Szchár limud

רְאֵ֣ה ׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יהוה אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. וּמַקְרִיב עָלָיו קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו מִקְרָא, וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה. אָמַר לָהֶן, שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, וּטְמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לְגוֹיִם אוֹ מַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים:

מְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. מִקְרָא מַאי טַעְמָא לֹא יְלַמְּדֶנּוּ — מִשּׁוּם דְּקָמְהַנֵּי לֵיהּ, מִדְרָשׁ נָמֵי קָמְהַנֵּי לֵיהּ! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַמִּקְרָא וְאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַמִּדְרָשׁ. מַאי פַּסְקָא?

מַאי שְׁנָא מִדְרָשׁ דְּלָא — דִּכְתִיב: ״וְאֹתִי צִוָּה יהוה בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״, וּכְתִיב: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם נָמֵי בְּחִנָּם. מִקְרָא נָמֵי בְּחִנָּם!

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְלֹא תִּלְמַד תּוֹרָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה מְלָאכָה שֶׁתִּתְפַּרְנֵס בָּהּ, כְּמוֹ קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ, שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵן מוֹעֵל בִּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּמִי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. וּמְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת נוֹטְלִין שְׂכָר שִׁמּוּר הַתִּינוֹקוֹת בִּלְבַד, שֶׁמְּשַׁמְּרִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יִפְשְׁעוּ וְיַזִּיקוּ, וּשְׂכַר פִּסּוּק טְעָמִים, שֶׁאֵין הָרַב חַיָּב לִטְרֹחַ וּלְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים פִּסּוּק הַטְּעָמִים. אֲבָל שְׂכַר לִמּוּד אָסוּר לִטֹּל, דִּכְתִיב (דברים ד) וְאוֹתִי צִוָּה יהוה בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יהוה אֱלֹהַי, מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וְכֵן הַדַּיָּן אָסוּר לִקַּח שְׂכַר פְּסַק הַדִּין, אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבַד, דָּבָר שֶׁהוּא נִכָּר כַּמָּה מַפְסִיד מִבִּטּוּל מְלַאכְתוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין, וּבִלְבַד שֶׁיִּטֹּל מִשְּׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה, וְאִם נוֹטֵל יוֹתֵר מִזֶּה, דִּינָיו בְּטֵלִים. וּמַה שֶּׁהִתִּירָה תּוֹרָה לְתַלְמִיד חָכָם לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא, שֶׁתִּמָּכֵר סְחוֹרָתוֹ בַּשּׁוּק קֹדֶם כָּל אָדָם, וְגַם שֶׁיִּפָּטֵר מִכָּל מִסִּים וְעֻלִּים וְאַרְנוֹנִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ כֶּסֶף גּוּלְגַלְתָּא חַיָּבִין הַצִּבּוּר לִתֵּן עָלָיו, וַאֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר וְיֵשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה יָכוֹל הוּא לִשְׁאֹל בַּדִּין שֶׁיִּפְטְרוּהוּ. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם חוֹלֶה הוּא וּמְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין וּמַרְבִּין הָעָם לְהָבִיא מָנוֹת גְּדוֹלוֹת מִפְּנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ, מִצְוָה עָלָיו שֶׁיִּטֹּל, וְאֵין זֶה בִּכְלָל נֵאוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּרְנֵס בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וְכֵן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם פַּרְנָס אוֹ רֹאשׁ הַסֵּדֶר וּמִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִבּוּר, מֻתָּר לוֹ לִקַּח מֵהֶם פְּרָס וַאֲפִלּוּ שָׂכָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו בְּרֶוַח וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה גָּדוֹל וְיָרְאוּי וּמְאוּיָּם בְּעֵינֵיהֶם. כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּכֹהֵן גָּדוֹל דִּכְתִיב בֵּיהּ הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים (יומא יח.) גַּדְּלֵהוּ מֵאֶחָיו, שֶׁיִּהְיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מַעֲשִׁירִים אוֹתוֹ מִשֶּׁלָּהֶן. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ נִמְנָעִים מִזֶּה, מִדַּת חֲסִידוּת הָיְתָה בָּהֶם, אֲבָל לֹא מִן הַדִּין:

וְרַבִּי טַרְפוֹן, כֵּיוָן דְּכִי אָכֵיל דְּהוּקְפְּלוּ רוֹב הַמַּקְצוּעוֹת הֲוָה, אַמַּאי צַעֲרֵיהּ הָהוּא גַּבְרָא? מִשּׁוּם דְּהָהוּא הֲווֹ גָּנְבִי לֵיהּ עִנְבֵי כּוּלַּהּ שַׁתָּא, וְכֵיוָן דְּאַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן סָבַר: הַיְינוּ דְּגַנְבַן. אִי הָכִי אַמַּאי צַיעַר נַפְשֵׁיהּ? מִשּׁוּם דְּרַבִּי טַרְפוֹן עָשִׁיר גָּדוֹל הֲוָה, וַהֲוָה לֵיהּ לְפַיְּיסוֹ בְּדָמִים.

נהגו לעשות לב"ד קופה שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וגם אם יש נדבות או הקדישות סתם לוקחים מהם: הגה ויותר טוב לגבות מתחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם (טור):

מדין תורה צריכים ללמד תורה בחינם ולא בשכר, דכתיב: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני יהוה אלהי" – מה אני לימדתי אתכם בחינם, אף אתם כשתלמדו זה לזה – בחינם. ומכל מקום מלמדי תינוקות מותרים לקבל שכר מדינא, מפני שהתינוקות צריכים שימור, ונוטל השכר בעד השימור. וכן אם המלמד אינו עוסק בשום עסק רק במלמדות – מותר לו ליטול שכר, דזהו שכר בטילה, כלומר: דנוטל השכר לא בעד הלימוד אלא בעד שהוא בטל מכל מלאכה ומכל עסק. וזהו היתר הרבנים והדיינים שמקבלים שכר מטעם זה, כמו שיתבאר בסימן רמ"ו.

סדר משא ומתן. ובו סעיף אחד:אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה ויזהר מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך: הגה ויש מקילין בעשיית שותפות עם העכו"ם בזמן הזה משום שאין העכו"ם בזה"ז נשבעים בע"א ואע"ג דמזכירין העבודה זרה מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרים על השתוף [ר"ן ספ"ק דע"א ורבי' ירוחם ני"ז ח"ה ותוספות ריש פ"ק דבכורות] ולתת ולשאת עמהם בלא שותפות לכולי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגמ"י פ"ק מיהוה ע"א) ועבי"ד הלכות ע"א סי' קמ"ז:

סופה בטלה וגוררת עון - כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח:

שכל כוונותיו יהיו לשם שמים. ובו סעיף אחד:אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן: הגה וכשנעור משנתו א"צ לברך אלהי נשמה (ב"י) ויש אומרים שיקרא קודם שישן ויהי נועם (כל בו) ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת הש"י וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש"ש שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפי' בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה ואפי' אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו וכן בשיחה אפי' לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא ית' יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד:

בכל דרכיך דעהו - כתב בתשובת דבר שמואל סימן קל"ח שאלה איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אם לעסוק בתורה ולהרבות גבולו בתלמידים כל ימי השבוע וליהנות מאחרים או ליהנות מיגיע כפיו ומלאכה נקיה כל ימי השבוע ולעסוק בתורה לבד כל יום השבת [ואין כונתו שלא ילמוד כלל כל ימי השבוע דהא פשיטא דמחוייב האדם עכ"פ לקבוע עתים לתורה בכל יום כמבואר בסימן קנ"ה ובסימן רל"ח וביורה דעה סימן רמ"ו אלא כונתו על יתר העת שביום איך יתנהג. וגם שאלתו הוא דוקא אם העסק שלו הוא נקי מתערובות גזל ורבית ואונאה דאל"ה אין זה ספק כלל אחד דעסקים כאלו שוב אין נקרא נהנה מיגיע כפו אלא מיגיעת אחרים ועוד דמוטב להתבייש בעוה"ז ולקבל מאה מתנות ולא לעבור פעם אחד על לאו דאורייתא של לא תגזול] ואעתיק בקצרה עיקר תשובתו לשואלו הלא ראתה עינו הבדולח מה שכתוב בטור יורה דעה סימן רמ"ו בב"י ובב"ח ובט"ז ובש"ך בשם ספר ים של שלמה ומכולם האריך למענתו מהר"י קאר"ו בספרו כ"מ הלכות ת"ת פ"ה וכו' אך הנראה לע"ד שאפילו הרמב"ם ז"ל יסכים בנידון דידן להתיר דאין דנין אפשר משאי אפשר וכיון שכפי צורך השעה והמקום א"א לזה האיש החפץ בחיים להתקיים תלמודו בידו לזכות בו את הרבים כ"א בסיפוק צרכיו ע"י אחרים הרי הוא ככל המון הדיינים והחכמים שהיו מקבלים שכר מתרומת הלשכה כדגרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות והרמב"ם ז"ל פסק כן בהלכות שקלים פ"ד וז"ל מגיהי ספרים שבירושלים ודיינים שדנים את הגזלנים נוטלין שכרן וכו' ואם לא הספיקו להם אע"פ שלא רצו מוסיפין להם כדי צרכן להם ונשיהם ובניהם ובני ביתם. ואיך יעלה על הדעת שיורה בכגון זה הרב ז"ל שיותר טוב לאדם לאחוז בסכלות וחסרון החכמה כל ימיו אשר הוא גרמא לכמה נזקין ומכשלות תלמוד המביא לידי מעשה ולמנוע טוב מבעליו מפני היותו נהנה מאת אחיו וע"ש עוד מה שהאריך בענין זה ולפלא על הבה"ט שלא העתיק רק השאלה ולא התשובה:

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כָּל שֶׁעִסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר. וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר. אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִישׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִין, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנֹּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְקֶרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנוּת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי יהוה יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַיהוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: