TT Bo

תשביתו. תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו שורף או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ^קכחר"ל מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים. ולכתחלה מצוה יותר בשריפה, משום דבאופנים אחרים הוי החמץ במציאות בעולם, משא"כ בשריפה כלה כולו.
ועיין ברש"י פסחים ד' ב' שכתב דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה, עכ"ל. ועל יסוד דברים אלו תפסו הראשונים והאחרונים בדעת רש"י דמן התורה חמץ א"צ בעור כלל אלא די בבטול בלב, ובאמת אין הדבר מתקבל לפי הסברא, שיהיה חמץ נראה לעינים והבטול בלב תבטל ממשותי', והלא אם דבור מוציא מידי מחשבה בלב, כש"כ מציאות הדבר מפורש ומזומן ברשות האדם אינו דין שתוציא מידי הבטול בלב, ואיך יתכן שתועיל לזה בטול בלב.
אבל לדעתי נראה הבאור, כי לכאורה קשה מש"כ רש"י דתשביתו מורה על בטול בעלמא, והלא מצינו בכמה מקומות דלשון השבתה מורה על בעור ממש, כמו והשבתי חיה רעה (פ' בחקתי), והשבית את הכמרים (מלכים ב כ״ג:ה׳), ויין מיקבים השבתי (ירמיהו מ״ח:ל״ג), והשבתי אלילים מנף (יחזקאל ל׳:י״ג), ועוד כהנה, אלא ודאי הכונה דלשון תשביתו כולל שני הענינים, בעור כמש"כ, וגם בטול וכמו והשבתם אותם מסבלותם (פ' שמות), והשבתי גאון זדים (ישעיהו י״ג:י״א), והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג), וכל מקום לפי ענינו.
והנה הכא בענין חמץ יש שני מיני חמצים, יש חמץ ידוע ונראה לעין, והוא בודאי דורש בעור ובו יתפרש הלשון תשביתו – תבערו, ויש חמץ שרק צריך לבדוק ולחפש אחריו ואם לא יבדקו ויחפשו יתכן שלא ימצאוהו, וגם אפשר שאותו מקום חשוד הוא למציאות חמץ ובאמת אין בו, ובאופן כזה יתפרש הלשון תשביתו – תבטלו בלב, כלומר שאין מחויבים מן התורה לחפש ולמצוא חמץ ולבערו.
והנה בענין ששם פירש"י דתשביתו מורה על בטול בלב איירי בענין בדיקה ולא בחמץ בעין, וכמ"ש בגמרא שם בדיקת חמץ מדרבנן הוא ומדאורייתא בבטול בעלמא סגי, והנך רואה שאמרו בדיקת חמץ דרבנן ולא בעור חמץ, ועל זה פירש"י לשון תשביתו כמבואר, וזה כמו שאמרנו.
ולכן נראים הדברים כי אין דעת רש"י להסתפק בבטול בעלמא בחמץ ידוע ונראה, אלא רק דבטול די למנוע החפוש והבדיקה, ומ"ש תשביתו מורה על בטול בעלמא, כונתו שלשון זה כולל גם ענין בטול בעלמא, היכא דשייך בטעם וסברא, אבל אין ה"נ שכולל גם בעור ממש. וכ"נ בדעת רמב"ם בפ"ב ה"ב מחמץ לפי הגירסא שהביא בכ"מ שם דלחמץ ידוע לא מהני בטול וצריך בעור מדאורייתא.
וכן נראה ראיה מכרחת דלחמץ ידוע לא מהני בטול בלב ממ"ש בביצה ז' ב' [דרשה הבאה] פתח הכתוב בשאור [שבעת ימים וגו' תשביתו שאור] וסיים בחמץ [כי כל אוכל חמץ], לומר לך, כשיעורו של שאור בכזית כך שיעורו של חמץ בכזית, והנה קשה טובא כיון שמדייק המשך הלשון הו"ל שוב לדייק פתח בבעור וסיים באכילה, דהו"ל לסיים בעונש ממה שפתח באזהרה והול"ל כי כל אשר לא ישבית וגו', אלא ודאי כונת הכתוב בטעם הבעור שלא יבא לאכלו, וא"כ נהי אם נימא דמן התורה א"צ לבדוק בחורין וסדקין משום דאין שם חשש אכילה, אבל הנראה והנמצא לעין צריך בעור ממש מן התורה, דכיון דכל עיקר החשש הוא שמא יאכל כמ"ש כי כל אוכל, וא"כ בודאי הבטול בלב לא תמנע חשש זה דאכילה, ועיין בתוס' ריש פסחים, ודו"ק. ויש לנו עוד הרבה דברים בענין זה, אכן לאשר שכבר האריכו בענין זה המפרשים והפוסקים נמנענו להאריך עוד. .
(שם כ"ז ב')

כל קהל עדת ישראל. הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל ועדה וישראל, ואין פוחתין משלשים שלשים בני אדם בכל כתה, מאי טעמא, קהל ועדה וישראל ^נוכל אחד מאלו הלשונות אינו פחות מעשרה, ופשוט דכל זה איירי בפסחי צבור, והסדר בזה הוא, שמתחלה נכנסת כת ראשונה ומקריבה ויוצאת ואח"כ נכנסת כת שניה ומקריבה וכן להלאה. והרמב"ם בפ"א הי"א מק"פ כתב דבדיעבד אם שחטו כולן בבת אחת כשר, והכ"מ טרח בטעם הדבר, ובאמת י"ל פשוט, כיון דכל עיקר ענין הוא משום הדור מצוה ברוב עם הדרת מלך, ולא מצינו שמצות הדור מעכב לפסול גם בדיעבד. .
(פסחים ס"ד א׳ ב׳)

הנפש. הנפש – לרבות את השותה ^קלהדנפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם וממילא גם שותה בכלל. והנה אע"פ דבעלמא קיי"ל שתיה בכלל אכילה בכ"ז אצטריך כאן לאשמעינן רבוי מיוחד לשתיה, משום דהא דשתיה בכלל אכילה הוא רק במידי דשתיה כגון יין ושמן, אבל מנפש מרבינן אפילו עשה מידי דאכילה לשתיה כגון המחהו וגמעו, וכהאי גונא דרשו בסוגיא כאן נפש דכתיב גבי חלב לרבות השותה. ומהתימה על הרמב"ם בפ"ג ה"י מאבות הטומאה שכתב המחה את החלב וגמעו הרי זה חייב כאוכל מבשרו דהשותה בכלל אוכל עכ"ל, ולמה השמיט טעם הגמרא דהנפש וכמש"כ.
ודע דמכאן יש להוכיח דעל הנאת חמץ ליכא כרת, דאי לאו הכי ל"ל רבוי לשותה תיפוק ליה דהוי נהנה. ובתוס' פסחים כ"א ב' הקשו לר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא יאכל אפילו איסור הנאה במשמע, א"כ יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת, כיון דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ותרצו דכי כל אוכל אינו במשמע כמו לא יאכל, וזה קצת דוחק, דמאי נ"מ, אבל לפי מש"כ י"ל פשוט דמדמרבינן ביחוד לשותה ש"מ דנהנה אינו בכרת, וכהאי גונא תרצו בגמרא בסוגיא ההיא קושיות שונות לר' אבהו, יעו"ש. .
(חולין ק"כ א׳)

בלילה הזה. מה ת"ל הזה ^סודהא כל הפרשה קאי על יום ארבעה עשר לחודש בין הערבים וליל ט"ו שלאחריו. , למעוטי לילה אחר הוא דאתא, ס"ד אמינא הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף פסח נאכל שני לילות במקום שני ימים ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד, קמ"ל, בלילה הזה, בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל בלילה אחר ^סזר"ל בפסח א"א לומר שיהיה נאכל לשני ימים משום דאינו נאכל אלא בלילה, ולכן הו"א דאוקמינן לילות במקום ימים ויהי' נאכל בשני לילות ויום אחד, ולא שיהיה נאכל ביום ממש, אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השני, קמ"ל. ועיין ברשב"ם פסחים ק"כ ב' כתב וז"ל, ולי נראה שאף ביום שבינתים יאכל, דהא בלילה הזה לא בא למעט אלא יום שחיטתו שלפני לילה הראשון של פסח, אבל מכאן ואילך יאכלנו עד עמוד השחר של ליל שני, קמ"ל, עכ"ל. ולפי פירושו אתיא לשון הגמרא לשני לילות ויום אחד כפשטיה.
אך עם כ"ז לא ידעתי למאי אצטריכא דרשה זו דאינו נאכל אלא ללילה אחד, והא בדרשה הקודמת ילפינן שאינו נאכל אלא עד שעת חפזון והיינו עד אור הבקר, וא"כ ממילא מבואר שאינו נאכל אלא בלילה אחד, והיינו בלילה שיש בו החפזון ותו לא.
ונראה ע"פ מה שיש לדקדק עוד מה שאמר למעוטי לילה אחר הוא דאתא למה אמר בלשון שאינו רגיל לילה אחר ולא בלשון פשוט ומצוי למעוטי לילה שני, ואפשר לומר ע"פ המבואר בפסחים צ"ו א' דחשיב שם הפרטים שמשונה פסת דורות מפסח מצרים, אמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ומכוין לפסח דורות, וטעם הדבר שלא אמר פשוט פסח דורות י"ל שרוצה לכוין בזה גם פסח השני שעשו ישראל במדבר בשנה השנית ולא רק הפסחים שיעשו דורות הבאים אחריהם. ואחר הוא כמו שני, וכמו ואני אבוא אחריך [ועיין מש"כ לעיל בפ' שמות בפסוק והאמינו לקול האות האחרון (ד' ח')], ומה שלא אמר סתם פסח שני הוא כדי לחלק בין פסח שני שעושים הטמאים בחודש אייר בכל שנה, ועכ"פ מבואר שקורא לפסח דורות בשם אחר.
והנה הדרשה בחפזון עד שעת חפזון פשוט ומבואר דקאי רק על הפסח הראשון שבמצרים, דפסח משנה הבאה שוב לא היה שייך להורות על שיעור זה, ולפי"ז י"ל דאצטריכא דרשה זו להורות שאינו נאכל אלא בלילה הראשון בפסח מצרים, ומכוון מאד מה שאמר למעוטי לילה אחר הוא דאתא, כלומר לילה של פסח דורות המכונה בלשון הגמרא בהבדל מפסח מצרים בשם אחר, כמבואר, ודו"ק. .
(ברכות ט׳ א׳)

בחפזון. עד שעת חפזון ^קכלומר עד שעה שנחפזו לצאת מבתיהם והם יצאו בבקר, אבל כל הלילה נצטוו שלא לצאת כמש"כ (פ' כ"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. , מכאן דמצות אכילת פסחים מן התורה עד שיעלה עמוד השחר ^קאזו דעת ר' עקיבא, אבל ר' אלעזר בן עזריה ס"ל דהפסח נאכל רק עד חצות כסתם משנה דזבחים נ"ה ב' הפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ודריש גז"ש בלילה הזה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה מן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה התם עד חצות כדכתיב כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים אף כאן באכילת פסחים עד חצות. ורמב"ם ושאר פוסקים פסקו כר' עקיבא, ומפרשים דהמשנה דזבחים הנ"ל איירי מדרבנן שבכל הדברים הנוהגים כל הלילה אמרו הם עד חצות למגדר מילתא כדי להרחיק אדם מן העבירה שלא יעבור הזמן האחרון. ובתוס' חקירה וספק בזה כמאן קיי"ל, ותמיהני שכולם לא הביאו התוספתא דס"פ ב' דפסחים מאימתי אוכלן לפסח מצה ומרור משתחשך, לא אכלן משתחשך אוכלן כל הלילה, ומשמע שם דהוי מדאורייתא וזה מפורש כר"ע. .
(ברכות ט׳ א׳)