך הוא ובין יראה של מלך עיין שם.
ואנא עבדא הקשיתי מפסוק הושע (הושע ג, ה) אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, ומאי שנא ממה שאמר 'לי־ה ולך מזבח' דמקשי עלה בגמרא בסוכה? ותרצתי בס"ד כיון דגבי הקדוש ברוך הוא אמר 'הֳ' אֱלֹקֵיהֶם' וגבי דוד אמר 'מַלְכָּם' נמצא אין זה משוה.
ועדיין יש להקשות ממה שנאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא) הרי משוה בענין האמונה וידוע דהאמונה שייכה לאלקות? ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' הרי פירש שמשה הוא עבד האלוהים ואין משה אלוהים ח"ו. ואין להקשות ממה שנאמר אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) ודרשו רבותינו ז"ל (פסחים כב:) לרבות תלמידי חכמים, התם לא נזכר תלמידי חכמים להדיא אלא נרמז ברבוי אֶת.
ועוד נראה לי בס"ד כל דבר שהאדם אומרו מדעתו ומעצמו אסור לו לשתף שם שמים ודבר אחר, כי השומע אומר זה מתכוין לרעה להיות נוגע בכבודו יתברך ולכן על מה שאמר 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' קאמר דאלו שתפי שם שמים ודבר אחר ואין אנו דורשים דבריהם לכף זכות ובפרט כי הם חוטאים עתה במעשה העגל, לכך אמרינן דחייבין הם משום משתף שם שמים ודבר אחר אבל בדבר שהתורה מדברת מאיליה על אחרים כהך פסוקא של 'וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' אין אומרים שהתורה ח"ו שתפה שם שמים ודבר אחר בדברים אלו.
ולכן אין להקשות נמי מפסוק דהושע 'וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' וכן פסוק 'יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ', דהתם שאני דרוח הקודש היא האומרת דברים אלו ממנה וכן הכא דהשם יתברך השוה כבודו לכבוד בשר ודם בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' דקאי אֶת על תלמידי חכמים, אין להקשות בזה כלום כיון דדברים אלו יוצאים מפי הגבורה אבל אם אדם ידבר דברים מעצמו צריך להזהר שלא לשתף שם שמים ודבר אחר.
The rich man's beneficence to the poor man for the sake of a heavenly reward: He is like a merchant who acquires a great and enduring pleasure which he will enjoy at the end of a definite time by means of a small, perishable and inconsiderable gift which he makes immediately. So the rich man only intends to win glory for his soul at the close of his earthly existence by the benefaction which G-d entrusted to him, in order to bestow it upon anyone who will be worthy of it. Yet it is generally recognized that it is proper to thank and laud a benefactor. Even though the latter's motive was to gain spiritual glory hereafter, gratitude is, nevertheless, due to him, as Job said: "[because I delivered the poor who cried for help, and the fatherless who had none to help him;] the blessing of him that was ready to perish came upon me" (Job 29:13); and further, "did not his heart bless me, when he warmed himself with the fleece of my sheep?" (Job 31:20).
אֲבָל טוֹבַת הֶעָשִׁיר עַל הָרָשׁ לְקַבֵּל שְׂכַר שָׁמַיִם הוּא כְּסוֹחֵר שֶׁהוּא קוֹנֶה הֲנָאָה גְּדוֹלָה קַיֶּמֶת יַגִּיעַ אֵלֶיהָ אַחַר זְמַן בְּטוֹבָה קְטַנָּה וַאֲבוּדָה וְנִבְזֵית יִתְּנֶנָּה מִיָּד וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְפָאֵר נַפְשׁוֹ בְּאַחֲרִיתוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁהִפְקִידָהּ הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ לְתִתָּהּ לְמִי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לָהּ וּמִן הַיָּדוּעַ כִּי רָאוּי לְהוֹדוֹת אוֹתוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ אע״פ שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְפָאֵר אֶת נַפְשׁוֹ בְּאַחֲרִיתוֹ ועכ״ז נִתְחַיְּבָה לוֹ הַהוֹדָאָה כמ״ש אִיּוֹב (בפ׳ כט) בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְעוֹד אָמַר שָׁם (לא) אִם לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָיו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם.