Berov ám vs jotér mislucho

ופשוט הוא, דזהו כשהם אינם יכולים בעצמם לעשות קידוש. אבל כשיכולים בעצמם לקדש - אין לו לקדש בעדם כשהוא לא יצא בקידוש זה. אבל אם גם הוא צריך לקידוש זה - מוטב שיקדש הוא ויוציא את כולם, משיקדש כל אחד בעצמו, אף על פי שכל אחד יכול לקדש לעצמו, משום 'ברוב עם הדרת מלך' (ברכות נ"ג.), וכמ"ש בסימן רצ"ח ע"ש, וכן הוא המנהג בהרבה מקומות. ויש מקומות שכל אחד עושה קידוש לעצמו, ואין ראוי לעשות כן, ויש למונעם מזה וללמדם שיש יותר מצוה כשאחד יקדש בעד כולם, ויכוין להוציאם והם יכוונו לצאת, ובלבד שישמעו הקידוש מראש ועד סוף ויענו 'אמן'. ולא יענו 'ברוך הוא וברוך שמו', דזהו הפסק ואינו יוצא בהברכה.

(ג) אחד פוטר את חבירו - ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:

מי שיצא (אם) מוציא אחרים. ובו ג סעיפים:
על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפי' בלא הסיבה ומיהו ישיבה מיהא בעי דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת ה"מ בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות: הגה וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה וה"ה ישיבה לדידן (ב"י סי' קע"ד בשם הראב"ד) ולכן נהגו עכשיו בפירות שכ"א מברך לעצמו:

(ג) להכין בעצמו וכו' - דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ומצוה בו יותר מבשלוחו וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:

(יב) במקום שאוכל - דמקום אכילתו עיקר. ודוקא לענין אכסנאי הנ"ל שאין ביתו אצלו או לענין בן הסמוך על שולחן אביו אבל מי שסועד אצל חבירו באקראי ויש לו שם בית באותו העיר צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה ואם אינו רוצה לזוז ממקום שסועד יצוה לאשתו שתדליק עליו בביתו ומ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל:

דמחייבין ב"י למיעבד מטללתא ומיתב בה ז' יומי דכתיב חג הסכות תעשה. לכאורה פי' למעבד מטללתא היינו ישיבה ונקיט רבינו לישנא דקרא דכתיב תעשה והכי לשון המשנה נדרים פרק ב' קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל. ובגמרא מפרש ע"ז הא דא' ישיבת סוכה עלי. הרי דישיבה נקיט בלשון עשי'. ומכש"כ לשיטת התו' וסייעתייהו דעיקר מחלוקת אביי ורבא במצות אי ליהנות ניתנו מיירי במצוה שיש בה הנאת הגוף ג"כ. וכמש"כ באריכות בסי' קנ"ד אות ב' וע"כ מיירי דוקא שם בישיבת סוכה דאפשר בישיבה הנאה שהוא מחסה מזרם וממטר וכדומה. וא"כ ע"כ הא דתנן סוכה שאני עושה היינו שאני יושב. אבל קשה לי לפרש משמעות לשון רבינו הכי. דא"כ למאי כפל רבינו דבריו למיעבד ולמיתב. וגם הביא תרי קראי חג הסכות תעשה בסכות תשבו. בשלמא על הכתוב לק"מ הא דכתיב תעשה שהרי אתי לדרשה ולא מן העשוי. אבל רבינו למאי הביא מצות עשיה בסוכה בפני עצמה וישיבה בפני עצמה: אלא נראה ללמוד מלשון רבינו. דאף על גב דעיקר מצות סוכה הוא הישיבה. והעשיה אינה אלא הכנה. מכ"מ יש בה מצוה באשר הכנה זו כתיבא בתורה וחשובה משאר הכנות דמצות שאינן כתובין בתורה. ואינו דומה עשית סוכה וכתיבת תו"מ דכתיב וכתבתם ושמירת מצת מצוה דכתיב ושמרתם את המצות והכנה דשבת וכדומה. לאגידת לולב ותקון שופר וכדומה שלא נזכר בהו שום הכנה אלא גוף המצוה. ונראה דהא דאי' במנחות דמ"ב א' דרב אדא ב"א רמי חוטי ומברך לעשות ציצית והש"ס שקיל וטרי טובא ומקשה מתפלין וסוכה שאין מברכין על עשייתן. ומסיק שאין מברכין אלא על מצוה שנגמר עשייתה. ולכאורה קשה האיך ס"ד דר"א ב"א לברך על כל הכנות ומכשירי מצות א"כ הי' לו לברך על טוית ציצית ג"כ וכדומה. והכי ק' על הירו' שהביאו התו' דס"ל לברך על עשית המצות. ותו ק' למה לא הקשה הש"ס אלא מעשית סוכה ולא מעשית לולב ושופר. אלא ודאי לא עלה עה"ד לברך אלא על הכנה דכתיבא בתורה כמו עשית ציצית דכתיב ועשו להם ציצית. גדילים תעשה לך. ואע"ג שאין זה עיקר וגמר המצוה מכ"מ אחר דכתיבא בלשון מ"ע ס"ל דחייב לברך. והרי כ' הרא"ש כתובות פ"א דהא דמברכין על השחיטה אע"ג שאינו מצוה לאכול שחוטות אלא אזהרה שלא לאכול שאינה זבוחה מכ"מ כיון דכתיב בלשון מ"ע וזבחת ואכלת מברכין. ה"נ ס"ל לראב"א דאע"ג שאין עשי' זו עיקר המצוה מכ"מ כיון דכתיב בלשון מ"ע מברכין. ושקיל וטרי מסוכה דכתיב תעשה ומתפילין דכתיב וכתבתם וידוע דקאי גם על תפלין כדאי' בגיטין דמ"ה לענין מאן דאיתנהו בקשירה איתנהו בכתיבה דכתיב וקשרתם וכתבתם. ומסיק הגמ' דא"צ לברך אלא על גמר המצוה ולא על מכשירין אפי' כתובין. והירו' ס"ל כראב"א. והא דאתא בירו' פ' הרואה לברך על אגידת לולב. היינו משום דס"ל לענין תעשה ולא מה"ע מקשינן לולב לסוכה ופלוגת' היא בש"ס דילן סוכה די"ב. וע' מש"כ בשאי' קמ"ה ואם כן כתיב תעשה גם בלולב מש"ה מברכין לדעת הירו'. ונראה דיש מכ"מ נ"מ בדין בין הכנה הכתובה בתורה לאינה כתובה בתורה. דהנה ידוע הכלל מצוה בו יותר מבשלוחו לא בגוף מ"ע בלבד אלא אפי' בהכנה דמצוה כדאי' פ' כ"כ בהכנה דשבת שאינו אלא הכנה למצות עונג שבת. והכי מצינו בירושלמי פסחים ר"ח אזיל לגבי טחוניא. והיינו משום ושמרתם את המצות דמצוה לראות שיהיו משומרין כראוי אע"ג שאינו אלא הכנה לאכילת מצה משומרת. וקש' הא דאיתא בפסחים דף ד' דאיכא אתרי דבדקי בגופייהו ואיכא אתרי דיהבי אגרא. והרי מצד מצוה בו יותר מבשלוחו ראוי לבדוק בעצמו כמש"כ המג"א סי' תל"ב סק"ה וא"כ באמת קשה על הני דיהבי אגרא. והכי קשה לי הא דאיתא בפסחים דקט"ו לחם עוני מה עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. ומה שפרש"י כדי שלא תחמיץ קשה לי טובא שהרי מושמרתם את המצות נ"ל כל הנדרש לשמירה משעת קצירה עד אפיה. וגם הלשון הוא מסיק ואשתו אופה אינו מורה על כך. והכי מיבעי מה עני אופה סמוך להיסקו. וגם עיקר הענין דשמירת החימוץ במה שיהא סמוך להיסקו אינו מוכרח כ"כ. ועיקר הזהירות שיהא סמוך האפיה ללישה. אלא נראה דאשמועינן שהמצוה שיהא עסוק בעצמו באפיית המצות כעני הזה שהוא מסיק ואשתו אופה וא"כ קשה לכאורה הא בל"ז ידענו דמצוה בו יותר מבשלוחו. ונראה דמצוה בו יותר מבשלוחו דבהכנה אינו אלא בהכנה המפורשת בתורה כמו הכנה דשבת דכתיב והכינו את אשר יביאו וגו'. והכנה דמצה דכתיב ושמרתם את המצות וכן הרבה. אבל בהכנה שאינה כתובה בתורה לא שייך מצוה בו כלל. ולמדתי הכי מפרש"י מכות דף ח' בהא דתנן ואשר יבוא את רעהו ביער מה יער רשות אף כל רשות ומקשה ההוא מרבנן לרבא ממאי דבחטיבת עצים דרשות קאי דילמא בחטיבת עצים דסוכה או דמערכה. אמר ליה רבא כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב השתא נמי לאו מצוה ופרש"י כי לא מצא חטובה אין החטיבה מצוה אלא עשית הסוכה עכ"ל. הרי דמחלק רש"י בין חטיבת עצים לגוף מעשה הסוכה. דבגוף מעשה הסוכה ודאי מיחשב מצוה דאפי' מצא עשוי מצוה שיעשה בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו. משא"כ חטיבת עצים דאם מצא חטוב ודאי אינו מצוה ה"נ אפי' לא מצא חטוב ג"כ לא מיחשב למצוה שחוטב בעצמו שהרי אפשר להשתדל שיחטוב אחר או להשיג חטובים. ולכאו' קשה מאי נ"מ בין עשית סוכה לחטיבת עצים והרי זה וזה אינו אלא הכנה למצות ישיבה. אלא ע"כ כמש"כ משום דעשית הסוכה כתיב בתורה חג הסוכות תעשה. משא"כ חטיבת עצים ולא תאמר דהדר ביה רבא מסברא זו כדאי' שם הדר ביה רבא ואמר לאו מילתא הוא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער מהיער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל ואי ס"ד מצוה לא סגי דלא עייל משמע דחזר ביה רבא וס"ל דודאי מצוה לילך בעצמו ליער לחטוב עצים. הרי להיפך דבכל הכנות מצוה בו יותר מבשלוחו. אבל רש"י נזהר מזה ופי' דה"ק ראיה טובה מזו הי' לי להשיב מן המקרא עצמו דלאו בחטיבה דמצוה מיירי מבואר דלא דהדר רבא מישוב ראשון אלא דהיה לי להשיב ראיה פשוטה מזו. והכי מבואר בחי' ריטב"א שכ' ע"ז ויפה כוון דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה כו'. והשתא ניחא דרשה דלחם עוני דלא כתיב אלא ושמרתם אה"מ מה דנוגע לשמירה מחימוץ והיינו בעת הטחינה וכדומה בזה ודאי מצוה לעמוד בעצמו ולשמור. אבל הסקת התנור אינו נוגע לשימור. וכן אפית המצה שיהא נאפה יפה וראוי לאכילה אינו נוגע לשימור. ומצד הדין ליכא כאן מצוה בו כו' מש"ה נצרך לדרוש מלחם עוני. ומיושב ג"כ מחלוקת דהני אתרי. דמחולקים בפרש"י ותו' בהא דכתיב תשביתו. דרש"י פי' בטול לפני זמנו. ומפרש אך ביום הראשון תשביתו בשני אופנים היינו אחר זמן איסור בשריפה. ולפני זמן איסור בביטול או בדיקה כמש"כ הר"ן בריש מס' פסחים והתו' כ' דאך ביום הראשון תשביתו אינו במשמע אלא לאחר זמן איסור. ולפני זמן איסור לא נזכר במקרא כלל. אלא ממילא מובן דיש לבער לפני הזמן כדי שלא ימצא חמץ לאחר זמן ויעבור על כל רגע במ"ע דתשביתו. ונמצא לפרש"י נזכר הכנה דלפני זמנו בתורה ומצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ לפי' התוס' לא נזכר בתורה הכנה זו ולא שייך כלל מצוה בו כו'. ואנן קיי"ל כפרש"י מדאי' בש"ע סי' תל"ד דמצוה לקיים שריפת חמץ בשלו לפני בטול. וזה לא שייך אלא לפרש"י דכל מה שעושה לפני זמן נכלל במ"ע דתשביתו. וא"כ אם יבטל כבר קיים המצוה ומה ששורף אח"כ אינו בכלל המצוה אלא כדי שלא יבא לידי מכשול בפסח ואין בזה מ"ע אלא כמו שמפריש החלב מן הבשר. מש"ה יותר טוב שלא יבטל ויקיים בטורח הזה מ"ע דתשביתו. משא"כ לשיטת התוס' כל מה שעושה לפני הזמן אינו מוזכר בתורה כלל מה לי ששורף חמץ שלו או מבוטל [ולא זכיתי להבין מה שכ' הגר"א שם דשיטת הרמ"א כתוספות אתא יע"ש]. וכבר כתבנו לעיל סי' ע"ד אות ג' דדעת רבינו והרי"ף הכי מדכתבי בנוס' ביטול ראשון דלא חזיתי' היינו לאפוקי חמץ שלקטו בבדיקה שאינו בכלל ביטול כדי שיקיימו בו מצות שריפה. ונוסיף כאן שעוד מוכח הכי דעת רבינו והרי"ף שהביאו על הא דמצוה לבער חמץ מחצות מדרשה דאביי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הא כיצד אלא הוא בי"ד. ולכאורה ק' הא רבא נ"ל מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי בעידנא דשחיטת פסח. ונהי דלא שייך בדרשה דקראי הלכה כרבא. מ"מ למאי נקטי דרשה דאביי יותר. ובאמת הרא"ש הביא רק דרשה דרבא. אבל לדעת רבינו והרי"ף ניתן לחקור ולדלות מים עמוקים. דהנה רש"י פי' בהא דאביי דההוכחה הוא מדכתיב תשביתו הוא ביטול לפני זמן איסור. והתוס' הקשו ע"ז כשיטתם דתשביתו אינו אלא לאחר זמן איסור. ופירשו דדריש מיתורא או מדכתיב אך חלק. והנה היתורא אינו מובן שהרי אין לנו בהשבתת חמץ אלא עשה אחת. וזהו דבר המצוי שיהי' עשה ול"ת. ותו ק' הרי יש אופנים שאין לנו ל"ת דב"י ובל ימצא כלל ורק העשה עבר כמו במאכיל חמצו בפסח לכותי או לכלבו שאינו עובר בב"י יותר. ומכ"מ מ"ע תשביתו לא קיים בזה. ותו נ"ל דלמש"כ התו' להלן דהמשהה חמצו כדי לשרוף אח"כ אינו עובר בב"י משום דהוי ניתק לעשה. ומכ"מ מ"ע דתשביתו עובר בכל רגע כדמוכח בכ"מ ואכ"מ. וישוב השני מאך חלק לא משמע הכי בגוף הסוגיא שלא נזכר הכי אלא להלן דמקשה ואימא מצפרא ומשני אך חלק משמע דתחלת הדרשה אינו בא מכאן. ואע"ג דבברייתא דר' יוסי שהביא הגמ' בסוגין מביא דרשה דאך חלק. הא באמת פרש"י דבל"ז היה מקום לומר דביום הראשון קאי על בה"ש. משו"ה בעי לומר מאך חלק. אבל בהא דאביי דקאי לר' מאיר ור' יהודה אאל"כ דר"מ ס"ל בה"ש כהרף עין כדאית' בתחלת מס' ברכות. ור' יהודה אע"ג דס"ל דיש לה שעור מכ"מ אאל"כ שהרי ס"ל לפני זמנו נאסר בהנאה א"כ אין לה בטול ומש"ה לא אצטריך לגוף הדרשה דאך חלק רק לר' יוסי ואל תתמה הא ר' יוסי ג"כ ס"ל בה"ש כהרף עין כדאיתא בברכות ושבת. הל"ק דר' יוסי בברייתא דפסחים הוא ר"י הגלילי כמבואר במכילתא והכי הביאו התוס': נחזור לענין דמדאביי מוכח דס"ל דתשביתו משמעו לפני זמנו. ומש"ה הביאו רבינו והרי"ף הא דאביי ללמד הלכה בנוסח הביטול לומר דלא חזיתי' לאפוקי החמץ שהכין לשרוף כמש"כ לעיל. והכי נראה כוונת רש"י בריש מס' פסחים בודקין שלא יעבור בב"י וב"י. והנה על קו' התו' כבר יישב הר"ן ע"ש. אבל עדיין פרש"י תמוה למאי הזכיר הלאו נימא משום מ"ע דתשביתו שהרי משום הכי אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך דאי משום ל"ת אין מברכין כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א. ועיקר הברכה אינו אלא משום מ"ע דתשביתו וא"כ למאי פרש"י ל"ת דב"י. אלא ה"ק שיש לבדוק בעוד החמץ שלו וראוי לעבור עליו בב"י וב"י לאפוקי אחר שבטלו ואינו עובר משום ב"י ממילא ליכא בזה מ"ע דתשביתו והבדיקה אינו אלא כדי שלא יכשל הא מיהו קיי"ל כאביי. ורבא אינו חולק בדין ובפי' תשביתו. מש"ה קיי"ל דמצוה לבדוק בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו. הרי העלינו דיש נ"מ בין מצות הכנה שכתובה בתורה דיש לה מעלה וזכות דמצוה בו יותר מבשלוחו לאפוקי הכנה שאינה כתובה בתורה. אלא נראה דעת הרא"ש אינו כן שהרי מבואר רפ"ב דקידושין דבקידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפי שיטת הרא"ש פרק א' דכתובות אין בפסוק כי יקח איש אשה מ"ע והקידושין אינו אלא הכנה למצות פו"ר משום שלא ימצא אשה באופן אחר. והרי זה הכנה שא"כ בתורה שהרי לדעת הרא"ש פרשה דכי יקח אינו ענין לפו"ר רק דין קנית אשה קאמר קרא. ומכ"מ איכא בה מצוה בו כו'. אבל כבר ביארנו בשאי' קס"ו דדעת רבינו ובה"ג ורמב"ם ז"ל דיש בזה מ"ע או הכנה למצות פו"ר שמצותה לכתחילה על ידי קידושי ונשואי אשה דוקא. אם כן היא מוזכרת בתורה ושייך בה שפיר מצוה בו כו'. ועפ"ז פירשנו לעיל שאי' א' אות א' פי' המקרא שמור את יום השבת לקדשו וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' דפי' לשמור היינו שיכין הכל מע"ש כדי שלא יוצרך לחלל שבת בשביל מצות עונג שבת. והרי אפי' לא נכתב שמור היינו יודעים דאין מצות עונג שבת דוחה איסור מלאכה. ומכ"מ מצוה לענגו. וע"כ ההכרח להכין מערב שבת. ולא בא הכתו' שמור אלא ללמדנו דהכנה זו כתובה בתורה ומצוה לטרוח בעצמו. וע"ז נתן הכתוב טעם דכי עבד היית וגו' ע"כ צוך ה' לעשות את יום השבת היינו לטרוח בעצמו כעבד. ועוד יש מקום לחקור בזה במש"כ בהגהת רמ"א או"ח סי' תרכ"ה דמצוה לתקן הסוכה מיד אחר יוה"כ משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה והוסיף הגר"א להביא הא דתני' במכילתא ושמרתם את המצות את המצוות מצוה הבאה לידך א"ת. ולכאורה תמוה מסוגי' דפסחים ד"ד מכדי בין לר"י בין לר"מ חמץ אינו אסור אלא משש שעות ונבדוק בשית. וכ"ת זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבוקר הרי דאין צריך להזדרז אלא מצפרא ולא בד' ימים לפני זמן המצוה. אבל יש מקום ליישב שהרי הא ודאי דלא מיירי הברייתא בגוף המצוה דלזה לא נצרכנו ללמוד מעובדא דא"א וזריזותי'. תיפוק לן דכתיב ושמרתם את המצות ודרשו במכילתא מצוה הבאה לידך א"ת. ותו אי במצות מילה ממש הרי אסור לכתחילה להקדים בעלות השחר קודם נץ החמה כדתנן במגילה פרק ב'. ותו מאי שייך לעשות נ"מ בגוף מ"ע שחובתה גם בלילה בין יום או לילה. אלא ודאי אינו מדבר במילה עצמה אלא משום שיש להכין סמים וצרכי מילה ואם יתחיל להכין ביום בשעה שהגיע זמן המצוה יהי' נמשך גוף המילה כמה שעות ביום. ע"ז תני דאע"ג דכל היום כשר למילה מכ"מ זריזין מקדימין למצות. וא"כ יש להקדים ההכנות מעלות השחר אבל בלילה אין מצוה להזדרז להכנה דמילה. ובזה יש מקום ליישב שיטת רש"י שפי' דתרווייהו דרשי היינו הך דבסוגין דפסחים וגם הא דאי' בחולין דצ"א אין יוצאין יחידי בלילה דכתיב וישכם אברהם בבוקר. תרווייהו מקרא דעקידה נ"ל. והכי אי' לפנינו בחולין שם וישכם אברהם בבוקר ויקח את וגו'. והתו' התחבטו להקשות הרבה חדא דתרי דרשי הסותרות זא"ז נינהו דכיון דמש"ה לא הלך בלילה משום דאסור לצאת בלילה א"כ היאך למדנו מכאן דא"צ להזדרז בלילה. עוד הקשו הא לאו יחידי הוי אלא עם נעריו. ותו הלא שלוחי מצוה אינם נזוקין. מש"ה העלו להגיה הנוס' בחולין שם וצ"ל וישכם אברהם בבוקר לחוד והוא קרא דסדום שאינו מצוה כלל. [ובאמת זה הפי' לכאורה תמוה מאד. שהרי לא מיירי בהליכה בדרך אלא המקום אשר עמד שם את פני ה'. ומפרש הגמרא ברכות ד"ו שהוא קביעות מקום לתפלה וא"כ מיירי בעמידה קבועה תמיד שהי' מן הסתם בבית סמוך לבית דירה שלו ואיזה דרך יש בזה וגם לא נצרך להשכים לשם אלא בבוקר לתפלה ולסמוך ק"ש לתפלה. והמקרא השמיענו שהשכים להתפלל כדרכו בבית ה' שלו וראה שם במראות הנבואה קיטור הארץ מה שלא נראה לכל אדם בזה המרחק. וא"כ אין מקום ללמוד מכאן דאסור לצאת יחידי בלילה. ותו קשה הא גם בלי יחידי אסור לצאת שלא בכי טוב מביתו. ומה ראי' דמי שאחוז בדרך אסור לילך יחידי. ויש ליישב דמשום דכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ואע"ג שלא ביאר הכתוב כמה לוה אותם. מכ"מ יש ללמוד מדאי' בסוטה דמ"ו דתלמיד לרב ג' פרסאות ואברהם אחר שנודע לו שהמה מלאכים נהג בם כתלמיד לרב כדאי' פגה"נ דצ"א גבי יעקב למ"ד כת"ח נדמה לו שנהג בו מנהג רב ומכש"כ כאן שהכיר אברהם אח"כ שהם מלאכים והרי כל העסק הי' בחצות היום שאין עד הערב אלא חמש פרסאות וגם נגרע מהיום כל משך הסעודה. וא"כ כשלוה אותם ג' פרסאות נמצא אברהם לן בדרך. והשכים בבוקר מבית מלונו לשוב לביתו להתפלל. ומדלא הלך בלילה עד שם ש"מ דאסור לילך יחידי בלילה]. אבל רש"י כבר יישב קושית התו' וכ' בזה"ל אע"ג דלאו יחידי היה ומכש"כ יחידי. ור"ל דשם הי' השטן מתחרה מאד כדאי' בסנהדרין דצ"ט ובמדרשים ובתנחומא. מש"ה היה מקום סכנה בלילה אפי' בתלתא ובמקום מצוה דשכיחא הזיקא. ומזה למדנו בכל מקום דבלילה עלול לסכנת דרכים יותר. אבל הא ודאי קשה קושית התו'. היאך למדנו תרתי דסתרי אהדדי היינו שלא יצאו בלילה. ושא"צ להזדרז לפני היום. אבל לדברינו מיושב שפיר דהא ודאי מעצם הליכה להר המוריה לא היה אפשר לומר הטעם משום דא"צ להזדרז קודם הבוקר שהרי גוף המצוה היה תלוי בהליכה זו ומה שיקדים עצמו לילך יבא קודם להר המוריה ויעש גוף הצווי. וה"ז דומה למי שצריך למזוזה לביתו. והרי בכל רגע עובר על מ"ע ומחויב לילך גם בלילה להשיג מזוזה בכל הקודם. אלא ע"כ מה שלא הלך א"א בלילה הוא משום דאסור לילך משום סכנה. וכל הוכחה דזריזות אינו אלא מדכתיב וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה. ואח"כ ויקם וילך וגו'. הא מיהת חבישת החמור וכל מעשה עד הליכה היה יכול לעשות בלילה אלא ע"כ א"צ להזדרז להכנה אלא מצפרא. זהו הפי' הברור לרש"י. ולדבר זה העירני בני הה"ג שי'. ומעתה נתיישב פסק מהרי"ל דלא נאמר כלל זה אלא בהכנה שלא מפורש בתורה. אבל מה שמפורש בתורה דחשיב יותר יש בזה דין זריזות אפי' קודם לאור הבוקר. ותדע שלא כתב מהרי"ל לעסוק בלולב אלא בסוכה אלא משום דבסוכה כתיב תעשה. איברא כ"ז אפשר לומר לשיטת התו' גבי בעור חמץ דתשביתו אינו קאי על בדיקת חמץ לפני זמנו. א"כ הכנה דלפני זמנו אינה כתובה בתורה. אבל לפרש"י וזה דעת רבינו והרי"ף והכי קיי"ל כמש"כ דבדיקת חמץ הוא הכנה הכתובה בתורה דמצוה להשבית לפני הזמן כדי שלא יהא חמץ לאח"ז. ומכ"מ יליף הגמרא דא"צ להקדים לפני אור הבוקר. וכ"ת באמת היאך יש נלמוד מהא דא"א דלא נאמר לו הכנות אלו. הא ל"ק דבאמת נאמר ג"כ במה שאמר הקב"ה קח נא את בנך וגו' ולך לך וגו'. וקיחה זו היינו שיכינו לדרך. והכי כתיב ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. והרי לא נזדרז לעשות כאלה לפני אור הבוקר. ש"מ דאפי' הכנה זו אין בה משום זריזות לפני אור הבוקר כל שאין נוגע לאיחור גוף המצוה כמו בהא דא"א שלא הי' רשאי לילך עד שיאיר היום ומאור הבוקר עד שהאיר היום עשה הכנה הכתובה. וכן בבדיקת חמץ סגיא מן הדין לבדוק מאור היום ונמצא מושבת בחצות. נמצא דלפירוש רש"י אין צריך להזדרז בלילה אפילו הכנה הכתובה בתורה והיינו דפירש רש"י בכתובות ד"ה א' ד"ה שחל דמצות אכילה בעיוה"כ דנ"ל מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב אינו אלא ביום ולא בלילה. ולכאורה קשה מנלן לחלק לילה מיום הא גם ליל תשיעי בכלל תשיעי. אלא רש"י ליבי' כשמעתי' דעיקר אכילת עיוה"כ אינה מצוה בפ"ע אלא הכנה למצות הצום כמש"כ בשמו סי' קס"ז אות י"ב וא"כ סגי מצפרא ולא בליל הקודם ואע"פ דהכנה זו כתובה בתורה מכ"מ א"צ להזדרז יותר. ודע דלענין עוסק במצוה פטור מה"מ דקאי על הכנה דמצוה ג"כ פשיטא דאפי' שאינה כתובה בתורה ג"כ הדין הכי שהרי דרשינן מובלכתך לכת דידך הוא דמחייבת הא לכת דמצוה מיפטר. והילוכו לד"מ אינו כתוב בתורה. ובזה מדוייק הא דשנינו שלוחי מצוה פטורין מה"ס וקשה אמאי נקיט שלוחי ולא תני עוסקי בדבר מצוה. וניחא דאי תנן עוסקי בדבר מצוה ה"א דוקא מצוה שמוטלת עליו ולא יכול ליבטל מהם. אבל שלוחי מצוה בשביל אחרים ודאי אין המצוה עליו מוטל ביחוד ויכול למוסרה לאחר מש"ה לא מיקרי מצוה קמ"ל דמכ"מ נקראת מצוה לענין זה ונ"ל מדכתיב בלכתך. ובזה נתיישב הצריכות' לפי הנוס' בבריי' דתני' בשבתך פרט לחתן ובלכתך פרט לעוסק במצוה דמחתן א"א למילף אלא מצוה דתלוי בו דוקא והתו' בסוכה דכ"ה נדחקו לפי נוס' זו ע"ש. הא למדנו דהכנה הכתובה בתורה חשובה ביותר והוי כעין מ"ע בפ"ע ונראה דהיינו דתנן שלהי מס' מכות רחב"ע א' רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ואי נפרש דעל גוף מ"ע ול"ת שבתורה קאי הוא תמוה והאיך אפשר לומר דעיקר המצות רק לזכות א"י באו בכל פרטיהם ודקדוקיהם. והרי הן המה חקות שהשמים וארץ עומד עליהם כדאיתא במדרש רבה פ' בחוקתי ובכ"מ. וגם לשון תורה ומצות אינו מובן מה המה שני אלו בפ"ע. ועיקר לשון הכתוב יגדיל תורה קשה לפרש דגודל אינו שייך לומר אלא על דבר שהוא גדול משהי' ראוי להיות לפי טבע עניינו. או שהוא גדול משארי ברואים שבעינו. עשא"כ בתורת ה' איזה שעור יש לה שנוכל לומר שהיא גדולה מזה השיעור. וגם מה הן שני דברים יגדיל תורה ויאדיר. אלא כך הענין דכלפי דמקשה התנא במשנה דמכות הא שריבה הכתוב אזהרות באיסור דם. ושנינו דר' יוסי בר"י א' מה דם שנפשו ש"א קצה בהן הפורש מהן מקבל שכר גזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן על אחת כו"כ. למדנו דבמה שהזהיר הכתוב כ"פ. ממילא הפורש מדם דהוי כאלו עושה מצוה כדאי' שלהי פ"א דקידושין. מקבל שכר חמש אזהרות. וכש"כ מ"ע ממש דכתיבי כ"פ עד שאמרו המקיים אותה מצוה מקיים כמה מצות. וכל זה בא רחב"ע ואמר שהוא כדי לזכות א"י הרבה להם תורה. פי' במה ששנה אותה מצוה לא הוסיף בזה אלא פסוק בתורה. והכי מבואר ברבה פ' בהעלותך. כמה פרשיות כתיבי בנרות הה"ד ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הא חדא. עוד הוסיף הכתוב והזהיר בהכנות שהם נראות מיותרות. שהרי אי לא כתיב לעשותן נדע שנצרך לעשות כדי לקיים המצוה בעתו. אלא כדי להרבות שכר ולזכות לישראל בהכנה הכתובה בתורה. וזהו רבוי מצות שאין בהם תכלית בפ"ע ומש"ה אין נמנה למ"ע אלא מכ"מ הגדיל גוף מ"ע אלו בהכנות הכתובות בהן. וע"ז אמר שהרבה להן מצות. הן המה הכנות המגדילות המצוה יותר מעצם תכליתה. שהרי אלו לא עשה אדם סוכה וישב בסוכה של חבירו קיים המצוה בשלימות. ולא באו ההכנות אלא להגדיל המצוה. ומש"ה אינן נמנו למ"ע בפ"ע. שהרי לא קרא אותן אלא מגדילות המצות ולא עיקר מצות. [וכיב"ז פירשנו הא שלא נמנה אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו אחר שמיעת השם למ"ע כדכתיב הבו גודל לאלהינו. וכן ענית אמן לפרש"י ברכות דכ"ג שהוא בכלל הבו גודל לאלהינו. וא"כ ה"ז מ"ע ממש. אלא בשביל דכתיב בלשון הבו גודל אלמא שאין זה מצוה בפ"ע רק מגדיל כח הברכה ואמירת השם. וכמש"כ לעיל שאילתא קכ"ה שהוא מגוף הברכה]. והכי תניא במכילתא בא פי"ו בהא שדרש ראב"ע דטף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן לקיים מה שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הרי דמביא זה המקרא למצוה שאין לה תכלית אחר אלא זו שמרבה שכר. וה"נ הכנות הכתובות בתורה אינן באין אלא ליתן שכר להכנה בפ"ע ולגוף המצוה בפ"ע כענין דתניא במכילתא שם פי"ב וילכו ויעשו ב"י ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה. ה"נ בצווי על הליכה יש שכר ע"ז יותר מאלו לא כתיבו. וזהו לשון הכתוב יגדיל תורה היינו בהכנות. ויאדיר במה שחזר ושנאן אם כן הגביה וחיזק מעלת האזהרה לכמה אזהרות. אחר שזכינו לכ"ז נמצאו דברי רבינו מאירים. דתרי מילי קאמר דמצוה למיעבד מטללתא. היינו לעשות בעצמו יותר מבשלוחו וגם לישב בה ותרי קראי הן. וכ"ת א"כ אמאי מפרש הגמ' הא דתנן סוכה שאני עושה לענין ישיבה כמש"כ לעיל לדעת התוספות דילמא עשי' ממש קאמר. הל"ק דא"כ אפי' שבועה ג"כ חל ע"ז שלא זה נקרא נשבע לבטל אה"מ אחר שאין עשי' עיקר המצוה וכמש"כ הר"ן בנדרים ד"ח א' ד"ה הא קמ"ל דכל שלא כתיב בפי' השבועה חל עליו. ה"נ לענין מצוה בו יותר מבשלוחו ודאי חל השבועה שאין זה מפורש במקרא. ואין להקשות מנלן באמת דמי שאומר סוכה שאני עושה דמכוין שאינו יושב ואין שבועה חל עליו. דילמא שאני עושה כמשמעו ושבועתו קיימת. הא ל"ק דגם בלא דברי אלה ק' הכי. וצ"ל דהטעם דאזלינן בנדרים ושבועות בלשון ב"א ומסתמא מכוין על הישיבה ג"כ. וב"א קוראין כך לישיבת סוכה כלישנא דקרא:

ישתדל וכו' - בהרמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב [שז"ל בפרק ל' אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו' ע"ש] והכונה על איזה דבר מן הדברים ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב ומ"מ צ"ע:

למנסב נשי ואולודי בני כו' דכתיב קחו נשים וגו'. ביאר רבינו דעיקר מצות פו"ר הוא ע"י קידושין וחופה דרך נשואי אשה. ולא כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א בזה"ל שאם לקח פילגש וקיי' פו"ר אינו מחויב לקדש אשה כו' והילכך לא נתקנה ברכה למצוה זו. ואף בנושא אשה לשם פו"ר כיון דאפשר לקיים פו"ר בלא קידושין. ולא דמי לשחיטה שאינו מחויב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך. דהתם א"א לאכול בלי שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פו"ר בלא הקידושין וגם אפקי' קרא בלשון צווי דכתיב וזבחת ואכלת אבל הכא כתיב כי יקח איש כו' כ"ז דברי הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל חולק בתרתי. חדא דמצות פו"ר ע"י נשיאת אשה בקידושין היא כמש"כ בה' אישות פט"ו ה"א האשה שהרשת את בעלה אחר הנשואין שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א שהי' לו בנים שכבר קיים פו"ר אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהי' לו בנים מפני שהוא מ"ע פרו ורבו כו' ולשיטת הרא"ש מאי שייך מצות עונה הקבועה ע"י חז"ל למצות פו"ר. הרי עליו לבעול בכל עת שאפשר לפי בריאותו. אלא ס"ל להרמב"ם דאע"ג דודאי מי שיש לו בנים בלא קידושי אשה קיים פו"ר מכ"מ מדצוה הנביא לישא אשה כדי להוליד בנים. הרי דעיקר מצות פו"ר הוא שיתנהג מנהג אישות בשביל זה. ממילא אינו חייב לבעול אלא בעונה השייך לאישות. והכי מבואר עוד ממש"כ הרמב"ם שם עוד בה"ב אם עבר עשרים שנה ולא נשא ה"ז מבטל מ"ע דפו"ר. ובגמרא דקידושין דכ"ט לא נזכר זה הזמן אלא לנשיאת אשה ולא לפו"ר. אלא ודאי הא בהא תליא. וצ"ל לפי דעת הרמב"ם בהא דאי' בפסחי' דע"ב אשתו נמי קעביד מצוה באשתו מעוברת והאיכא מצות עונה שלא בשעת עונתה כו'. ומשמע דלגבי מצות פו"ר לא מהני אלא במה שאשתו מעוברת ולא במה שהוא שלא בשעת עונתה אבל לדעת הרמב"ם צ"ל דלפי דמוקי שלא בשעת עונתה מיושב קו' הראשונה ג"כ. וזהו דעת רבינו שהקדים למצות פו"ר מצוה למינסב אשה והביא מקרא דירמי': וחולק עוד הרמב"ם במש"כ הרא"ש שאין בנשיאת אשה שום מ"ע בקידושין. ועפ"י ד"ת אין איסור לבעול בלי קידושין והרמב"ם כ' ריש ה' אישות שכיון שניתנה תורה לישראל נצטוו שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנא' כי יקח איש אשה ובא אליה. ולקוחין אלו מ"ע של תורה כו'. הרי דאפי' בלא מצות פו"ר איכא מ"ע כמו שחיטה דאסור לאכול בלא שחיטה כך אסור לבעול בלי קידושין. וכ"כ בסה"מ מ"ע רי"ג שצוונו לבעול בקידושין כו'. ואפי' הראב"ד שחולק על הרמב"ם באיסור פילגש מודה שמ"ע לבא על האשה אחר קידושין. וע' שו"ת הריב"ש סי' שצ"ח שהאריך בזה. ומה שאין מברכים על אירוסין אקב"ו הוא או מטעם שכ' הר"ן כתובות פ"א משום שלא נגמר המצוה אלא כשיבעול אח"כ. א"כ אכתי לא נגמר המצוה. ובזה מיישב רבינו אברהם בנו של הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם. הא דאי' במו"ק די"ח לא מיבעי לארס דלא קעביד מצוה כו'. שאין הקידושין גמר המצוה עד שיבעול. וע' מש"כ לענין ברכה בסי' קכ"ו דלדעת רבינו קיי"ל ציצית חובת טלית והא שאין מברכין על עשית הציצית הוא משום שלא נגמר המצוה עד שילבש. ויש עוד טעם על הא שאין מברכין על ארוסין ומבואר לעיל שאילתא ט"ז אות ח' ע"ש. ויש ראי' לשיטת הרמב"ם מדקאמר ריש פ"ב דקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו. אלמא דיש בזה מצוה. הן אמת דאפשר לדחות דאפי' להרא"ש יש כאן הכנה דמצוה דפו"ר. שהרי אין אשה נשמעת לו בלי קידושין וחופה. וה"ז כהכנה דשבת דאי' שם מצוה בו יותר מבשלוחו. אע"ג דעיקר טורח בע"ש אינו אלא הכנה למצות עונג שבת מכ"מ לפי מה שהוכחנו בס"ד בסי' קס"ט דלא אמרינן בהכנה מצוה בו יותר מבשלוחו אלא בהכנה הכתובה בתורה כמו הכנה דשבת וכדומה. וא"כ לפי דעת הרא"ש דכי יקח איש אשה אינו לשון מ"ע. לא נזכר הכנה דמצוה זו בתורה ולית בי' כלל מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא ע"כ פי' כי יקח איש אשה הוא מ"ע.

(מא) לילך בעצמם - שמצוה בו יותר מבשלוחו. ועכ"פ ראוי להניח ברחיים שומר איש ירא שמים ובקי בדינים קצת ולא ע"ה כדי שלא יביא הדבר לידי חשש חימוץ וכ"ש שלא יושיב קטן לשומר:

(ח) יעמיד מב"ב - וה"ה אחר שאינו מב"ב אלא דבר בהוה וכדאיתא בש"ס דיש מקומות ששוכרין לבדוק ועכ"פ יסייע לדבר כי מצוה בו יותר מבשלוחו. והנה מדינא יכול לסמוך בבדיקה אפילו על נשים ועבדים [ולא על שפחה נכרית שלנו] וקטנים ומ"מ לכתחלה נכון שלא לסמוך אלא על אנשים ב"ח שהגיעו לכלל מצות דהיינו מי"ג שנה ואילך לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה [אחרונים]:

אף על גב דיכול לאפות מצת מצוה על ידי שליח, מכל מקום אם אפשר לו בעצמו – מצוה בו יותר מבשלוחו. והרא"ש ז"ל היה עומד על עשייתם, והיה משתדל במצת מצוה, ומזרז העוסקים, ומסייע בעריכתם. וכן ראוי לכל אדם להטפל ולעסוק בעצמו במצוה הגדולה הלזו. (ובשם האריז"ל כתב הט"ז שתיקון גדול הוא שיעמול במצוה זו עד שיזיע, עיין שם.)

ובברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה – יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויענו "אמן", ויתפזרו איש איש במקומו לבדוק, על סמך הברכה שבירך הבעל הבית. דעשרה שעושין מצוה אחת – ברכה אחת לכולם. ואם הבעל הבית מצווה לאחר לבדוק – יברך אותו אחר, אף על גב שאין המצוה מוטלת עליו – מכל מקום שלוחו כמותו. כמו במילה שהחיוב הוא על אבי הבן, והמוהל מברך (מגן אברהם סעיף קטן ו). ומצוה בו יותר מבשלוחו. ומכל מקום כשעושה שליח – יעשה שליח בר חיובא ובר דעת, ולא קטנים. וההליכה מבית לבית – לא הוי הפסק (ח"י). ונוהגים להניח פתיתי חמץ קשה, כדי שימצאם הבודק, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. ואם לא נתן – לא עיכב, דדעת כל אדם לבער אם נמצא. ונוהגים להניח עשרה פתיתין קשין בחלונות. ואין מברכין "שהחיינו" על בדיקת חמץ, שאינה מצוה שיש בה שמחה. ועוד: כיון שהוא שייך לעצם הפסח, הרי יברך "שהחיינו" על כוס של קידוש (ועיין בטור ובית יוסף).