אֵין מַעֲמִידִין מֶלֶךְ בַּתְּחִלָּה אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים וְעַל פִּי נָבִיא. כִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁמִּנָּהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ וּבֵית דִּינוֹ. וּכְשָׁאוּל וְדָוִד שֶׁמִּנָּם שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבֵית דִּינוֹ:
ואמרת וגו׳. אין הפי׳ אמירה כמשמעו בפה אלא כלשון ואמרת אוכלה בשר וכדומה. אכן לפי לשון זה הי׳ במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו׳. והרי ידוע בדברי חז״ל דמצוה למנות מלך וא״כ למאי כתיב ואמרת וגו׳. ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ״י דעת מלוכה או עפ״י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה א״א לעשות עפ״י הכרח מ״ע. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכ״נ שדוחה מ״ע מש״ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ״ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ״י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מ״ע לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי א״א לפרש שאין בו מ״ע כלל אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו׳ וזבחת מבקרך וגו׳ שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה. ה״נ נימא דה״פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו׳ לא תוכל וגו׳ דוקא אשר יבחר. אבל א״א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה ולא קודם. הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״א ה״ג ופ״ג ה״ח יע״ש וכ״ה בסנהדרין די״ט אלא ע״כ מצוה הוא ומ״מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש״ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם:
ככל הגוים אשר סביבותי. לא לענין משפטים מיירי דזה אסור לנו מלצאת ממשפטי התורה ומש״ה הקפיד הקב״ה על ישראל בימי שמואל כשאמרו ושפטנו מלכנו ככל הגוים וגו׳. וגם לא לענין מלחמה עם אוה״ע שגם זה הקפיד הקב״ה ואמר לשמואל שלא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם. פי׳ לא כוונו לענין משפטים שנוגע לשמואל אלא לענין מלחמה שהיו בכל ימי השופטים בלי משגיח קבוע על צרכי הכלל בענין מלחמה עם אוה״ע עד בוא דבר יהוה ע״י שופט. והמה רצו שיהיה מלך משגיח ע״ז. וע״ז הקפיד הקב״ה. אלא פי׳ מקרא דילן ככל הגוים אשר סביבותי. היינו לענין הנהגת המדינה וכמש״כ דבזה משתנים דעות ב״א היאך מתנהג יותר בטוב. ומש״ה נדרש להסכמת המדינה לאמר אשימה וגו׳:
כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יהוה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכׇל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה׃
הֲל֤וֹא קְצִיר־חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל־יהוה וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי־רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יהוה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ׃ {ס}
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשׇׁפְטֵ֖נוּ כְּכׇל־הַגּוֹיִֽם׃
וַיֹּ֤אמֶר יהוה אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ׃