Mimáchárát hásábát

ממחרת השבת. מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ (ספרא; מנחות ס"ו):

ממחרת יום טוב כו'. בפרק רבי ישמעאל (מנחות ריש סו.) כרבי יוסי הגלילי. אף על גב דרבא מקשה התם אהך ראיה, דעדיין לא ידעינן "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב ראשון של פסח, דשמא ממחרת יום טוב אחרון של פסח, שגם כן נקרא "שבת", סוף סוף מזה יש להוכיח דאין "ממחרת השבת" שבת בראשית כמו שאומרים הצדוקים (מנחות סה.). ואם תאמר, ולמה לא כתב ממחרת יום טוב, ולמה הוצרך למכתב "ממחרת השבת", יש לומר דקרא יום טוב 'שבת', שהיום טוב גם כן שבת, דהא יש בו שביתה, וכאן קרא אותו בשם "שבת" דוקא, לפי שהשבת גורם מנין, שכאשר יש שבת מתחיל למחרת למנות ימי השבוע. ודבר זה ראוי לשבת, מפני כי השבת היא שביתה והפסק, שהרי הוא הפסק מלאכתו ושביתתו, ומפני שהשבת הוא הפסק – גורם התחלת מנין אחריו, שאחר כל הפסק – התחלת מנין. ולכך קרא יום טוב ראשון של פסח "שבת" שהוא שביתה, וגורם מספר למחר "וספרתם לכם שבע שבתות". ואילו כתב 'וספרתם לכם ממחרת יום טוב', אין ענין הספירה שייך ליום טוב משום שהוא יום טוב, לפיכך אמר "ממחרת השבת". ופירוש זה ברור מאוד, שתולה התחלת הספירה בשבת, כי השבת היא שביתה ותכלית, וראוי לגרום התחלת חשבון. ויום טוב ראשון הוא גם כן שבת, שהרי יש בו שביתה והפסק ממלאכה, לכך נקרא "שבת", שלשון שביתה מלשון הפסק, וזה ידוע מאוד. וההפסק הוא גורם התחלת מנין, ולפיכך אמר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות":

ממחרת השבת. פי' ממחרת יום טוב הראשון של פסח ואינו כמו שבע שבתות שפירושו שבועות ממש. וקורא לשבוע אחת שבת בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו. וכתב הרמב"ן ויתכן לפרש גם ממחרת השבת לשון שבוע כי ביום הנפת העומר שהוא יום י"ו בניסן נתחיל לעשות השבוע במניינו א"כ יהיה היום ההוא מחרת השבוע שעבר כאלו אמר יהיה יום התנופה מחרת השבוע לימים (שעברו) והראשון לשבועות שיספור ממנו עד שישלים שבע שבתות ובעבור שהזכיר בחג הפסח ט"ו יום אמר שיניף העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות:

ממחרת השבת. ממחרת יו"ט ראשון של פסח (רש"י מרבותינו), לא מצינו לשון שבת על המועדים אלא שבתון, ורק שבת בראשית ויום הכפורים נקראים שבת, אמנם קרא את חג הפסח בשם שבת לפי שימי הפסח הם שבעה ימים והם ימי שבוע אחד והוא ט"ז ניסן (רנ"ו); ול"נ שנקרא יום ראשון של פסח בשם שבת ע"ש שביתת החמץ שבו, (בירושלמי לר"מ מש"ש ולמעלה אסור מדבריהם, ודרש ביום ראשון זה ט"ו, יכול משתחשך ת"ל אך הא כיצד תן לו לעני שקיעת החמה שעה אחת. ולדעת בעה"מ דפוסק כר"ש גם לפני זמנו ומותר באכילה עד הלילה ובאכילתו משביתו, ומקיים עשה דהשבתה. גם לדידן דחיוב השבתה מה"ת מש"ש ולמעלה, מ"מ אין השבתה צורך י"ד, דלאו ב"י אינה רק מליל ט"ו ואילך, כמ"ש המ"מ (פ"ג מחמץ ה"ח) דהרמב"ם והראב"ד שוים בזה, והשבתה בי"ד היא כדי שבתחלת ליל ט"ו יהיה הכל מושבת), והפרשה נאמרה ליוצאי מצרים ופסח מצרים לא היה חמוצו נוהג אלא יום ראשון בלבד (כבפסחים צ"ו), ע"ד שאה"כ אך ביום הראשון תשביתו, אם כן יום שני של פסח הוא יום המחרת ליום השבתת החמץ; מצורף לזה כי ליוצאי מצרים היה יו"ט שני של פסח בשבת, כי ביום ששי יצאו ממצרים לתנא דסדר עולם (שבת פ"ח א'), (והכי קי"ל, דהא אליבא דכ"ע בשבת ניתנה תורה, ושבועות בששי בסיון שהוא יום חמשים לספירה, עיין חק יעקב הלכות פסח סי' ת"ל), ואיידי דחביבי להו ההוא יומא טובא, לכן קרא ליה להך יו"ט שבת בשם שהיה הראשון ליציאתם. ואין טענה ממה שקבע זמן הקרבת וספירת העומר לדורות הבאים בזמן שהיה חל בו אז שלא היו נוהגים השבתת חמץ רק יום ראשון לבד או שחל אז יום ט"ז ניסן ביום השבת, ואין זה זמן קבוע לדורות האחרונים העשוי להשתנות ? כי מדרך התורה לקשר כל עניני המצות ביציאת מצרים, וגם כמה מחלקי המצות הוגבלו שיעורם לפי הנהוג ליוצאי מצרים אף שאינו שיעור הקבוע לדורות, כמו שיעורי המדות העשויים להשתנות, שיעור העיסה המתחייב בחלה נאמר ראשית עריסותיכם, שאין העיסה נתחייב בחלה אלא כדי עיסותיכם כמו שאתם לשים במדבר והוא עומר לגלגלת (כבעירובין דס"ג), ככה הוגבל זמן העומר והספירה מיום שחל בו בצאתם ממצרים להזכיר תמיד החסד הגדול הנעשה לאבותינו בימים ההם. והנה לפי' הראשון שנקרא יו"ט ראשון ש"פ שבת ע"פ השבתת החמץ, מלת ממחרת הוראתו יום שאחר יום העבר (דער פאָלגענדע טאג), כמו וקדשתם היום ומחר, וממחרת השבת פי' יום ט"ז ניסן שהוא אחר היום שחיוב השבתת החמץ בו. אמנם לפי' השני שיום ט"ז עצמו היה אז ביום שבת קדש, מלת ממחרת פי' אור היום בערך לילה שלו, דומה למלת בוקר שפי שנים בהוראתו, אם התחלת אור היום, כמו ויהי ערב ויהי בקר, אם ליום שאחר היום, כמו בקר וידע ה' שענינו כמחרת, וכמ"ש הראב"ע ע"פ ממחרת הפסח יצאו בנ"י, שנקרא החג פסח בעבור שפסח ה' על הבתים, ומחרתו הוא לבוקר יום ט"ז, ובד"ז פי' הראב"ע גם ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל היום המחרת (ועי' כאן בדברי ראב"ע מה שטען על הגאון שפי' ממחרת הפסח ממחרת זבח הפסח), וכן בבנות לוט כתיב ותשקין את אביהן לילה ההוא, ויהי ממחרת ותאמר הן שכבתי אמש, דע"כ פי' ממחרת על בקרו של לילה דהרי אמש כתיב; וכן (שופטים ט׳:מ״ב) ויהי ממחרת ויצא העם השדה, יראה שהוא בקרו של ליל עצמו (ועי' ערכי הכנויים מזה, וכן בשאר לשונות ישמשו לשון (מאָרגען) על בקרו של לילה, ועל יום הבא אחר היום ההווה:

(קונטרס ‘ממחרת השבת’) המלים "ממחרת השבת" (ויקרא כג יא), שבאות לקבוע את זמן הקרבת העומר וזמן חג השבועות הקשור בו, הן סתומות במידה כזו, שכבר בימי בית שני שררו חילוקי דעות בין הפרושים נאמני המסורת לבין הבייתוסים וכיתות אחרות הדוחים אותה, (הבייתוסים שנזכרים בספרות התלמוד, נקראים בשם זה – לפי אבות דרבי נתן פרק ח וגרץ די"י ג, מהדורה ד, עמוד 89 – על שם מייסד הכת, או מורם, בייתוס. לדעת, גייגר, Urschrif עמוד 102, הם קרובי משפחת שמעון ביתי, חותנו של הורדוס, שהועלה לדרגת כהן גדול. עזריה די רוסי ("מאור עינים") והרצפלד: Grschicchte. ג, עמוד 397 סבורים, שהבייתוסים הם ה"איסיים", שנזכרו על ידי יוספוס ופילון. אולם השוה יוסט "בן חנניה" ג, עמוד 79). המחלוקת נמשכה אחרי כן בין הקראים, אוהדי הבייתוסים, ובין הרבנים, יורשי דעות הפרושים. בזמן יותר מאוחר נוספו על הפירושים העתיקים עוד השערות, והמחלוקת על כוונת שתי מלים אלו עוד לא באה לידי הכרעה. לדעת הפרושים