Hitálálti

וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

התעללתי. שָׂחַקְתִּי, כְּמוֹ "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי" (במדבר כ"ב), "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹלֵל בָּהֶם" (שמואל א' ו'), הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן פּוֹעֵל וּמַעֲלָלִים, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב עוֹלַלְתִּי, כְּמוֹ "וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי" (איכה א'), "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (שם):

ולמען תספר. בתורה להודיע לדורות:

שחקתי כמו התעללת בי ואינו לשון פועל ומעללים כו'. אהכא קאי, שבא לפרש דאינו פועל 'ומעללים'. אבל שם (במדבר כב, כט) אין שייך לפרש פועל 'ומעללים', כי לא היה האתון פועל בבלעם. וקאמר ד'אם כן לכתוב עוללתי וכו". והקשה הרא"ם שמא הכתוב מדבר פעם בלשון התפעל ופעם בלשון פועל, וכן לעולם הכתוב אומר לפעמים לשון התפעל כמו (בראשית מח, ב) "ויתחזק ישראל וישב על המטה", ופעמים לשון קל כמו (לעיל ח, טו) "ויחזק לב פרעה", ופעם לשון כבד "ויחזק ה'" (לעיל ט, יב), ונראה שאין זה קשיא, דהכי דייק דהוי למכתב 'עוללתי' כיון דמצאנו בכל מקום שהוא לשון פועל ומעללים, כגון במקום שכתוב לי, כמו "עוללתי לי" (איכה א, כב) דהוא מלשון פועל ומעללים, דאילו היה לשון שחוק הוי למכתב 'עוללתי בי', דאצל שחוק שייך 'בי', ומאחר שבכל מקום אצל פועל ומעללים כתב "עוללתם", ולא נמצא בשום מקום שפירושו בודאי לשון פועל ומעללים שיכתוב לשון "התעללתי", וכיון דבכל מקום נמצא לשון פועל ומעללים בלשון "עוללתי" אין לומר דכאן בא לשון פועל ומעללים בלשון התפעל:

שאם כן היה לו לכתוב עוללתי. שהוא מבניין פועל המרובע שהוא מיוחד לפועל ומעללים שכל מקום שבאה זאת המלה מלשון פועל ומעללים הוא מבניין פועל המרובע ואע"פ ששני הבניינים הם מגזרה א' ואין הלשון מקפיד על חלוף הבניינים כאשר יהיו שניהם משורש אחד שפעם ישתמש בבניין אחד ופעם ישתמש בבניין אחר אע"פ שעניינם אחד כשורש כון שמצאנו ממנו ומעש' ידינו כוננהו מבניין פועל המרובע גם מצאנו ממנו ובתבונה יתכונן מבניין התפעל ושניהם מעניין הכנה מ"מ כשייחד הכתוב הבניין אחד בעניין אחד ובניין אחר בעניין אחר כמו שייחד הבניין הדגו' משורש ברך לעניין ברכה בניין הפעיל מעניין ברכים שוב לא יתכן לכתוב בעניין האחד בניין המיוחד לעניין האחר ולכן אחר שבשור' עול נתייחד בניין התפעל עניין השחוק ובניין פועל המרוב' על עניין הפועל ומעללי' לא יתכן לכתוב בעניין פועל ומעללי' בנין התפעל המיוחד לענין השחוק וזאת היא הסבה שהכריחה הרב להביא דמיונים רבים מבניין התפעל על עניין השחוק ודמיונים רבים מבניין פועל המרובע על עניין הפועל ומעללים כדי להודיע שכל עניין ועניין מהם מיוחד בבניין אחד וכן נרא' גם מדברי ר"א בן עזרא שכתב תספה פועל יוצא וטעמא תכלה וכן אספה עלימו רעות ואם הם שני בניינים:

את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם. יובן בס"ד כפל הלשון והוא דהנה מכות מצרים היה בהם תרי גווני פלאות והוא הפלא הא' מגוף המכה עצמה שהיתה מכה גדולה ועצומה אשר כמוה לא היתה וכמוה לא תהיה. והפלא הב' מענין שליטת המכה שלא שלטה כי אם במצריים ולא בישראל שזה דבר המנגד הטבע כמו מכת הדם שישראל שותים מים והמצריים דם ואפי' כשישתו בכלי אחד הישראל בא בפיו מים והמצרי דם וכן במכת הערוב לא בא כ"א בבתי מצרים אבל במקום ישראל לא בא וכמ"ש והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ וזה ג"כ דבר פלא נגד הטבע שאיך יבא כ"כ ערוב למצרים שמלאו הבתים והחצרות ולישראל לא בא אחד וכן במכת הדבר ג"כ נאמר והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד וגם זה דבר פלא שאחר שהיתה המכה במקום ההוא למה שלטה במצרים ולא שלטה בישראל ונמצא לפ"ז שבמכות מצרים יש בהם ב' פלאות הא' בגוף המכה עצמה שהיתה רבה מאד והאחר שליטת המכה אשר שלטה במצרים ולא בישראל ובזה יובן את אשר התעללתי במצרים מדבר בגוף המכות עצמם אשר היו מבהילים הרעיון אשר לא היו ולא יהיו כזאת לרוב עצמותם ועוד תספר מהפלא הב' והוא את אותותי אשר שמתי בם בם דייקא ר"ל שלא שלטה כי אם בם ולא בישראל והוא דבר פלא שאחר שבאה המכה במקום ההוא צריך שתשלוט בכל ואיך לא שלטה כי אם במצריים:

התעללתי במצרים: כמו כי התעללת בי (שמות כ"ב כ"ט) והתעללו בה כל הלילה (שופטים י"ט כ"ה), הלא כאשר התעלל בהם (ש"א ו' ו') ודקרוני והתעללו בי (שם ל"א ד'), והתעללו בי (ד"ה א' י' ד') פן יתנו אותי בידם והתעללו בי (ירמיה ל"ח י"ט) כל אלה עם בי"ת אחריהם כמו זה, וכלם ענינם היזק מחובר לבזיון; אך התעולל מצאנוהו בלא בי"ת אחריו וענינו פעולה, להתעולל עלילות ברשע (תהלים קמ"א ד'); ונ"ל כי התעלל בפלוני עיקר הוראתו פעל כחפצו בפלוני, כלומר לרעתו של פלוני (כמו שהיא פעמים הרבה הוראת הבי"ת), וההתפעל מורה על זה, כמו התהלך הלך לכאן ולכאן כפי חפצו, לא מַהֲלַךְ אחד קבוע; ותרגום התעלל בפלוני בלעז malmenare.

התעללתי במצרים: כמו כי התעללת בי (שמות כ"ב כ"ט) והתעללו בה כל הלילה (שופטים י"ט כ"ה), הלא כאשר התעלל בהם (ש"א ו' ו') ודקרוני והתעללו בי (שם ל"א ד'), והתעללו בי (ד"ה א' י' ד') פן יתנו אותי בידם והתעללו בי (ירמיה ל"ח י"ט) כל אלה עם בי"ת אחריהם כמו זה, וכלם ענינם היזק מחובר לבזיון; אך התעולל מצאנוהו בלא בי"ת אחריו וענינו פעולה, להתעולל עלילות ברשע (תהלים קמ"א ד'); ונ"ל כי התעלל בפלוני עיקר הוראתו פעל כחפצו בפלוני, כלומר לרעתו של פלוני (כמו שהיא פעמים הרבה הוראת הבי"ת), וההתפעל מורה על זה, כמו התהלך הלך לכאן ולכאן כפי חפצו, לא מַהֲלַךְ אחד קבוע; ותרגום התעלל בפלוני בלעז malmenare.

אכן כוונת הכתוב הוא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו' שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי' בקרבו של פרעה יהי' בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע"ד אומרם ז"ל במס' חולין (עה:) בדין בן פקועה כ"א יהיו בו ב' דברים המופלאים יהי' מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב' כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי' כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב' תמיהות, הא' את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי' ה' עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ"כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה' מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה' ואמר ואת אותותי פי' האותות שעשה ה' תמיה' שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב' פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה' ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה' ב"ה בהר סיני פתח דבריו ית' אמר אנכי ה' אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה' כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו:

ולמען תספר. בארבה שייך ספור דברים יותר משאר מכות שארבה רגיל לבא לעולם וכשרואין את הארבה מזכירין ארבה משונה שהיה ואומ' אין זה ארבה אבל אני שמעתי על ארבה אחד שהיה בעולם שאין נרא' כמותו וכן הוא אומר ביואל (א) על הארבה עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר אלמא שדרך לספר על הארבה וכאן נמי כתב אשר לא ראו אבותיך וביואל נמי ההיתה זאת בימיכם ובימי אבותיכם ובזאת ידע משה כי ארבה יביא ואמר לפרעה הנני מביא מחר שמעתי מר' עובדיה זצ"ל. ואעפ"כ הרבה נביאות מצינו שאומר' נביאים ואינו מפרש היכן אמר להם ק' וגם במשה כמו כן בפרשת המן:

"ולמען תספר באזני בנך ובן־בנך" וגו'. מסורת אמיתית היא זו שעוברת לא רק מאב לבנו כי אם גם מן הבן לנכד, כי רק זו מבטיחה המשך בקו אחד־אחיד גם בעתיד, בלא סטייה במסירת הדברים לדור הרביעי. ולכאורה זהו מה שהכתוב אומר להלן (פסוק ט) "בנערינו ובזקנינו נלך", כלומר אנחנו והדור שלפנינו והדור שלאחרינו. ואולי זהו הפשט בדברי הגמרא (קידושין ל ע"א): כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו (על בן בנו) הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני. (פ' בא תשמ"ח) כך מבואר גם בהסברו השני של המהרש"א על הגמרא שם (הערת ר' חזקי פוקס שי').

ולמען תספר. דבר למשה בשביל כל ישראל פי' תספר אתה וכל ישראל והזכיר כובד לב עבדיו בשביל שכתוב למעלה ויכבד לבו הוא ועבדיו ובזה המעמד הודיע הקב"ה למשה מכת הארבה ושיתרה בה לפרעה כי למה אמר לו בא אל פרעה אם לא שיאמר לו כלום ולא סיפר הכתוב אלא דברי משה לפרעה וקיצר בדיבור השם למשה וכן דרך המקראות פעמים מקצר בזה ופעמים בזה. ובמדרש אלה שמות רבה דורש שהודיעו ברמז מדכתיב למען תספר באזני בנך ובן בנך זאת מכת הארבה כמה דתימא עלי' לבניכם ספרו ובניכם לבניהם:

ולמען תספר באזני בנך. דוגמת שאמר משה לפרעה בעבור זאת העמדתיך למען ספר שמי בכל הארץ, ואמרו עליו במכילתא לא נשאר בהם עד אחד, פרעה נשאר ולא נטבע בי"ס לקיים מאמר ספר שמי בכל הארץ, כי אלו נאבדו כולם בלי שום פליטה מהם מי יודיע לשאר אומות מעשי הגדול הנעשה בקי"ס. הנה לפי"ז שני המקראות אלה הם הודעה לפרעה ממשה; ואין טענה משאמר קרא קמא בלשון נסתר וקרא דבתרי' בלשון נכח, כי כן דרך הכתובים בהרבה מקומות, כמו ועשו להם ציצית וראיתם אותו; ולרבותינו שבפרעה נתקיים מאמר ספר שמי, מלת תספר כאן לנכח כראוי; וטעם כלל הודעה זו לפרעה, אחרי שידענו מן המקראות כי מכת בכורות לבדה היתה מיועדת ממנו ית' להוציא בה את ישראל לחירות, וכל המכות הקודמות לה לא באו עליו כ"א להכירם ולהביאם לידיעות האמיתיות הכוללות, להודות במציאת המהוה כל ית', שמלכותו מושלת גם בארץ, והאדם מחוייב להכנע ולשמוע בקול דברי ה', ולסבה זו קרא הוא ית' את כל המכות האלה בשם אותותי, ר"ל ראיות המורות עלי (אויף מיך בעציהענדע בעווייזגרינדע) כמ"ש למעלה, ולהיות שבכל ההתראות התחיל משה בדבורו אל פרעה ואמר שלח את בנ"י ויעבדני כי אם מאן אתה לשלח הנני וגו', מזה טעה פרעה לחשוב כי כל עיקר המכוון במכות אינו כ"א להוציא את ב"י מארצו, ואף שהזכיר לו משה בכל פעם גם המכוון האמתי מן המכה שהיא באה להכירו ולהודיעו האמתיות באמונת בורא עולם והנהגתו, באמרו אליו למען תדע כי אני ה', כי אני ה' בקרב הארץ, כי אין כמוני, בכל זאת חשב פרעה שאין זה עיקר המכוון, כ"א בשלחו את העם לחפשי לבד הפיק רצון אלהים אף אם לא יודע האמתיות, לכן רצה הוא ית' שיודיע משה לפרעה טעות מחשבתו בזה. ולהודיעו כי עיקר המכוון במכות אינו להוציא בם את ישראל לחירות אבל להיותן אותות וראיות שיכירו וידעו כי יש אלהי בארץ וכדומה מאמתיות. זהו לדעתי המכוון במקראות אלה, אמנם רש"י הוסיף בא אל פרעה. והתרה בו, ועליו הוסיף הרא"ם עוד תוספות אחר וז"ל. והתראה זאת מפורשת בהתרה משה לפרעה, ועל זה סמך הכתוב, ולא הוצרך לכתבה בדברי ה' אל משה, ופירוש כי אני הכבדתי את לבו הוא טעם על והתרה בו החסר מן הכתוב, כלומר אל יקשה עליך על אומרי לך שתתרה בו אחר אמרו חטאתי הפעם, כי אני הכבדתי את לבו אח"ז למען שיתי אותותי אלה הנשארים בקרבו, עכ"ד. והדוחק מבואר, ועוד הודעה זו למשה שכבדות לב פרעה איננה מצד עצמה כ"א ממנו ית' הוא כאן אך למותר, כי כבר הודיע הוא ית' למשה את כל זאת בתחלת שליחותו עודנו במדין, כמ"ש ואני אחזק את לב פרעה ולא ישלח את העם, ואמר עוד הפעם ואני אקשה את לב פרעה ולא ישמע אליכם, גם כבר הודיע הוא ית' למשה את מיאון פרעה לשלח עד אשר ילקה במכת בכורות, והיא התראה ראשונה כמ"ש ואמרת אליו הנה אנכי הורג (ע"ש רש"י). אמנם כל הדחוקים האלה אינם רק להבנת המפרשים בענין קשוי חזוק וכבדות לב פרעה, אשר הם לדעתם התאמצות רוח וחזוק כחו לסבול את כל יסורי העונשים, אבל לדברינו שאין המכוון במליצות אלה כ"א חוזק אחיזת הצרה בלב, קושי יגון לב, וכובד משאת דאגת הלב (כמבואר למעלה בשמות), דברי המקרא שלפנינו מסודרים ומיושבים היטב:

התעללתי. ת"א ניסין דעבדית, ויראה שהבין במלת התעללתי הוראה תאומית וכפולה, לשון פעולה מן ועולל למו, ולשון התעלות והתנשאות, מן נעלית על כל אלהי', עלה אלהי' בתרועה, ופירוש התעללתי, התנשאתי בפעולותי (ערהאבען אין מיינער האנדלונג געצייגט), וכן מצאנו כל לשון עלילה על הבורא ית"ש מקושר תמיד עם ענינים נעלים ונשגבים, כמו וישכחו עלילותיו, קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, הנה לפי"ז מלת התעללתי הוא כמו שאר התפעל, שהפעולה חוזרת על עצמה לא יוצאת לאחרים, והרא"ם לא הבין כן, ע"ש. ולולי דבריו הייתי מפרש מלת התעללתי לשון עלה וסבה (עמ"ש בפ' ועל השנות החלום), וטעמו נראיתי במצרים לעיני כל שאני סבת הסבות ועלת העלות (איך ערשיען אלס אורגרונד), כי שנויי הטבע בפעולותי שהראיתי במצרים הורו עלי שאנכי הממציא הראשון ובורא כל, ומצאתי שכ"כ הרב"ח וז"ל כל המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות, כמו הודיעו בעמים עלילותיו, ולו נתכנו עלילות, נורא עלילה לבני אדם, ונקרא כן מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה, וכל הנמצאים עלולים אצלו, וביאר הכתוב שמתוך נפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה, כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, ומזה אמר הנביא ואנכי ה' א' המעלך מארץ מצרים, ואמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי, ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעים בנסים המפורסמים והנודעים בעולם:

למען תספר באזני בנך. כי מעת הוציאם ממצרים הפלם בהנהגה אחרת לעשות עמהם נפלאות ונסים גלוים מתמידים לא נסים נסתרים כמו שעשה להאבות שמיוחסים ליתר שמות הבורא כמו שדי ואלהים, רק נסים גלויה המיוחסים לשם הויה ב"ה שאין להם שום קשר עם הטבע, וזה לשלשה ענינים: א] להעניש את המצרים בעונשים גלוים ע"ד הפלא, ועז"א את אשר התעללתי במצרים, ב] שיקבע בלבם ג' פנות האמונה שנתבררו ע"י ג' סדרי המכות [כמו שנתבאר ז' י"ד], ועז"א ואת אתתי אשר שמתי בם, ג] מה שנוגע לענין ישראל וידעתם כי אני ה', שאין פי' כמו וידעת כי אני ה' הנאמר אצל פרעה שידע מציאות ה', שישראל כבר ידעו אותו, רק פי' שידעו שמנהיג אותם בהנהגה פלאיית לפי הנהגת שם הוי"ה, כי היה יכול להוציאם בנסים נסתרים ע"פ הטבע, כמו שיתן בלב מלך ושרים שיאבו לשלחם וכדומה, שזה מיוחס להנהגת שם אלהים או שדי, אבל רצה להודיעם הנהגת שם הויה באותות ומופתים ונסים גלוים, וכמ"ש בריש פ' וארא בארך:

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך ב' במסורה כאן ולמען תאריכו ימים, ונרמז מ"ש הרמב"ם לבנו אשרי מי שחתם ימיו במהרה שלכל אדם יש קצבה מה שצריך לתקן, ואם גמר השלים ימיו, ואם יש לו בניו אז אין קצבה לשנותי' שצריך ללמדם, ועפ"ז כ' בתורת משה תבא (כ"ח י"א) והותירך ה' לטובך, שיתן לך מותרות חיים שתוכל לפעול בפרי בטנך, וא"ש המסורה, וע"ס פני מבין:
והרמב"ן הביא מד' הודיע למשה מה מכה יביא וכתב משה ברמז, והגר"ש מאסטראפאלי ז"ל אמר דאותיות בומ"ף מתחלפים, הב' לפ', ומאחה"ע א' מתחלף לע', נמצא כשנעמיד בתיבת פרעה ב' תחת פ' וא' תחת ע' יהיה "ארבה", וזה "בא" אם תכניס אל "פרעה" תחת פ' וע', והיינו למען "שתי אותיות אלה" (ב' א') בקרבו, באותיות פרעה, ובס' נליא רזא כ' בא ר"ת במכות ארבע. - וא"ש מה שק' דלא מצינו כלל שה' אמר למה מכת ארבה, ורק משה אמר ולהנ"ל א"ש. וע"ע בתורת משה, וגם שמעתי פי' ולמען תספר כו' אם תרצו לנטוע אמונה בלב בניכם "וידעתם כי אני ה'" מוכרחים אתם מקודם להיות מאמינים, ועשו"ת שבו"י ח"א קע"ג והבאתי בפרד"י וירא קל"ב., ובנח"ק כ' עפמ"ש בב"מ פ"ה. כל שהוא ובנו וב"ב ת"ח אין תורה פוסקת מזרעו, וכ"ה בב"ב נ"ט. ע"פ קהלת (ד' י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ובתו"ס ב"ב כ' דוקא היכי ששלשתן רואין זא"ז, וא"ש ולמען תספר וכו' אז וידעתם כי אני ה' גם לעתיד והתורה לא תפסיק עוד, וע' בגשמי ברכה שם, ובתפארת יהונתן כ' ע"פ דברים (ב' ט') פן תשכח וגו' והודעתם לבניך ובב"ב. ע"פ הנ"ל דסגולה שלא תשכח הוא והודעתם לבניך וב"ב ושוב לא יופסק, וכמ"ש תו"ס בזמן שרואין זא"ז היינו שצריך ללמוד עם בני בניו, וגם בג' פעמים הוי חזקה:
ובשו"ת נובי"ק בהקדמה מבנו הביא דהא דעדיות פ"ב מ"ט, אב זוכה לבנו בנוי וכח ועושר וחכמה, וק' נוי וכח הם מצד הטבע אבל חכמה הא אי' בנדרים פ"א. מפ"מ אין מצוין ת"ח לצאת מבניהם ת"ח שלא יאמרו ירושה, והא דב"מ פ"ה. אין סתירה לזה די"ל אם כבר לא פסקה התורה מג' דורות לא תפסיק עוד דחוט המשולש לא ינתק, ואינו אומר מצד חיוב אלא שאם אירע כך זוכה לזה, ובנדרים מדבר על הכלל מפ"מ כו' דהי' צ"ל שבן ת"ח ג"כ יהי' ת"ח עז"א דאינה בירושה, ופי' הר"ן דלא ילמדו ויסמכו שהוא בירושה, ורא"ש פי' שלא יאמרו אחרים, ירושה לבני ת"ח ואנו אין מצליחים בלימוד, אבל הא דעדיות ק', ואולי י"ל דקאי על שאר חכמות לא תורה, דגוף אדם מורכב ממים שמן סיד ומלח, וחלקי מלח נותנים שכל, וז"פ בקידושין כ"ט: אם הי' בנו זריז וממולח בנו קודמו היינו שיש בו הרבה מלח, ובל"ז י"ל לירושלמי פ"א דקידושין ובילקוט תהלים ל"ז דזוכה לבן היינו ע"ש ולמדתם אותם ואת בניכם שהוא מה דמחויב הרב ללמד לבנו:
וגם י"ל דגם בתכמה האב זוכה לבנו, אם הבן ג"כ מייגע א"ע בתורה אז זכות אבותיו מסייע' לו וכמ"ש מהרש"א ב"מ והבאתיו בפ' מקץ דש"ח:
עי"ל לפמ"ש בתענית ד'. האי צ"מ דרתח אורייתא מרתח בי' והדין מליח כרותח וז"פ ממולח דהוא צ"מ דאורייתא מרתח בי', ובזה העיר ג"כ ידיד נעורי הרה"ג ר' יצחק מארגענשטערן נ"י מווארשא בפתיחה לספרו מאה שערים, ופי' בזה מ"ש במנחות נ"ג. אי בר אוריין ובר אבהן יאות, ואי לא אשא תיכלי', תמוה שקללו, ולהנ"ל א"ש דבת"ח יש בו אש, ובב"ב ד"י. אש קשה מים מכבים, ות"ח שיש בו אש הרבה יש בו ג"כ מים הרבה, ואין מים אלא תורה דכ' הוי כל צמא לכו למים. (ב"ק פ"ב.) ומכבים תגבורת אש, אולם בן ת"ח דלפי הטבע יש בו תכונת הוריו, ומים זה תורה אין בו, יש לחוש שאש תיכלי', וזה י"ל פי' בשבת ד'. וחולין י"ב. וקי"ב. לכו תיכול עלה כורא דמלחא, שלא תוכל להבין כי אם אחר שתאכל הרבה מלח שיהי' לך הרבה מחלקי מלח: