תורה תמימה על התורה, שמות י״ג:כ״א:א׳
...
וה' הולך לפניהם. מכאן שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול עוהדמיון בזה צריך קצת באור, כי למה לא נימא כזה גם במלך שכבודו מחול ונילף ג"כ מהקב"ה שהוא מלך המלכים, וצ"ל דהכונה היא משום דענין כבוד רב היינו הך דמורא מפני הרב, ובמורא מצינו שהוקשו ערך הרב לערך הקב"ה כמ"ש ומורא רבך כמורא שמים, וא"כ מדמצינו בהקב"ה שמוחל על כבודו כך הרב, משא"כ כבוד המלך הוא שתהיה אימתו מוטלת על הבריות ולא שייך בזה מחילה, כי טבע הענין דורש מוראו וכבודו, ודו"ק. .
(קדושין ל"ב א׳)
(קדושין ל"ב א׳)
תורה תמימה על התורה, שמות י״ג:כ״ב:א׳
...
לא ימיש וגו'. תניא, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן פר"ל שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן, ופירש"י דטעם הדיוק מלשון לא ימיש דמיותר הוא, כיון דכתיב וה' הולך לפניהם, עכ"ל. וגם י"ל דדריש מיתורא דיומם ולילה, דהא כבר כתיב בפסוק הראשון שהיה מאיר להם יומם ולילה, או דמדייק מדלא כתיב לא ימוש במלאפו"ם דהיה במשמע דמוסב על העמוד, וא"כ לא היה כל עמוד מוכרח להמתין לחבירו, אבל מדכתיב לא ימיש בפעל יוצא ומוסב על הקב"ה, א"כ בהכרח לכל ענן להמתין עד שיסיע הקב"ה את הענן הממלא מקום ההולך, ודו"ק.
ובגמרא הובא בענין זה אשר אשתו של רב יוסף הוית מאחרה ומדלקה נר של שבת סמוך לחשיכה, אמר לה רב יוסף, תנינא, לא ימיש עמוד הענן וכו', ופירש"י שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי, עכ"ל. ומהרש"א כתב וז"ל, ומייתי זה כיון דעמוד האש מקדים לבא ביום בעוד עמוד הענן קיים כך יש להקדים בעוד יום נר שבת גם שלא בא רק להאיר בלילה, עכ"ל. ולפלא שלא הביאו שניהם סוף ברייתא זו במכילתא בא הכתוב ללמד דרך ארץ על ערבי שבתות עד שעמוד הענן קיים עמוד האש צומת וברור הוא שכוון רב יוסף לסוף הברייתא אלא שבא בגמרא בקצור, וע"ע בדרשה הבאה.-
ואיתא עוד בגמרא כאן דלאחר ששמעה אשת רב יוסף מברייתא זו סברה להקדים הרבה להדליק מבעוד יום, אמר לה ההוא סבא, תנינא, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. והנה הלשון ולא יאחר אינו מבואר, דהא מדינא אסור לאחר מטעם חלול שבת, ולא שייך על זה ובלבד וכו', וגם מיותר הלשון לגמרי, דהא אינו צריך כאן רק לזה שלא יקדים.
ואפשר לומר ע"פ מש"כ הפוסקים דכשם שמצוה להוסיף מחול על הקודש בין בערב שבת בין במוצאי שבת, כך מצוה שלא להוסיף הרבה יותר מדאי, יען כי כשמוסיפים קצת ניכר שלשם קדושת שבת מוסיפין, משא"כ אם מוסיפין זמן רב אפשר לומר שלשם איזה סבה אחרת עושה כזה, דאל"ה אין טעם בהוספת זמן ארוך כזה, ואם כן יהיה באור הלשון ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, שלא יקדים להוסיף הרבה בערב שבת ולא יאחר הרבה במוצאי שבת, כדי שיהא ניכר שלשם שבת הוא מוסיף, וכמש"כ, ודו"ק. .
(שבת כ"ג ב׳)
ובגמרא הובא בענין זה אשר אשתו של רב יוסף הוית מאחרה ומדלקה נר של שבת סמוך לחשיכה, אמר לה רב יוסף, תנינא, לא ימיש עמוד הענן וכו', ופירש"י שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי, עכ"ל. ומהרש"א כתב וז"ל, ומייתי זה כיון דעמוד האש מקדים לבא ביום בעוד עמוד הענן קיים כך יש להקדים בעוד יום נר שבת גם שלא בא רק להאיר בלילה, עכ"ל. ולפלא שלא הביאו שניהם סוף ברייתא זו במכילתא בא הכתוב ללמד דרך ארץ על ערבי שבתות עד שעמוד הענן קיים עמוד האש צומת וברור הוא שכוון רב יוסף לסוף הברייתא אלא שבא בגמרא בקצור, וע"ע בדרשה הבאה.-
ואיתא עוד בגמרא כאן דלאחר ששמעה אשת רב יוסף מברייתא זו סברה להקדים הרבה להדליק מבעוד יום, אמר לה ההוא סבא, תנינא, ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. והנה הלשון ולא יאחר אינו מבואר, דהא מדינא אסור לאחר מטעם חלול שבת, ולא שייך על זה ובלבד וכו', וגם מיותר הלשון לגמרי, דהא אינו צריך כאן רק לזה שלא יקדים.
ואפשר לומר ע"פ מש"כ הפוסקים דכשם שמצוה להוסיף מחול על הקודש בין בערב שבת בין במוצאי שבת, כך מצוה שלא להוסיף הרבה יותר מדאי, יען כי כשמוסיפים קצת ניכר שלשם קדושת שבת מוסיפין, משא"כ אם מוסיפין זמן רב אפשר לומר שלשם איזה סבה אחרת עושה כזה, דאל"ה אין טעם בהוספת זמן ארוך כזה, ואם כן יהיה באור הלשון ובלבד שלא יקדים ולא יאחר, שלא יקדים להוסיף הרבה בערב שבת ולא יאחר הרבה במוצאי שבת, כדי שיהא ניכר שלשם שבת הוא מוסיף, וכמש"כ, ודו"ק. .
(שבת כ"ג ב׳)
תורה תמימה על התורה, שמות י״ד:י״ג:ב׳
...
לא תוסיפו לראותם. תנא ר' שמעון בן יוחאי, זה אחד משלשה מקומות שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים זואע"פ דלפי פשטות הלשון אין לשון זה אזהרה רק הבטחה, צ"ל מדהבטיח כן הקב"ה חייבים ישראל מצדם להשתדל בקיום ההבטחה וממילא מוזהרים שלא לשוב, וכן משמע מהפסוק דפ' שופטים בפרשת המלך וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ולא מצינו אמירה אחרת זולת בזה הפסוק שלפנינו, ואם כן מבואר דיש בכלל לשון פסוק זה גם אזהרה. –
והנה מה שנוגע בענין זה לדינא נבאר אי"ה בפ' שופטים שם, וכאן נעיר רק מה דאיתא בזוהר דאע"פ דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ובכ"ז כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, והיינו שהכונה היתה על חיים ולא על מתים, ויש בזה נ"מ לדינא, כשנשבע אחד שלא יראה פני פלוני ומת פלוני מותר לראותו כשהוא מת [כשצריך לזה, כגון לענין עדות עגונה וכדומה]. .
(ירושלמי סוכה פ"ה ה"א)
והנה מה שנוגע בענין זה לדינא נבאר אי"ה בפ' שופטים שם, וכאן נעיר רק מה דאיתא בזוהר דאע"פ דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ובכ"ז כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, והיינו שהכונה היתה על חיים ולא על מתים, ויש בזה נ"מ לדינא, כשנשבע אחד שלא יראה פני פלוני ומת פלוני מותר לראותו כשהוא מת [כשצריך לזה, כגון לענין עדות עגונה וכדומה]. .
(ירושלמי סוכה פ"ה ה"א)
תורה תמימה על התורה, שמות י״ד:ט״ו:א׳
...
מה תצעק אלי. באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה, ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה, אמר ליה, ומה אעשה, אמר ליה, דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה וגו' חמה שאמר טובעים לאו דוקא טובעים ממש אלא ר"ל עומדים במקום סכנה, וכ"מ במכילתא וז"ל, אמר להו בני טובעים בים והים סוגר [אולי צ"ל סוער] ושונא רודף ואתה מרבה בתפלה, יעו"ש. ומה שמתאר כאן את ישראל בשם ידידי, אפשר לומר דרומז למ"ש בגמרא כאן דשבט בנימין קפץ בתחלה לתוך הים ובנימין נקרא ידיד ה' כמש"כ בפ' ברכה לבנימן אמר ידיד ה'. –
והנה משמע מכאן דאי לאו הסבה שעומדים בצרה היה טוב להאריך בתפלה, וכ"מ בילקוט ריש שמואל א' על הפסוק והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן שכל המרבה בתפלה נענה, ולפי"ז צ"ע בברכות ל"ב ב' מחלוקת אמוראים אם טוב לקצר או להאריך בתפלה, והגמרא הכריעה בין הדעות הא דמעיין בה והא דלא מעיין בה, יעו"ש ברש"י ותוס', ולמה לא חילקו בגמרא בין מקום שעומדים בצרה וצריך לעשות איזה דבר אז צריך לקצר, ואם לאו ראוי להאריך, וצ"ע, וע"ע לפנינו בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. .
(סוטה ל"ז א׳)
והנה משמע מכאן דאי לאו הסבה שעומדים בצרה היה טוב להאריך בתפלה, וכ"מ בילקוט ריש שמואל א' על הפסוק והיה כי הרבתה להתפלל, מכאן שכל המרבה בתפלה נענה, ולפי"ז צ"ע בברכות ל"ב ב' מחלוקת אמוראים אם טוב לקצר או להאריך בתפלה, והגמרא הכריעה בין הדעות הא דמעיין בה והא דלא מעיין בה, יעו"ש ברש"י ותוס', ולמה לא חילקו בגמרא בין מקום שעומדים בצרה וצריך לעשות איזה דבר אז צריך לקצר, ואם לאו ראוי להאריך, וצ"ע, וע"ע לפנינו בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. .
(סוטה ל"ז א׳)
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ו:כ׳:א׳
...
אחות אהרן. וכי היא אחות אהרן ולא אחות משה, א"ר נחמן אמר רב, שהיתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אבי שתלד בן שיושיע את ישראל ומכאן שמרים נביאה היתה לגומפרש מרים הנביאה – הנביאה שהיתה כבר, והיינו שנתנבאה עוד טרם שנולד משה, והיתה אז עוד רק אחות אהרן, וכדמפרש. וברש"י בפסוק זה כתב עוד טעם למה נתיחסה לאהרן משום שמסר נפשו עליה כשנצטרעה לכן נקראת על שמו, עכ"ל. וצ"ע לפי"ז למה דוקא במקום זה יחסה הכתוב כן ולא במקום אחר שנזכר שמה. ואפשר לומר עוד טעם על יחוסה כאן לאהרן ולא למשה, משום דכיון דזכרה בתאר נביאה זכר גם את זה שגדר נבואתה היה שוה לנבואת אהרן ולא לנבואת משה, וכמש"כ ס"פ בהעלתך לא כן עבדי משה וגו', ויהיה כאן באור שם אחות – על גדר ההשתוות, וכמו במגילה י"ג ב' ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי אחי אביה הוא אלא אמר לה אחיו אני במדותיו, יעו"ש.
ואמנם כל הפירושים האלה הם ע"ד הדרש והאגדה, וע"ד הפשט י"ל דלכן יחסה כאן לאהרן ולא למשה, משום דכן דרך הכתובים ליחס אחד מן המשפחה על שם גדול האחים לבד, וכמו בס"פ וישלח אלה בני שעיר וגו' לוטן ושובל וצבעון וענה וגו' ואחות לוטן תמנע, אע"פ שהיתה גם אחות יתר האחים, בכ"ז נתיחסה רק ע"ש לוטן הבכור, ובדה"א (ב' ט') ובני חצרון וגו' ירחמאל ואת רם ואת כלובי, ואח"כ בפסוק מ"ב ובני כלב אחי ירחמאל אע"פ שהיה לו עוד אחים כמבואר, בכ"ז נתיחס רק ע"ש הבכור ירחמאל, וה"נ היה אהרן הבכור ויחסה הכתוב על שמו. .
(מגילה י"ד א׳)
ואמנם כל הפירושים האלה הם ע"ד הדרש והאגדה, וע"ד הפשט י"ל דלכן יחסה כאן לאהרן ולא למשה, משום דכן דרך הכתובים ליחס אחד מן המשפחה על שם גדול האחים לבד, וכמו בס"פ וישלח אלה בני שעיר וגו' לוטן ושובל וצבעון וענה וגו' ואחות לוטן תמנע, אע"פ שהיתה גם אחות יתר האחים, בכ"ז נתיחסה רק ע"ש לוטן הבכור, ובדה"א (ב' ט') ובני חצרון וגו' ירחמאל ואת רם ואת כלובי, ואח"כ בפסוק מ"ב ובני כלב אחי ירחמאל אע"פ שהיה לו עוד אחים כמבואר, בכ"ז נתיחס רק ע"ש הבכור ירחמאל, וה"נ היה אהרן הבכור ויחסה הכתוב על שמו. .
(מגילה י"ד א׳)
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ו:כ״ב:א׳
...
ולא מצאו מים. דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צבא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ובשני וחמישי כדי שלא ילינו ג׳ ימים בלא תורה לדדורשי רשומות פירש"י דורשי מקראות, עכ"ל, ועיין ברש"י ברכות כ"ד א' ותוס' חולין קל"ב ב', ולפי הנאות לדרשה שלפנינו שמוציאים מלת מים מפשטה י"ל דבאור הלשון דורשי רשומות דורשי רמזים וסודות, וזה כלול בלשון רשומות שהוא רק רושם בעלמא ולא מפורש וכמו הרושם על החבית.
ודרשו אין מים אלא תורה, והיא דרשה מקובלת בגמרא, ובתענית ז' א' פירשו למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, ובאגדות יש עוד טעמים על משל דברי תורה למים.
והנה רגילין אנו לפרש הכונה עמדו נביאים שביניהם דקאי על משה רבינו ובזמן שהיו ישראל במדבר, והיינו באותו הזמן שנאמר פסוק זה, וכ"מ מרמב"ם פי"ב ה"א מתפלה שכתב מפורש דמשה תקן לישראל קריאה זו.
אבל לדעתי הדבר קשה מכמה טעמים, כי לבד מה שמצינו בגמרא מפורש תקנות משה בענינים שונים, ובענין הקריאה בתורה ותקנה זו לא נזכרה, כמו בברכות מ"ה ב' משה תקן להם לישראל ברכת הזן, ובמגילה ל"ב א' משה תקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג וכו', ותו מה זה הלשון עמדו נביאים שביניהם, מי הם הנביאים, ולמה הליטה הגמרא ענין זה ברמז ולא אמרה מפורש משה תקן, וכמו בהעתקות דברכות ומגילה שהבאנו.
וכן קשה לפי מש"כ התוס' כאן בטעם התיקון לקרות דוקא בב' וה' משום דאיתא במדרש שמשה עלה לקבל לוחות האחרונים ביום החמישי וירד ביום השני ונתרצה לו הקב"ה, ולכן הוו ימי רצון ולכן תקנו לקרות בימים אלה, והנה פסוק זה נאמר קודם קבלת לוחות אחרונים וקודם לוחות ראשונים ואף קודם מתן תורה, ואיך יתכן שיכונו אז לכונה זו, ועוד יש מה להעיר בזה וסמכנו על המעיין.
אך אמנם לדעתי אפשר לומר דהכונה דקאי על איזה זמן מאוחר הרבה, ואולי בזמן שגלו ישראל מארץ והנביאים שבהם השתדלו להחזיק מעמד התורה בישראל, וכמה תקנות תקנו אז לתכלית זה כנודע, והיתה זו אחת מהן, וסמכוה על פסוק זה ע"פ הדרשה המבוארת, וכמו שהשתדלו לעשות בכל מנהג ותקנה רמז וסימן בתורה כנודע, ואע"פ שאין לנו כעת מקורים נאמנים לתקנה זו בימי הנביאים, אבל הן זה יאמצנו להחלטה זו, כי מצינו הרבה תקנות ומנהגים שיסודם מנביאים וכמו בערבה שאמרו (סוכה מ"ו א') מנהג נביאים הוא ובכ"מ. –
והנה כבר זכרנו מהתוס' בשם המדרש טעם תקנת הקריאה בב' וה' משום שהם ימי רצון וכמו שנוהגים להרבות בהם בבקשות ותפלות ויש נוהגים להתענות בהם, ולכאורה צ"ע ממ"ש בשבת קכ"ט ב', דמי שצריך להקיז דם לא יקיז בשני וחמישי מפני שהם ימי דין, ודין ורצון הם ענינים הפכים, וצ"ל דשניהם אמת ולכן טוב להתענות בהם יען כי קרוב הדבר שתתקבלנה הבקשות ברצון, וכמו שכתבו הראשונים דימים שבין ר"ה ליוה"כ הם ימי רצון אע"פ שהם גם ימי הדין, ומ"מ אין ראוי לעשות מעשה כמו הקזת דם שמא בשעת הסכנה תכריע מדת הדין וכעין מ"ש בשבת ל"ב א' לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, יעו"ש, ואין להאריך עוד. .
(ב"ק פ"ב א')
ודרשו אין מים אלא תורה, והיא דרשה מקובלת בגמרא, ובתענית ז' א' פירשו למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, ובאגדות יש עוד טעמים על משל דברי תורה למים.
והנה רגילין אנו לפרש הכונה עמדו נביאים שביניהם דקאי על משה רבינו ובזמן שהיו ישראל במדבר, והיינו באותו הזמן שנאמר פסוק זה, וכ"מ מרמב"ם פי"ב ה"א מתפלה שכתב מפורש דמשה תקן לישראל קריאה זו.
אבל לדעתי הדבר קשה מכמה טעמים, כי לבד מה שמצינו בגמרא מפורש תקנות משה בענינים שונים, ובענין הקריאה בתורה ותקנה זו לא נזכרה, כמו בברכות מ"ה ב' משה תקן להם לישראל ברכת הזן, ובמגילה ל"ב א' משה תקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג וכו', ותו מה זה הלשון עמדו נביאים שביניהם, מי הם הנביאים, ולמה הליטה הגמרא ענין זה ברמז ולא אמרה מפורש משה תקן, וכמו בהעתקות דברכות ומגילה שהבאנו.
וכן קשה לפי מש"כ התוס' כאן בטעם התיקון לקרות דוקא בב' וה' משום דאיתא במדרש שמשה עלה לקבל לוחות האחרונים ביום החמישי וירד ביום השני ונתרצה לו הקב"ה, ולכן הוו ימי רצון ולכן תקנו לקרות בימים אלה, והנה פסוק זה נאמר קודם קבלת לוחות אחרונים וקודם לוחות ראשונים ואף קודם מתן תורה, ואיך יתכן שיכונו אז לכונה זו, ועוד יש מה להעיר בזה וסמכנו על המעיין.
אך אמנם לדעתי אפשר לומר דהכונה דקאי על איזה זמן מאוחר הרבה, ואולי בזמן שגלו ישראל מארץ והנביאים שבהם השתדלו להחזיק מעמד התורה בישראל, וכמה תקנות תקנו אז לתכלית זה כנודע, והיתה זו אחת מהן, וסמכוה על פסוק זה ע"פ הדרשה המבוארת, וכמו שהשתדלו לעשות בכל מנהג ותקנה רמז וסימן בתורה כנודע, ואע"פ שאין לנו כעת מקורים נאמנים לתקנה זו בימי הנביאים, אבל הן זה יאמצנו להחלטה זו, כי מצינו הרבה תקנות ומנהגים שיסודם מנביאים וכמו בערבה שאמרו (סוכה מ"ו א') מנהג נביאים הוא ובכ"מ. –
והנה כבר זכרנו מהתוס' בשם המדרש טעם תקנת הקריאה בב' וה' משום שהם ימי רצון וכמו שנוהגים להרבות בהם בבקשות ותפלות ויש נוהגים להתענות בהם, ולכאורה צ"ע ממ"ש בשבת קכ"ט ב', דמי שצריך להקיז דם לא יקיז בשני וחמישי מפני שהם ימי דין, ודין ורצון הם ענינים הפכים, וצ"ל דשניהם אמת ולכן טוב להתענות בהם יען כי קרוב הדבר שתתקבלנה הבקשות ברצון, וכמו שכתבו הראשונים דימים שבין ר"ה ליוה"כ הם ימי רצון אע"פ שהם גם ימי הדין, ומ"מ אין ראוי לעשות מעשה כמו הקזת דם שמא בשעת הסכנה תכריע מדת הדין וכעין מ"ש בשבת ל"ב א' לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, יעו"ש, ואין להאריך עוד. .
(ב"ק פ"ב א')
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ו:כ״ו:ז׳
...
כל המחלה וגו׳. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך אין לו חלק לעולם הבא מדבגמרא בפרקין (ק"א א') מוקי ר' יוחנן דאיירי ברוקק בה, ולפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה, ופירש"י שכן דרך מלחשים לרקוק קודם הלחש, ור"ל כיון שמקודם רוקק ואח"כ אמר כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך, הרי מזכיר ש"ש על הרקיקה, אבל הטור יו"ד סי' קע"ט פירש שדרכם להזכיר השם מקודם ואח"כ רוקקים, יעו"ש, ולפי' הטור מסייע מנהגנו שרוקקים בתפלת עלינו קודם שמזכירים את השם משום דדוקא אם מזכיר את השם ואח"כ רוקק אז אסור דמיחזי כבזיון, אבל לרש"י דגם רקיקה קודם ההזכרה אסור קשה מנהגנו זה, ומש"כ הטור בסי' הנ"ל, דהיכא דניכר שלשם כבוד רוקק כמו בתפלת עלינו אין קפידא, לדעתי אין זה מספיק, שהרי גם הלוחש אינו מכוין לבזיון השם, ואדרבה מזכירו בכבוד כי הוא רופא כל בשר, ובכ"ז מבואר דאסור משום דבכל אופן אין מדרך הכבוד להזכיר ש"ש ברקיקה. והיוצא מזה דלפירש"י ראוי למנוע מלרקוק בעלינו, וכן ראיתי גדולי החכמים נוהגים כן, וכן נהגתי אחריהם. .
(סנהדרין צ׳ א׳)
(סנהדרין צ׳ א׳)
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ז:ד׳:ג׳
...