יש היתרון, שהנוהג הדתי הקדום ביותר בישראל, עד כמה שאפשר לעמוד עליו, היה תמיד בהתאם לדעה זו, כפי שניווכח להלן, ואילו הדעות המאוחרות לא נתקבלו למעשה, וביאוריהן של הכיתות המתנגדות, ואפילו אלה של הבייתוסים, עד הופעתם של הקראים נשארו, כנראה, רק בבחינת מורין ואין עושין. הבה נבדוק את הדעות השונות בענין הוראת "ממחרת השבת" ונחקור איזו מהן מבוססת על הצד היותר טוב. ומכיון שכמעט כל המתנגדים לפרושים מאוחדים בענין אחד, היינו שלפיהם פירוש "השבת" שבת של השבוע, ופשוטו של מקרא תומך לכאורה בדעה זו, נתחיל בחקר הענין ועם זה נשמור על סדר הזמנים. נעיין קודם בדעותיהם של מתנגדי המסורה העתיקים, ואחר כך באלה שמזמן מאוחר, עד שנגיע לבסוף לביסוס שיטתם העתיקה ביותר של הפרושים.

ממחרת השבת ממחרת יום טוב הראשון וכו׳. בברייתא בת״כ ומייתי לה במנחות פ׳ ר״י דף ס״ו איפליגו כמה תנאי להוכיח מנ״ל דלא מיירי קרא בשבת בראשית אלא ביו״ט הראשון ור׳ יוסי איהו ניהו דקאמר הך דמייתי רש״י ומסיים בה ועוד נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן וכו׳ ואמר רבא התם לכלהו אית להו פרכא לבר מתרתי תנאי בתראי ושם ביאר רבא גופיה לכל חד וחד מאי דאיכא למפרך ולהרבה מהם קאמר דאיכא למפרך ממאי דביו״ט ראשון קאי דילמא ביו״ט האחרון ולבסוף קאמר רבא דר׳ יוסי נמי חזי ליה פרכא והיינו דקאמר ועוד ע״ש. ומזה הק׳ מוהרא״ם ז״ל על רבינו דלמה בחר בזאת הראיה הראשונה דר׳ יוסי דאית לה פרכא כדקאמר רבא דר״י גופיה חזי ליה פרכא והיא אותה פרכא דכתיבנא לעיל באידך תנאי דממאי דביו״ט ראשון דילמא ביו״ט אחרון והו״ל לאתויי הראיה השניה דר״י דמייתי לה מג״ש. ותמה עוד על הרמב״ן ז״ל שכתב דבאמת זו הגדולה שבראיות עיין שם. ואנכי איש רש ונקלה דייקנא מ״ש דבכלהו טרח לאתויי הפרכא להדיא אף על גב דאית בהו טובא דפרכתן שוה אפ״ה איכפל רבא לבאר הפרכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ״ש בדר׳ יוסי דלא עבד הכי אלא אמר דר״י נמי חזי ליה פרכא ולא ביאר מה היא הפרכא דחזי ליה. מכח זה אני אומר דודאי לכלהו אידך אית להו פרכא באמת הילכך איכפל רבא לגלותה אבל לר״י לית ליה פרכא לפי האמת אלא משום דחש ר״י דילמא איכא איניש דלא ידע פירושא דקרא ויהא סבור למשכח ליה פרכא משו״ה הדר אמר ועוד. אבל לקושטא דמלתא לא צריכא כלל דליכא שום פרכא דמאי דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת פירושו כמ״ש בזוהר דישראל במצרים הוו דמין לאתתא במסאבותא דהיינו בנדתה וההוא יומא דנפקו ממצרים הוו באתתא ביומא דפסק מינה דמא דמסאבותא ומההוא יומא מה כתיב בה וספרה לה אוף הכא נמי וספרתם לכם וזהו ממחרת השבת ממחרת ההוא יומא דשבתו ופסקו מטומאת הנדה והיינו ודאי יומא קמא דביה נפקו מתמן. ומעתה למאן דידע פירושא דקרא האמיתי תו ליכא למיפרך ממאי דביו״ט ראשון דילמא ביו״ט האחרון דאי הוה בעי קרא מימר יום טוב אחרון לא הוה קאמר ממחרת השבת אלא לישנא אחרינא שיהיה משמע ממחרת יו״ט ומדקאמר שבת ש״מ דר״ל יום ששבתו וממילא תדע דהיינו יו״ט ראשון. אלא דר״י חזי ליה פרכא מאיזה מאן דהוא דלא ידע פירוש דקרא אלא אדמפרש שבת לשון שבות ולא לשון שביתה ולדידיה ודאי דתיקשי ממאי דבראשון ומשו״ה קפיד ר״י להביא ראיה אחרת לסתום פיהם של הבאים לחלוק אבל קושטא קאי דשבת רוצה לומר שביתה ופיסוק ולא קשי׳ באמת כלל ורבא דידע קושטא דמלתא לא גילה הפרכא כמו באידך אלא קאמר דחזי ליה ובכוונתו כדאמרן. ומעתה יפה כיון רבינו ויפה אמר הרמב״ן שזו הגדולה שבראיות דקושטא הכי למאן דידע פירושא דקרא כפי מה שגילו חכמי הזהר האמיתיים:

ממחרת השבת. אמרו חז״ל ממחרת יום טוב והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו והמאמינים הביאו ראיות משנת השמטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בא׳‎ של סוכות ובשמיני ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו באי השבת עם יוצאי השבת והם שנים פירושים בפסוק אחד והנה שלשים עיירים וראייתם תמימות וחכם ברומי הביא ראיה ממחרת הפסח מצות וקלוי ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמשה עשר וכן כתוב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון ולאכול קלי אסור עד עבור תנופת העומר והגאון אמר ששני פסחים הם פסח ה׳‎ ופסח ישראל ופסח ה׳‎ בליל חמשה עשר והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ט״ז ויהיה פירוש ממחרת הפסח הכתוב בתורה ממחרת זבח הפסח ולא אמר כלום כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים וממחרתו הוא לבקר יום ט״ו וכן כתוב כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת. ועוד אמר הגאון שמצות וקלוי היה מהישן וזה איננו רחוק כי הכתוב אמר על תנופת העומר שתהיה מהחל חרמש בקמה ואם תנופת העומר היתה יום חמשה עשר מתי קצרו ועשו מצות ועוד כי אין קציר כי הוא ראשית קציר שעורים גם יש כדמות ראיה על פירושו שאמר מעבור הארץ ויתכן שזה השם נקרא על התבואה שיש להשנה שעברה. וטעם מעבור הארץ ארץ סיחון ועוג והעד שאמר אחר כן מתבואת ארץ כנען ועוד כי קלוי איננו כמו קלי והכתוב אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואין פסוק קלוי באש טענה כי הוא תאר המעשה כי אביב קלוי באש יקרא קלוי ועוד יש להשיב מאין נדע כי הניף הכהן בעבר הירדן תנופת העומר כי הכתוב אמר אשר אני נותן לכם ועוד לא נתנה להם ולא בא הכתוב להזכיר מצות וקלוי רק בעבור ששבת המן וכן טעם כל הפסוק ועוד אמר הגאון אם השבת כמשמעו מאיזה שבת נחל לספור וישועה השיב כי שמנה עשר ימים הם שיש בהם קרבן ונקראו מועדים מלבד השבתות ואחר שיש קרבן ביום תנופת העומר לאות ולעד כי התנופה באחד מימות מועד האביב והנה שכח קרבנות ראשי חדשים שלא נזכרו ועוד כי הכתוב אמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים והיה ראוי שיאמר מלבד תנופת העומר גם זאת איננה טענה עלינו כי אנחנו נסמוך במצות על הקבלה והנה ביום שבועות לא הזכיר בפרשת פנחס מלבד כבשי השלמים ולמעלה פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפנחס פרים שנים ואיל אחד גם יוכל המאמין להשיב כי בדרך נבואה ידע היו׳‎ שיהיה בו תנופת העומר שיום השבת יהיה הקכיעות והעד מערך הלחם שהיה בשבת והזכיר הכתוב איך יחשבו בשנה הראשונה ואז הקריבו שלמים והעולה הנזכרת ואחר כן הנזכר׳‎ בפנחס ואחר כך אמר בשבועותיכם שבעה שבועות ולא אמר שבתות ואין ראיה כי תחלת השבוע יום ראשון וטמאה שבועים יוכיח והנה ארמוז לך סוד אחד שכל המועדים תלוים ביום ידוע מהחדש ולא נאמר בחג השבועות (מספר) (ס״א יום מועד) בעבור הספירה שהיא מצוה וחז״ל העתיקו כי בחג שבועות היה מתן תורה ועליו נאמר כי חג ה׳‎ לנו:

ממחרת השבת. אמרו חז״ל ממחרת יום טוב והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו והמאמינים הביאו ראיות משנת השמטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בא׳‎ של סוכות ובשמיני ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו באי השבת עם יוצאי השבת והם שנים פירושים בפסוק אחד והנה שלשים עיירים וראייתם תמימות וחכם ברומי הביא ראיה ממחרת הפסח מצות וקלוי ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמשה עשר וכן כתוב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון ולאכול קלי אסור עד עבור תנופת העומר והגאון אמר ששני פסחים הם פסח ה׳‎ ופסח ישראל ופסח ה׳‎ בליל חמשה עשר והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ט״ז ויהיה פירוש ממחרת הפסח הכתוב בתורה ממחרת זבח הפסח ולא אמר כלום כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים וממחרתו הוא לבקר יום ט״ו וכן כתוב כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת. ועוד אמר הגאון שמצות וקלוי היה מהישן וזה איננו רחוק כי הכתוב אמר על תנופת העומר שתהיה מהחל חרמש בקמה ואם תנופת העומר היתה יום חמשה עשר מתי קצרו ועשו מצות ועוד כי אין קציר כי הוא ראשית קציר שעורים גם יש כדמות ראיה על פירושו שאמר מעבור הארץ ויתכן שזה השם נקרא על התבואה שיש להשנה שעברה. וטעם מעבור הארץ ארץ סיחון ועוג והעד שאמר אחר כן מתבואת ארץ כנען ועוד כי קלוי איננו כמו קלי והכתוב אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואין פסוק קלוי באש טענה כי הוא תאר המעשה כי אביב קלוי באש יקרא קלוי ועוד יש להשיב מאין נדע כי הניף הכהן בעבר הירדן תנופת העומר כי הכתוב אמר אשר אני נותן לכם ועוד לא נתנה להם ולא בא הכתוב להזכיר מצות וקלוי רק בעבור ששבת המן וכן טעם כל הפסוק ועוד אמר הגאון אם השבת כמשמעו מאיזה שבת נחל לספור וישועה השיב כי שמנה עשר ימים הם שיש בהם קרבן ונקראו מועדים מלבד השבתות ואחר שיש קרבן ביום תנופת העומר לאות ולעד כי התנופה באחד מימות מועד האביב והנה שכח קרבנות ראשי חדשים שלא נזכרו ועוד כי הכתוב אמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים והיה ראוי שיאמר מלבד תנופת העומר גם זאת איננה טענה עלינו כי אנחנו נסמוך במצות על הקבלה והנה ביום שבועות לא הזכיר בפרשת פנחס מלבד כבשי השלמים ולמעלה פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפנחס פרים שנים ואיל אחד גם יוכל המאמין להשיב כי בדרך נבואה ידע היו׳‎ שיהיה בו תנופת העומר שיום השבת יהיה הקכיעות והעד מערך הלחם שהיה בשבת והזכיר הכתוב איך יחשבו בשנה הראשונה ואז הקריבו שלמים והעולה הנזכרת ואחר כן הנזכר׳‎ בפנחס ואחר כך אמר בשבועותיכם שבעה שבועות ולא אמר שבתות ואין ראיה כי תחלת השבוע יום ראשון וטמאה שבועים יוכיח והנה ארמוז לך סוד אחד שכל המועדים תלוים ביום ידוע מהחדש ולא נאמר בחג השבועות (מספר) (ס״א יום מועד) בעבור הספירה שהיא מצוה וחז״ל העתיקו כי בחג שבועות היה מתן תורה ועליו נאמר כי חג ה׳‎ לנו: