Chukát – mindenféle források

תָּנוּ רַבָּנַן, ״אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ״ — דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָזֵל, וּבִרְכַּת הַשֵּׁם.

מַתְנִי׳ ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״, אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״? דַּאֲפִילּוּ כַּאֲבִיגַיִל.

וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃

כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יהוה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם׃

מה העדות. החלק העיוני שהוא עדות מופתי:

רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃

וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חׇק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃ {פ}

וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחׇק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהוה׃

הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃

וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃

וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃

וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל־אַבְרָם֮ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יהוה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיׄךָ׃

כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּ֠ךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ עֲבַד עִיסְקָא וּרְוַוח. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מָצָא מְצִיאָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ כְּתַב בְּהוּ תְּפִילִּין.

וְאָמַר רַב חָנִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וְגוֹ׳״.

הֵיכִי דָּמֵי שָׁתוּי, וְהֵיכִי דָּמֵי שִׁיכּוֹר? כִּי הָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר שׁוּמְנִי וְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה מִגִּיפְתִּי הֲווֹ קָא מִפַּטְרִי מֵהֲדָדֵי אַמַּעְבָּרָא דִּנְהַר יוֹפְטִי. אֲמַרוּ: כׇּל חַד מִינַּן לֵימָא מִילְּתָא דְּלָא שְׁמִיעַ לְחַבְרֵיהּ, דְּאָמַר מָרִי בַּר רַב הוּנָא: לָא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרוֹ.

אני ארבה ולא אסור. אפשר במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל בקול בוכים דכונת שלמה ע"ה לברר כל ניצוצות הקדושה מכל האומות שלקח בנות מלכיהם ע"ש וזה עלתה על דעתו דהכתוב מדבר במלך שעושה לתאותו אבל הוא עושה אדרבא לברר חיותם ולכלותם ולז"א אני ארבה ולא אסור. וכתבו המפרשים דבמקום לא ירבה היה קורא על עצמו לי ארבה ואפשר שדוד הע"ה רוח יהוה דיבר בו ביום צוותו אל שלמה דכתיב ושמרת את משמרת יהוה אלהיך וכו' ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה רמז לו שישמור המצות ככתוב ולא ישנה מהכתוב לקרות עליו לי ארבה על דרך מדת התורה שגורעין ומוסיפין רק ככתוב וכשתשמור הכתוב כהווייתו אז למען תשכיל את כל אשר תעשה אבל אם לא תשמור הכתוב אינו השכלה אשר תעשה ודוק:

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעְמָן, וְנִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״. אָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר״. וּכְתִיב: ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״.

ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה־עשרה, בין טובות בין רעות, כדנפקא־לן מדוד (סנהדרין כא, א) שהיה לו ששה בשעה שאמר לו הקב"ה [שמ"ב יב, ח] ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, דהיינו שמנה־עשר, ואפילו כאביגיל, כי ברוב נשים יישלה לבו אפילו הן טובות, ואם רעות בפחות מי"ח ובי"ח נמי לא יסירו לבו. ר' יהודה אומר: מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו [שם במשנה] כלומר: מן הטובות כמה שירצה, מן הרעות שמונה־עשר, שלא נתן קצבה כי אם לרעות. ר' שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה לבו הרי־זה לא ישיאנה, דהכי קאמר קרא: לא ירבה לו־נשים אפילו כאביגיל אלא שמונה־עשרה ולא יסיר לבבו אפילו באחת רעה, דרבי שמעון לטעמיה דדריש טעמה דקרא, ולא־יסיר אינו טעם, דאינו דרך־פסוק לכתוב טעם דאינו צריך, דאנו נותנין טעמא לפסוק מעצמינו, "ולא־יסיר" מצוה באנפיה נפשיה היא, דלא אפילו אחת רעה, אבל רבי יהודה ות"ק דלא דרשי טעמא־דקרא אלא אם־כן נכתב אמרו: הכא נכתב הטעם לפיכך לא־דרשו־ליה אם־לא־נכתב, כן מוכחא הסוגיא:

[לג]ולא ירבה לו נשים ולא יסור, דעת ר' יהודה שמ"ש ולא יסור הוא ליתן טעם לאיסור הרבוי וא"כ בנשים שאינן מסירות לבו מותר להרבות, ור"ש סובר דבעלמא דרשינן טעמא דקרא וא"כ לא היה צ"ל הטעם ולא יסור שזה נדרוש מעצמנו, וע"כ שמ"ש ולא יסור הוא צווי אחר שלא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל וגם ולא יסור לבבו אפי' באשה אחת שמסירה לבבו כן פי' בסנהדרין (דף כ"ב), וממ"ש וכסף וזהב לא ירבה לו היינו לעצמו אבל לצורך החיל מותר, ובזה תבין מ"ש חז"ל ששלמה אמר אני ארבה ולא אסור ועדיין איך ריבה לו סוסים וכסף וזהב, וצ"ל שמדרש זה סובר שבזה לא חטא שלמה כי הסוסים היו לצורך החיל והמלחמה וכן הכסף היה ליתן לאפסניא:

מַתְנִי׳ מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם״.

אִי נָמֵי סְפִינַת הַיַּרְדֵּן. לְמַאן דְּאָמַר אֳנִיָּה בְּלֶב יָם הִיא — הָא נָמֵי אֳנִיָּה בְּלֶב יָם הִיא. לְמַאן דְּאָמַר מִיטַּלְטֶלֶת מָלֵא וְרֵיקָן — הָא נָמֵי מִיטַּלְטֶלֶת מְלֵאָה וְרֵיקָנִית. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ סְפִינַת הַיַּרְדֵּן טְמֵאָה — מִפְּנֵי שֶׁטּוֹעֲנִים אוֹתָהּ בַּיַּבָּשָׁה, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לַמַּיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא נִתְגַּלָּה טַעְמָהּ עַד שֶׁבָּא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא וּפֵירְשָׁהּ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:

וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃

וְאָמַר רַב חָנִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וְגוֹ׳״.

וַיֹּ֨אמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כׇּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃

אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף״, ״לְךָ״ — מִשֶּׁלְּךָ, וְאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְהָתָם בְּדִין הוּא דְּכַתּוֹתֵי לָא הֲוָה צְרִיךְ.