Bencsolásról érdekességek

(א) בכל לשון - דכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך ודוקא שמבין באותו הלשון [בה"ל לעיל בסימן ס"ב ע"ש] וכתב הב"ח בסימן קצ"ג דכ"ז מצד הדין ולמצוה מן המובחר בעינן דוקא לשה"ק. כתב בספר החינוך כל הזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק יזהר לברך לכתחלה תוך הספר ולא בע"פ. כתב בספר חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחר מקרוביו וא"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכונת הלב וכו' ע"ש:

דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ״?! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ. הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״ — זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״ — זוֹ שְׁתִיָּה, וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ — אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵיזוֹ זוֹ — כְּבֵיצָה.

בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב צָרִיךְ אָדָם לְהַזְכִּיר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְאִם לֹא הִזְכִּיר (רמב"ם שם פ"ב הי"ב) וּפָתַח בְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב חוֹזֵר לָרֹאשׁ, לֹא פָּתַח בּוֹ אֶלָּא שֶׁחָתַם בְּרָכָה שְׁלִישִׁית, אִם בְּשַׁבָּת אוֹמְרִים נֹסַח זֶה, בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּת (בברכות מט ב והגי' שַׁבָּתוֹת) מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וְאִם בְּיוֹם טוֹב אוֹמְרִים, בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים יֵשׁ לָהֶם הַזְכָּרָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית, אֲבָל שָׁכַח וְחָתַם הַבְּרָכָה אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַזְכִּירִין כְּלָל. כָּךְ מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבּוֹתַי, יִשְׁמְרֵם אֵל, שֶׁכָּל הַזָּהִיר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִין לוֹ בְּכָבוֹד כָּל יָמָיו. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת [א"ח סי' קפ"ח].

הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מְשׁוּבָּח יוֹתֵר מִמִּי שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, אַלְמָא תְּפִלָּה לְחוּדַהּ סַגִּי. וַהֲדַר תָּנֵי אִם הִבְדִּיל בְּזוֹ וּבָזוֹ — יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. וְכֵיוָן דְּנָפֵיק לֵיהּ בַּחֲדָא — אִפְּטַר, וְהָוְיָא בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, וְאָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רֵישׁ לָקִישׁ, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה — עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תִשָּׂא״!

כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן. וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן:

ואסור לענות אחריו אמן - עיין במ"ב ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא:

(כ) כנשבע לשוא - הוא לשון הרמב"ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא את שם וגו' ומ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא אבל אם הוא מזכירו להשם ח"ו לבטלה בלא ברכה לכו"ע יש בו איסור תורה שהוא עובר על מ"ע דאת יהוה אלהיך תירא שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה [דף ד'] כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה. ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך. כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך:

ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית. פירוש ר' מאיר עביד לקרא תרי מילי אכילה ושתיה כיון דכתיב בקרא חטה ושעורה דהיינו אכילה וכתיב ביה גפן וזית ושמן דמשכחת לה בשתיה אהדרינהו כולהו בכלל ברכה דאע"ג דארץ הפסיק הענין כדאמרן בכיצד מברכין ההוא לאיפלוגי בין ברכה לברכה לומר דלא דמו ברכות הדדי אבל כולהו חייבין בברכה ושמעינן מינה לדברי ר' מאיר דברכה אחת מעין שלש דעל הגפן וה"ה לשבעת המינין כולן דבר תורה הן דבכלל ברכת המזון הן ונפקא מינה למי שנסתפק אם בירך אם לא שחוזר ומברך מה שאין כן בשאר ברכות לעיל פרק כיצד מברכין ובפרק מי שמתו וכן בפרק במה מדליקין וכך אמר בעל הלכות וברכת המזון וכן ברכת שבעת המינין דחיובא דאורייתא נינהו חוזר ומברך אבל שאר ברכות דרבנן לא הדר ומברך.