Hászébá

דרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. להבין טעם המחלוקת של ב"ז וחכמים אם מזכירים יצ"מ בלילות. בכל דבר פעולה שבעולם יש הכנה ותכלית, ואם הדבר הוא גדול גם ההכנה שלו נכבדה, אבל ערך התכלית לעולם יותר גדול מההכנה. והנה בכלל יום הוא התכלית ולילה הוא ההכנה, שנחים בלילה כדי לעבוד ביום. והנה יציאת מצרים יש בה ב' בחינות הללו תכלית עצמי והכנה. התכלית העצמי שבה הוא מה שהיציאה הנפלאה ההיא הודיעה לנו גדולת השי"ת ואמתת השגחתו ואהבתו לזרע עבדיו אברהם יצחק ויעקב. אמנם גם היא הכנה, כי לא נגמר תיקון כל העולם ביצ"מ, ומאז הוכנו שיעבודי מלכיות, כד' חז"ל בפירוש אהי' אשר אהי', ולולא יציאת מצרים, שהכינה אותנו בקדושה וחבה יתירה נודעת לנו מהקב"ה, לא הי' דרך לגאולה העתידה. והנה יש לנו ב' מצות, חיוב הזכרת יצי"מ שבכל יום וחיוב הסיפור ביצי"מ שבליל התקדש חג, ומה טעם שבהזכרה היום הוא עקרי, ועל חיוב הלילה הוא מחלוקת, שאם יהי' בו חיוב לא יהי' כ"א מריבוי הכתוב ב"כל", והסיפור אין ענינו אלא בלילה. ולפי האמור מב' הענינים הכלולים ביצי"מ, התכלית וההכנה, יש להתבונן על מה באו המצות הללו, של ההזכרה והסיפור אם על בחי' התכלית, שהיא להכין אותנו לשלמות הקנוי' לנו מצד יצי"מ, או שעצם ענינו היא ההכנה להכין אותנו לקראת השלמות היותר נפלאה שיגיע אותנו בגאולה העתידה, ומצד ההכנה לעתיד ראוי להזכיר יצי"מ בלילה, שהלילה אינו בעל תכלית אלא הכנת המנוחה לעבודה, ומצד התכלית ראוי להזכיר ביום. והנה בעיקר ההבדל שבין הנהגת ההוה להנהגה העתידה הוא, שכ"ז שהדעת קצרה והחושך גובר בעולם, ומצד קוטן הדעת מתעלמת נקודת האמונה, עד שיש ליצה"ר שליטה להעביר את האדם על רצון קונו, צריך לגלות כח השגחת השי"ת ע"י ניסים ושינוי המנהגים הטבעיים, אבל לע"ל כשתמלא הארץ דעה את ד' והשי"ת ישפוך רוחו על כל בשר, א"צ שוב לניסים ושינויי המנהג התדירי, כי אדרבא המנהג התדירי בהשגחה התמידית מספר כבוד אל, וקרבתו ב"ה אל יצוריו. אמנם כעת צריך שיהיו ניסים לפרקים כדי ליתן מקום לבחירה, כי ההנהגה האמתית, שראוי שתהיה קבועה גלוי לעין כל כפי הקירוב והדביקות שיש להיצור עם היוצר ב"ה, כעת א"א שתתגלה, שא"כ אין שם בחירה, אבל כשיגמר זמן הנסיון שוב אין הבחירה דרושה לכך, וע"כ אז יהיה גלוי ההבדל שיש בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. לפי זה כאשר נשים לב להתבונן במה תלויה ישועת נפשנו באמת, נשיב שתקבע האמונה בלבבינו עד שלא נהיה צריכים לשינוי המנהגים הטבעיים, כי נדע את ד' באמת, וקביעות האמונה בלב היא גורמת לעמוד בכל הנסיונות שבעולם. ונמצא שעצם הנסיונות באים לנו להוציא את האמונה מהכח אל הפועל, עד שתגיע לכללינו למעלת שלמותה. וע"כ נדע שסיפור יצי"מ וקיום המצות התלויות בה הם סגולות לכח האמונה והדעת האמיתית להתגבר בנו, וא"כ הם המכינים את הגאולה העתידה, וזכרון העבר הוא מצד שנקבל עלינו עול מלכותו ית' כראוי לעבוד להאדון ב"ה שפדה אותנו מבית עבדים. ע"כ ההזכרה היא בכל יום לקבל עלינו עול מלכותו, וסמכוה לקבלת עומ"ש, שבקריאת שמע, ועיקרה ביום, אלא שעצם עומ"ש שאנו מקבלים עלינו ג"כ מכין אותנו לשלמות העתיד, וע"כ יש לה ענף בלילה. אבל הסיפור, גם שאין בידינו כלל כפי יכלתנו למלא כל המעשים והעבודה כפי היוצא לנו מצד הרחבת הסיפור, למה הוקבע בחובה אלא להכין על העתיד, שאז נהיה מושלמים באמת ויהיה בידינו לעבוד כפי ההכנה של הזמן הזה, אך אין בכח נפש האדם לקבל הפעולה הגדולה הזו של גילוי אור העליון כ"א בליל שימורים, בשעה שיושב כבן־חורין ועוסק בעבודתו ית', וע"כ נאמר בזוהרשהגאולה מתעוררת ע"י הסיפור. ואילו הי' רק בתורת תכלית לענין קבלת עומ"ש, כענין ההזכרה, אז ל"ה מחוייב בה החכם הנבון היודע את התורה, כרשב"י וחביריו שהיו פטורים מק"ש, מפני שכבר היה עול מלכות שמים מקובל עליהם באין מחסור, אבל על ההכנה להבא כבר אמרו חז"ל שכל תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח, וע"כ אפי' חכמים צריכים להכין עצמם. והנה כן י"ל בענין מצה ומרור. כי מצה מקבלת נגד מה שהוא התכלית בעצם, שהוא קבלת עומ"ש, שהוא צורך חיות האמיתי מדי יום ביומו, והרי מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שאם היו שוהים עוד בטומאת מצרים לא היו באים ליכולת קבלת עומ"ש והיו מפסידים התכלית ח"ו. ומרור ע"ש שמררו וכו' הוא נגד ההכנה, שההכנה שאנו מוכנים לקדושה העליונה הגדולה שתתגלה עלינו לע"ל היא מצד שנפשותינו מוכנות לזה, וכפי עוצם קרבת ד' שיש בטבע נפשות עם ד' ע"כ מרגישים את המרירות הגדולה בעומק הנפש מריחוק מד' ית', וזהו המרירות שהנפש מרגשת יותר משיעור דעתה וחכמתה, אלא מצד גודל ההכנה שיש בה בכח ולא בפועל. וכשם שיש תכלית והכנה לקדושה העליונה כן זה לעו"ז נמצא בכח הסט"א ג"כ תכלית והכנה, כי צופה רשע לצדיק לבטלו מעבודתו התמידית, כדי להדיחו מחיים התמידיים ההוים, אבל עצם תכליתו מבקש להמיתו שלא יזכה ח"ו אל האור המוכן הזרוע לצדיק. וזהו חילוק חמץ ושאור, כי החמץ הוא חימוץ עצמי והשאור הוא מכין להחמיץ, והנה הכתוב אומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי וכו', ודרשו ז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ולכאורה מקרא שלפניו אינו מדבר כ"א באיסור חמץ ושאור. אמנם הוא אשר דברנו, כי חמץ ושאור נתנו להכין שיוכלו מצה ומרור לפעול פעולתם, המצה תכונן האמונה ועומ"ש אל התכלית הדרוש תמיד, והמרור אל ההכנה שעוד לא זכינו לה. ע"כ מצה בעי הסיבה ולא מרור, כי בערך קבלת עומ"ש התמידי הרי אנו בני־חורין, אבל לערך ההכנה עוד אנו עבדים, עד יזרח עלינו כבוד ד', ובכריכה צריך לכלול ההכנה עם התכלית, כי התכלית של עומ"ש מביא אל ההכנה, וההכנה כשיבא פרי' יראה שהוא בא מצד התכלית של העבודה הזמנית, והפסח כוללם שהוא ביטול ע"ז, כדכתיב משכו וקחו לכם ודרשו חז"למשכו ידיכם מע"ז, והוא מצד קדושת בכורי ישראל שבפרשת קדש, שבחכמה היא, שהיא ראשית הגילוי מאין ליש, ואור החכמה יופיע לעתיד שיבא משרע"ה ויגלה עמקי תורה וסתרי', שהוא בחי' יסוד אבא ושפע החכמה על ידו בא. ע"כ כאשר לא יראה חמץ ושאור, אז יאיר אור מצה ומרור והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, דהיינו המצה ומרור כשהם באגודה, שההכנה מתאחדת עם התכלית. ומה נאה לאמר זה לשאינו־יודע־לשאול, לרומם רוחו, שלא יחשוב כי הוא עץ יבש מאחר שאינו רואה שכלו מפותח במושכלות, יאמר כי ענין הגדולות שעשה ד' במצרים הוא בעבור זה, שהוא התאחדות התכלית אל ההכנה, ואז יתגלו הצפונות מקדושת הנפשות של כל ישראל, "ותרון לשון אלם", "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד". ע"כ אומר בעבור זה, לשון יחיד, ולא בעבור אלה, לשון רבים, כי מורה על התאחדות ההכנה עם התכלית, שהוא חיבור יום ולילה, ואז התכלית העכשוי עולה לענין הכנה וממנו גופו יוצא ענין תכלית נשגב, שמצדו מה שהוא עתה תכלית ישוב רק להכנה, ומ"מ זה עצמו מתגדל והוא לא ענין אחר, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה". והנה משרע"ה שאל "כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" והשי"ת השיבו "אהי' אשר אהי'", ואח"כ אמר "כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני" וכו' ודרשו חז"ללענין השיעבודים העתידים להיות, שיהי' עמנו הקב"ה ויגאלנו. והיינו ששאל אם עיקר יצי"מ הוא תכלית נגמר או הכנה לדבר גדול ממה שנתגלה עתה, והשיבו "אהי'" שהוא הכנה, אבל באמת הוא רק הכנה להכנה, כי השיעבודים עתידים להיות ג"כ הכנה, ויצ"מ הכינה אותנו שנוכל להתקיים בקדושתנו בשיעבודים. א"כ הוא אהי' פירושו הכנה, שאינו השם ממש כ"א ע"ש "שאני עתיד לאתגלאה", "אשר אהי'", עוד להכנה יותר קרובה אל התכלית, ולבנ"י אמר רק אהי' שלחני, שידעו שהיא הכנה, ולגדולות מהם הוכנו. ולפ"ז באה המצה מצד הוי' המתגלה ביצ"מ בתורת תכלית, שאנו מכירים את אלהי ישראל היחיד ב"ה ודבקים בעבודתו, והמרור מצד אהי', "שאני עתיד להתגלות" ואהי' בבינה, שתתגלה לעתיד כדברי חז"ל בכנור של שמנת נימין שלעתיד. והנה התכלית וההכנה בהתיחדם, היינו שע"י המצות והתורה של עכשיו זורעים האור העתיד ממש, ואע"פ שאנו מעלים השכינה ע"י מעשינו מ"מ גמר הענין יהי' בידי שמים, וכמו שביאר החסיד רמ"ח לוצאטו בענין ויזכור אלהים את רחל, ואבן די לא בידין תמחא לצלמאויתוקן עולם במלכות שדי, מ"מ יהי' ענין התכלית בא מעבודת ישראל, והכל בתשובה, ותשובה מובטחת לישראל עכ"פ. והנה ערך התכלית וההכנה הוא ערך יום ולילה, שהיום הוא תכליתי והלילה הכנה, ע"כ מצות זכירת יציאת מצרים באה בכל יום, כדי לכונן התכלית של עתה לקבל עלינו עול מלכותו ועול מצותיו, וע"כ עיקרה ביום ומ"מ מריבוי הכתוב נוהגת גם בלילה, שיש בתכלית זה בחי' הכנה, אבל באופן נעלם בו בכח ולא בפועל, ומצות סיפור יציאת מצרים עיקרה ע"ש העתיד, להכין אותנו אל הגאולה העתידה, וכח הגאולה מתעורר ע"י הסיפור, ע"כ מקומה בלילה ולא ביום, שאין לנו מושג תכליתי כעת לדעת מה היא התכלית, כי בינה לא קיימא רק לשאלא ולא למינדע. והנה עובדין הם מסטרא דנוקבא בחי' לילה, להכין אותנו לטובות השלמות המיועדות, ותורה גם עתה נראה אור ממנה, עכ"ז אין ערך לתכלית שיבא מצד התורה של עכשיו, כי במחשכים הושיבני, ועי"ז נזכה לאור גדול, כמו שביאר בסופו בתולעת־יעקב, ובתחילתו ענין נשיאת כפים, שפעולות הידים ילכו למעלה אל מקורם, וזהו ע"י חסד עליון, "ולך ד' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כמו פעולת המעשים וגמרם, כענין העבודה שהיא גמר הקרבן, וקירוב הנשמה אל האור העליון בא ע"י חסד, אלא שהוא חסד גמור עד שמדת הדין ג"כ מסכמת, ע"כ הלויים בשירם משתתפים בו. וזש"ה הנה ברכו את ד', ורזא דאת היא מלכות הכוללת מא' עד ת', העומדים בבית ד', בית דייקא, בלילות לעסוק בענין הכנה, כי נפשם צמאה אל האור העליון, שאו ידיכם קודש, כי מצד הידים בעצמן אין ענין התכלית האחרון המרומם בא ומתגלה, אלא שישא אותן קודש, שהוא החכמה וענף שלה חסד המתגלה, וברכו את ד', יברכך ד' מציון, שהיא נקודה המרכזיתעושה שמים וארץ בחיבור אחד, השי"ת בעצמו מאחד אותם ע"י ברכתו ואנו מכינים עצמנו לקבל ברכתו. נמצא שלעתיד, כשיתקבץ אור התכלית של עתה אל אור ההכנה, לא יהי' התכלית כערך ההכנה, כי יתעלו הדברים מאד. והנה ימים ושנים ג"כ בערך הכנה ותכלית, כי השנים בבינה והימים בו"ק ימי בראשית, וכשיתאחדו התכלית וההכנה יבאו ימים ושנים יחדו, "שני ימות המשיח", כי הימים יעלו למעלה, בסוד "א"ח עטרת בעלה", ונמצא שהשנים מתיחסים להם. וכבר ראיתי בדברי הרמ"ה ז"ל העיר על תליית השנים בימים. וזהו ימי עולם שיבא התכלית הזמני להכנה, ושנים קדמוניות מה שהוכן מראש לתכלית, ויתוקן העולם ע"י ההקרבה הצומחים, כי החיים יתעלו ע"י הדעת כערך עליית האדם עכשיו וזהו יום הגדול, שהוא קבוץ התכלית וההכנה בגדולתם, בסוד כוס הגדולשכל ד' כוסות כאחד באים בו, וד' כוסות ע"ש ד' לשונות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והוא התכלית וההכנה שבתכלית של עתה, וההכנה והתכלית שיש בענין התכלית עצמו, כי מה שאנו מכינים עצמנו לעתיד ג"כ מתגדל עי"ז תכלית העבודה הזמנית, שהם חיי־שעה האמתיים, והוצאתי הכנה להצלה וגאלתי הכנה ללקיחה. והנה מצד עומק ההבנה א"א שיהי' יום־טוב ממש וקבוע בחדשים, כי עוד לא בא העת עד שיאיר אור חדש. אמנם שבת הוא מעין עוה"ב, ע"כ באה לקיחת הפסח להכין ההכנה הרחוקה לתכלית האחרון, שאז יהי' יום הגדול בגדולת ההכנה והתכלית והפסח מאחדם, ע"כ בא בשבת הגדול, אבל רק בשמא בעלמא, ולעתיד נראה שיקבע האור בקביעות, ויהי' שייך עליו יו"ט פרטי, מה שאין שייך כעת מצד רוממותו. ודבר זה אפשרי להאמר ולא בהחלט, כי מי בא בסוד ד'.