הנני ממטיר לכם לחם. כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש, א"ר יוסי ב"ר חנינא, לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש הכאן מכנה את המן בשם לחם ולקמן בפרשה (פסוק ל"א) מתארו כצפיחית בדבש, ובפרשת בהעלתך – כטעם לשד השמן, וזה מפני ששלש תקופות חיי האדם, הילדות, והבחרות, והזקנה, היה נרגש לכל אחד כפי דרישותיו, התינוקות אוהבים דבש, הנערים – לחם והזקנים שמן, ומה שאינו חשיב כסדר השנים והתקופות, דבש, לחם, שמן, נראה משום דבגמ' כאן דרשו הפסוק דפרשה בהעלתך והיה טעמו כטעם לשד השמן, מהו לשד, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים, וכפי הנראה כוונו בדרשה זו לדרשה שלפנינו שהיה נרגש בו טעם לחם שמן ודבש, ונראה שסמכו לדרוש כן בר"ת ממלת לש"ד ע"ד נוטריקון לחם שמן דבש, ועיין בספרי שם, ומפני זה חשבו כאן כסדר המלה לש"ד, ובמ"ר הנירסא לנערים לחם, לזקנים דבש, לתינוקות שמן, וממה שכתבנו מבואר דהעיקר כנוסחת הגמרא ובסדר לחם שמן דבש, והדבש הוא מאכל התינוקות, ע' נדה מ"ה א'. .
(שם שם ב׳)
(שם שם ב׳)
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ז:ה׳:ב׳
...
והכינו את אשר יביאו. אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – לאלתר טר"ל ישכים בערב שבת לטרוח ולהזמין להוצאת שבת, והראיה מן והכינו את אשר יביאו פירש"י בשעת הבאה תהיה הכנה והבאה בהשכמה היא, מדכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר, והט"ז באו"ת ריש סי' רמ"ב פירש דמדייק מלשון והיה דמשמע מיד כמו והיה כי קם הפלשתי (שמואל א י״ז:מ״ח), ויותר היה לי' להביא מספרי ר"פ ראה והיה כי יביאך אין והיה אלא מיד, ועיין במג"א בסי' הנ"ל בשם כתבים דיותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה', וצ"ע ממשנה תענית ט"ו א' אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי בשבת כדי שלא להפקיע שערים, ופירש"י כשיראו המוכרים שקונים למוצאי יום חמישי לשתי סעודות גדולות אחת לליל חמישי ואחת לשבת יחשבו כי רעב בא לעולם ויוקרו המקחים, משמע מזה דהמנהג לקנות לשבת ביום ה', וכעין מ"ד בב"ק פ"ב א' עזרא תיקן שיהיו מכבסין בגדים ביום ה' לצורך השבת, וכתב המג"א בסי' רמ"ב הטעם כדי שיהיה פנוי בערב שבת להכין צרכי שבת.
וכתב בס' רה"ז דפשוט הוא דתקנת עזרא (ב"ק שם) שתהא אשה משכמת ואופה אהך עיקרא דדרשה זו סמיך, ולדעתי אין כל שייכות בתקנה זו לכאן, דהתקנה היתה לא רק על ערב שבת כ"א על כל ימי השבוע ומטעם אחר כדי שתהיה פת מצויה לעניים המחזירים, כפירש"י שם, וכ"מ ברמב"ם פכ"א ה"ה מאישות. .
(שבת קי"ז ב׳)
וכתב בס' רה"ז דפשוט הוא דתקנת עזרא (ב"ק שם) שתהא אשה משכמת ואופה אהך עיקרא דדרשה זו סמיך, ולדעתי אין כל שייכות בתקנה זו לכאן, דהתקנה היתה לא רק על ערב שבת כ"א על כל ימי השבוע ומטעם אחר כדי שתהיה פת מצויה לעניים המחזירים, כפירש"י שם, וכ"מ ברמב"ם פכ"א ה"ה מאישות. .
(שבת קי"ז ב׳)
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ז:כ״ט:ב׳
...
אל יצא איש ממקומו. תנא ר׳ חייא, לוקין על עירובי תחומין דבר תורה [מאי טעמא אל יצא איש ממקומו כתיב] מהלדעת הרבה פוסקים אין לוקין מדאורייתא רק על תחומין יתר על שנים עשר מיל, משום דרק שיעור זה הוי מדאורייתא שבשיעור כזה היה שטח מחנה ישראל וצוה משה שלא יצאו חוץ למחנה, אבל שיעור תחומין באלפים אמה הוי רק מדרבנן, והגז"ש מאלפים באמה בערי מקלט [בדרשה הבאה] היא רק אסמכתא, משום דפשטות פסוק שלפנינו איירי בלוקטי המן. ולשיטה זו תהיה סוגיית הגמרא שלפנינו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה – על תחומין י"ב מיל, אבל איזה פוסקים ס"ל דגם תחומין י"ב מיל הוי מדרבנן ולדידהו מ"ש כאן לוקין על עירובי תחומין דבר תורה הוא לדעת ר' עקיבא ריש פ"ה דסוטה דס"ל תחומין דאורייתא ואנן לא קיי"ל כן. ותמיהני שלא הביאו כל הפוסקים דעת רש"י בזה בשבת ל"ד א' שכתב מפורש תחומין מדרבנן שכ"כ שם בד"ה בעירובי תחומין, תיקון מעליא דאסמכוה רבנן אקראי ואפילו למ"ד תחומין דרבנן וכו' עכ"ל, ואי ס"ד דלכו"ע תחומין י"ב מיל דאורייתא הול"ל בפשיטות דתחומין שאני דעיקרו מיהת מדאורייתא, יעו"ש. וכן נראה לדייק דהוי מדרבנן מאגדה דיבמות מ"ז ב' שאמרה נעמי לרות מפקדינן אתרי"ג מצות והדר אמרה אסור לנו תחומין ואם היה איסור תחומין מדאורייתא הרי זה כלול בתרי"ג מצות. –
ודע דאע"פ דכתיב כאן אל יצא שענינו יציאה, בכ"ז רגיל הגמרא בכ"מ להסמיך בפסוק זה איסור הוצאה כלומר איסור הוצאת משא, ודרשו כמו דכתיב אל יוציא, וטעם הדבר משום דהכי משמע פשטיה דענינא דקרא אל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושה בחול, ועיין בתוס' כאן ומש"כ לקמן בפ' ויקהל בפסוק ויעבירו קול במחנה. [שם י"ז ב׳]
ודע דאע"פ דכתיב כאן אל יצא שענינו יציאה, בכ"ז רגיל הגמרא בכ"מ להסמיך בפסוק זה איסור הוצאה כלומר איסור הוצאת משא, ודרשו כמו דכתיב אל יוציא, וטעם הדבר משום דהכי משמע פשטיה דענינא דקרא אל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושה בחול, ועיין בתוס' כאן ומש"כ לקמן בפ' ויקהל בפסוק ויעבירו קול במחנה. [שם י"ז ב׳]
תורה תמימה על התורה, שמות ט״ז:ל״ו:א׳
...
והעומר עשרית האיפה. [וכמה איפה שלש סאין, מכאן שעיסת המדבר היתה של שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה] נחהא דאיפה הוי שלש סאים מבואר ביחזקאל מ"ה, דכתיב שם האיפה והבת תוכן אחד יהיה, וכתיב מעשר הבת מן הכור, והכור הוא שלשים סאין והוי מעשר דידיה ג' סאין, וא"כ העומר דהוא עשירית האיפה הוי חלק עשירי מן ג' סאין, ואחרי כי הסאה מחזקת ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים, [וסימן לדבר גוד"ו אילנא, ג' סאין, ו קבין, ד' לוגין, ו' ביצים] א"כ הוי מדת העומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה, כפי החשבון העולה, ונ"מ בזה לענין שיעור עיסה החייבת בחלה, דכתיב בפ' שלח ראשית עריסותיכם חלה תרימו, ודרשינן עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר, ועיסת המדבר הוי כשיעור העומר שהיו לשין במדבר עיסה כזו, ובמדינתנו ובזמנינו עולה שיעור זה ארבע ליטרות וי"ב לא"ט קמח, ונבאר זה אי"ה במקומו בפ' שלח שם. .
(עירובין פ"ג ב׳)
(עירובין פ"ג ב׳)