Többszörös choméc máámid

שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים:

אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

שכר שעושים מחטים ושעורים חייבים לבערו וכן אם העמיד גבינות בחלא משכר שעורים או חטים חייב לבערם:

(כה) אם העמיד - אפילו יש בהגבינות ששים נגד החלא לא בטיל החלא דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ולא עוד שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאלו הוא בעין ממש ולפיכך מי דבש (שקורין מע"ד) שהחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ משמרי שכר וזה שבישל עתה רביעי או חמישי וכן לעולם חייב לבער אפילו מי דבש האחרון שכל אחד מהן ע"י המעמיד נעשה כולו חמץ ובזה אין להקל לשתות אפי' ביו"ט אחרון של פסח רק באותו מע"ד שאין בו חשש זה רק שנתבשל בכלי חמץ יש מקילין ביו"ט אחרון לשתותו מטעם דסתם כלים אינן בני יומן [אכן במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שמבשלין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונותנין טעם לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו בן יומו ועיין סי' תמ"ז ס"ה בהג"ה ובמ"ב] וכל זה כשמע"ד הראשון הועמד בשמרי שכר לבד [וכן מי דבש השני בשמרי מי דבש הראשון בלבד וכן כולם] אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ ובהצטרפותם הועמד הרי הוא מותר אף בשתיה בפסח אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר דכל זה וזה גורם (פירוש איסור והיתר) להעמידו הרי זה מותר אם אין בכח האיסור בלבד להעמידו כמו שנתבאר ביו"ד סימן פ"ז:

אם העמיד. אפילו יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דמדאוריי' בטיל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כת' דחשיב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאוריי' דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו וכמ"ש ס"א וביש"ש פ"ח דחולין סימן ק"ו חולק ופסק דדבר המעמיד בטל ובחמץ עכ"פ מותר להשהותו ע"ש ודבריו בטלים נגד כל הני רבוות' וגם בתשו' הרשב"א סי' תת"ן מביא בשם מהר"מ חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו והרמב"ן כ' בסי' ח' מעשה בא' שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמוכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא דאיתי' בעיני' ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד חשוב כאלו הוא בעיניה ועוד דלא שרי ר"ש אלא כששהא חמץ ואחר הפסח נתערב אבל כשנתנו לפני הפסח אסור להשהותו כדתנן ואלו עוברין וכו' עכ"ל ועמ"ש ס"א וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכתב רדב"ז ח"ב סי' תפ"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכל' ומותר להשהות' (כ"ה) ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה ודוק' שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש בי"ד ססי' פ"ז:

וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר ונ עור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר:

וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי כו' כ' בס' ח"מ וז"ל וגם היה נ"ל לפמ"ש הרב"י בי"ד ס"ס קט"ו גם הד"מ הביאו שם בחלב של ישראל שהעמידו וחמצו בחלב של גוי וחזר והעמידו בחלב זה חלב אחר ובאחר אחר דמותר להעמיד בחלב זה השלישי חלב רביעי דכבר כלה כח מעמיד האיסור בשלשה פעמים ע"ש שכ"כ בשם רי"ו ה"ה בנדון דידן אם היה רביע וכ"ש יותר שאין להחמיר כו' ומ"מ אין להקל נגד דעת הפוסקים עכ"ל ובפר"ח ס"ס תמ"ז מיקל בזה אולם בש"ע י"ד לא העתיקו לא הרב"י ולא רמ"א אלא הפר"ח העתיקו שם. אך בס' א"ז ס"ס תמ"ז פקפק על דינו של רי"ו והרב"י הנ"ל מהאי תשובת הרמב"ן בדבש וכן רמז עליו פה בס' א"ר ס"ק י"א וסיים ולדינא אפשר להקל בעבר ושהה עכ"ל והח"י כתב דא"ל דדבר המעמיד ניהו שאינו בטיל מ"מ לא עדיף מתערובות שאין ס' כנגדו. וקיימ' לן ס"ס תמ"ו אם עבר ושהה תערובות כה"ג מותר בהנאה רק שיוליך דמי הנאת איסור לים המלח וא"כ ה"ה די"ל כן בנאסר ע"י דבר המעמיד אלא כיון דהרבה פוסקים כתבו דהוי כאלו בעיניה א"כ גם אחר הפסח יש לאסרו וסיים מ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך ע"ז להתירו בהנאה ע"י הולכת הנאה לים המלח:

ואם נתנו לעכו"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יבשל ואם בישל או אפה אותה הפת ואות' התבשיל אסורים בהנאה וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה:

אסורים בהנאה. לפי שיש שבח עצים בפת (ר"ן מ"מ) ודוקא כשאבוקה כנגדו (הרמ"ך כ"מ) ואף על גב דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זוז"ג דתנור הוא ג"כ גורם שיאפה ושרי אבל אם בשל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור ועבי"ד סי' קמ"ב ודו"ק מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם דדעת הרמב"ם והפוסקים דבע"א אפי' בישל ע"ג גחלים או בחומו של תנור אסור ולא מטעמייהו אלא מדאמרי' בפסחים דף כ"ו ע"ב דאף דרבנן שרי באבוקה כנגדו דוקא בערלה דבטילי במאתים הלכך לא חמיר משכלה ונבער איסור' אבל בהקדש דאפי' באלף לא בטיל אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממו' דאסור וזהו דעת הטור שלא חילק כאן בפת בין תנור חדש לישן משום דכ' בי"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"א לא בטלה אפי' זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא מיהו הוי וא"כ אפי' היו מונחים עצים אחרי' על האש והניח החמץ ג"כ עליהם דה"ל זוז"ג אפ"ה אסור וכ"מ דהא א"א להדליק חמץ לבדו אם לא ע"י עצים ואפ"ה כ' שהפת אסור וע"ש סי' קמ"ב וז"ל מהרי"ל פחמין שלו ואפרו אסור ואפי' ע"י ביטול אסור ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט דמהני להם ביטול כמ"ש סי' תק"ז ס"ב דהתם עצים אינן בני אכילה ואף אם מקצתן אתי לתבשיל אין האיסו' דרך הנאתו עכ"ל ובתו' בשבת ד' כ"ה בד"ה הא בחול כו' דשמן ובשר ותבוא' חשיבי טפי בעין בשעת היסק מעצי' ע"ש:

(ס"ק ה) אסורים כו' ואע"ג דהחמץ אפי' גחלו כו' צריך אני להציע דברי הש"ס בקצרה. אי' דף ך"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי כרם חדש יוחץ (דע"י היסק ראשון נגמר התנור ומתקיים) ואם היה התנור ישן יוצן (ולא יאפה בהיסק זה) אפה בו פת רבי אומר הפת אסורה. וחכ"א הפת מותרת בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר. ובעי הש"ס לומר תחלה דפלוגתייהו דרבי ורבנן בזה וזה גורם אי מותר ודחי דלמא זוז"ג לכ"ע שרי ופלוגתייהו אי אמרי' יש שבת עצים בפת ובתר הכי פליגי שמואל ור' יוחנן הא דקתני ע"ג גחלי' ד"ה מותר חד אמר דוקא גחלים עוממות (דהיינו כבויות) וחד אמר אפי' לוחשות מותר ופריך הש"ס למ"ד אפי' לוחשות מותרת פת דאסיר רבי משום יש ש"ע בפת היכי משכחת לה ואר"פ כשאבוקה כנגדה עכת"ד הגמרא וס"ל להרמ"ך כמ"ד אפי' לוחשת מותרת ולכן אוקי הרמב"ם דוקא באבוקה כנגדו וכאוקימתא דר"פ וע"ז הוקשה מ"א דדוקא בערלה וכ"כ דאפרן וכן גחלתן מותר לכן בעי' דוקא באבוקה כנגדו אבל חמץ דאפי' אפיה אסור וכ"ש גחלתו א"כ ל"ל אבוקה כנגדו. וע"ז תי' דמ"מ הוי זוז"ג כו' ועבי"ד סימן קמ"ב ודוק ור"ל דמהרש"א והרב"י והרמ"ח אזלי בחד' שיטה דס"ל דא"א דפליגי בזו"ג א"כ פלוגתייהו בחדש בהיסק שני דהיינו שצננו מעצי איסור והסיקו שנית בעצי היתר והתנור הוי גורם איסור והעצים גורם היתר. או בישן בהיסק דאשון דהיינו באותו היסק שהוסק בעצי איסור דהתנור גורם היתר ועצים גורם איסור. וא"א דפליגי ביש ש"ע בפת ע"כ דלא פליגי אלא בחדש בהיסק דאשון דהוי שני גורמי' איסור. אבל בחד מהני תרי גווני דלעיל כיון דהוי זוז"ג ולהאי אוקימת' לכ"ע זוז"ג מותר וא"כ מאי מהני דיש ש"ע בפת כיון דאיכא גורם היתר ג"כ דהיינו התנור ולכן הצריך רמ"ך אפילו בחמץ אבוקה נגדה דוקא דאל"כ אע"ג דגחלו ואפרו אסור וקי"ל יש שבח עצים או אפר בפת מ"מ היכא דהוי גם גורם היתר לדידן דקיימא לן זוז"ג מותר. אבל כשאבוקה כנגדה והוי חוץ לתנור וליכא גורם היתר אפילו הוא תוך התנור כיון דהאיסור אין צריך לתנור דהוא גורם היתר לא אמרינן זוז"ג מותר וכמ"ש בי"ד ס"ס פ"ז ע"ש וכן ס"ל להרב"י בי"ד סי' קמ"ב שכ' הטור בשם הרמ"ה וז"ל אפי' למ"ד זוז"ג מותר הכא גבי ע"ז בפת שנאפה בעצי איסור אסור עכ"ל. וכ' ע"ז הרב"י איני יודע טעם לדברי הרמ"ה דהא אפי' בע"ז זוז"ג מותר דהא אמדי' שם האי גנה דנזדבלה בזבל ע"ז דמותרת והכי קיי"ל שם סי' קמ"ב דהוי זוז"ג דהקדקע גורם היתר והזבל גורם איסור הרי דס"ל פת שנאפה בעצי ע"ז אע"ג דיש ש"ע בפת כיון דהוי זוז"ג דהתנור גורם היתר מותר מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך כו' דבע"א כצ"ל ור"ל דהט"ז והש"ך שניהם קיימו דברי הרמ"ה אבל כ"א מטעם אחר דעת הט"ז דס"ל בע"ז דחמיר אסוריה זוז"ג אסור. וכן מצינו סברא זו שם בפסחים ע"ש. והאי גנה דאזבלה כו' ה"ט דשרי' דגורם איסור קלוש דהא אפי' בלא זבל היתה מצמחת אלא דעל ידי הזבל מצמיח טפי ולכן אפי' בע"ז שרי משא"כ בפת דהעצים גורמים טובא דבלי עצים לא היה אפשר שתאפה אע"ג דבשאר איסורים גם כה"ג שרי מ"מ בע"ז דחמיר אסור. ולפ"ז ה"ה להיפוך אם עצים דהיתר' והתנור איסור ג"כ אסור בע"ז ובס' נ"ה דוחה דבריו ע"ש. והש"ך תי' דוודאי לענין זוז"ג ע"ז שוה לשאר איסורים ושרי והא דאסור בע"ז בנאפה בעצי ע"ז משום דס"ל כיון דיש ש"ע בפת אע"ג דאיכא נמי גורם היתר לא מהני דהוי כאלו העצים תוך הפת בעין. ולפ"ז איפכא דהיינו תנור של איסור ועצים דהיתרא מודה רמ"ה דאפילו בע"ז שרי הרי דט"ז ס"ל בע"ז זוז"ג אסור. והרב"י וש"ך שניהם ס"ל דגם בע"ז זוז"ג שרי. אלא שחולקין מן הקצה אל הקצה דלהרב"י היכי דהוי זוז"ג אע"ג דיש ש"ע בפת מ"מ מותר אפי' בע"ז. ולהש"ך היכי דיש שבח עצים בפת אע"ג דהוי זוז"ג מ"מ אסור ואפילו בשאר איסורים ומ"א הכריע דבשאר איסורים היכי דהוי זוז"ג מותר אע"ג דיש ש"ע בפת. ובע"ז היכי דהוי ש"ע בפת אע"ג דאיכא זוז"ג אסור. והטעם לחלק דס"ל היכי דאיכא זוז"ג אז מאי דאיכא ש"ע בפת לא הוי אלא משהו כיון דאיכא נמי גורם היתר לכן בשאר איסורי' אותו משהו בטל אבל בע"ז דאוסר במשהו ואינו בטל לכן אפילו זוז"ג מ"מ אותו משהו שעל ידי ש"ע אוסר כן ס"ל למ"א מסברא. ואייתי קצת ראייה לזה מדאמרי' בפסחים. דאף רבנון שרי כו' בערלה דבטל כו' מדאמרי' שם בעי רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתי מהו. א"ל אשור הפת ומה בין זו לערלה. אמר רבא ערלה בטל במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל והקשה מהרש"ל מאי קמבע"ל הא כתבו התוס' בתחלת הסוגיא טעמיהו דרבנן דס"ל אין ש"ע בפת אע"פ שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף וא"כ הוו כמו גחלת עכ"ל התוספות וזהו דוקא בערלה וכ"כ דאפרו וגחלתו מותר משא"כ הקדש דאפרו אסור ומודים רבנן דיש ש"ע ואפר בפת ואסור וע"ש במהרש"א ולכך ס"ל דרמב"ם ור"ח ס"ל דפליגי בזוז"ג ולכ"ע אין ש"ע בפת ומבעי' ליה בזוז"ג בהקדש מהו לרבנן דס"ל בעלמא זוז"ג מותר. אולם לדעת הש"ך היכי דהוי ש"ע בפת אע"ג דהוי זוז"ג אסור דשבח האיסור כאלו סגי בעין בתוכו. א"כ אכתי קשיא מאי קמבע"ל ניהו דס"ל דפליגי בזוז"ג ולכ"ע אין ש"ע בפת אי מודו רבנן לאסור זוז"ג בהקדש הא השתא א"א לכ"ע אין ש"ע בפת צ"ל לכ"ע סברת תוס' הנ"ל דשלהבת אינו באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף. ואם כן הדר' קו"ל בהקדש דאפילו אפרו אסור לכ"ע יש ש"ע בפת וא"כ אפילו זוז"ג מותר מ"מ אסור לסברת הש"ך. ודוחק לומר דמבע"ל בתנור בהיסק שני דהיסק א' היה בעצי הקדש ונאסר התנור ואסר כך הסיקוהו בעצי היתר ואפה בו דהוו זוז"ג ול"ל ש"ע דהא אדרבא העצים הם היחד דאין הלשון משמע כן. דאמר תנור שהסיקו בע"ה ואפו בו כו' משמע באותו היסק והיינו תנור ישן ועצים דאסור' לכך הוכיח מ"א דבשאר איסורים דבטלים אפילו אם יש שבח בפת מ"מ היכי דהוי זוז"ג שרי רק בע"ז דבמשהו ולכן אסור דהאי ש"ע אפילו איכא זוז"ג מ"מ משהו הוי. וא"כ באמת זהו תשובת ר"ח ורבא דוקא בערלה דבטלי אז לא אמרי' ש"ע בפת אבל בהקדש דאפי' באלף ל"ב אפי' הוי זוז"ג מ"מ יש ש"ע בפח גורם דמשהו מיהו הוי ואסור וכן לדידן אע"ג דקי"ל יש ש"ע בפת והוי טעם גמור תוך הפת היינו היכי דליכא גורם היתר אבל היכי דהוי גם גורם היתר אז הש"ע לא הוי רק משהו. כן נלענ"ד לפרש כוונת מ"א ואין בין מ"א להש"ך כ"א אותן הנקברים דחשיב מתניתין סוף תמורה דאפרן אסור ובטלו כמו בב"ח דלהש"ך היכא דאיכא ש"ע אע"ג דהוי זוז"ג אסור ולהמ"א מותר כיון דבטלי':

וְאֵין הַמְחוּמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִסָּה לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וּבִשְׁנֵיהֶם כְּשֶׁיִּצְטָרְפוּ יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְחַמֵּץ. אוֹתָהּ עִסָּה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים. וְכֵן תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה. וְלֹא בְּאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל וּבִשְׁנֵיהֶם כְּדֵי לְתַבֵּל. אוֹתָהּ קְדֵרָה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר לָהֶם תִּבְּלָה. וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים:

דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִיסָּה, וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ, וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִימְּצוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְכַתְּחִילָּה וּבֵין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר בַּסּוֹף, לְעוֹלָם אֵין אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ.