Kávod málchut

וְיָרְד֣וּ כׇל־עֲבָדֶ֩יךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲווּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכׇל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בׇּחֳרִי־אָֽף׃ {ס}        

וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם והכתיב (שמות יא, ח) ויצא (משה) מעם פרעה בחרי אף ולא א"ל ולא מידי אמר ר"ל סטרו ויצא

וישנס מתניו וירץ וגו' (פרש"י אחאב כו') משמע ליה דאחאב הוה יחידי מדכתיב ברישא דענינא אחאב הלך בדרך אחד לבדו וגו' אבל מפירוש הרד"ק נראה דהשניסה והריצה גופה לפניו היא בעצמה חלוקת הכבוד והענין שראוי לחלוק כבוד אפי' למלכים הקדמונים הרשעים כאלו שזכר וכדאמרינן בפ' הרואה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום וק"ל:

מושיבים הת"ח וכו' והקשו התו' בסנהדרין איך אמר שב"ש לינאי מלכא עמוד הא כבוד המלך הוי כמו כבוד ת"ח ותי' דיני נפשות שאני וא"כ אף ת"ח צריך לעמוד ולפי זה בעדות נשים דדיני נפשות דיינינן ליה אף ת"ח צריך לעמוד מיהו צ"ל דזהו לאו מדינא רק חומר' בעלמא דמהכ"ת דלחלוק בין ד"מ לד"נ הא קרא ועמדו בד"מ כתיב רק דילפינן מיניה ד"נ מהקישא דמשפט א' יהיה לכם. דאל"כ קשה לתו' הא דפרכינן בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות ואמרינן מיושב ת"ח עדיין לפרוך מהליושב שכן פסול לעדות בד"נ וכו' אפי' ת"ח צריך לעמוד א"ו מדינא אף ת"ח בד"נ מותר לישב דעשה דכבוד התורה אלים. מיהו לפימ"ש רש"י בברכות פרק ג"ש דינאי המלך שהיה בימי שב"ש היה זה ינאי מלכ' הנזכר בקידושין דהיה צדוקי וא"כ לא היה שייך כאן כבוד המלך דקי"ל נשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וזהו צדוקי מ"ה אין כאן חלוקת כבוד ולק"מ.

ת"ח וע"ה שבאו לדון מושיבין את החכם ואומרים לע"ה שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך: הגה ת"ח שבא לדין מותר לעמוד לפניו ולא חיישי' שיסתתמו טענות שכנגדו (ר"ן פ' שבועת העדות):

אֲתָא וִיתֵיב. אֲמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בָּךְ. וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אַתָּה עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב וְגוֹ״. אָמַר לוֹ: לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמָה שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ.

ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך - ואם תאמר והא אמרינן התם אפי' ת"ח א"צ לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דכבוד תורה עדיף כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) וכיון דחכם אינו צריך לעמוד כ"ש מלך דטפי עדיף מלך מת"ח כדקאמר לקמן דאפי' למ"ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך וכו' וי"ל דודאי עשה דכבוד תורה עדיף וא"כ אעפ"י שאין ת"ח היה צריך לעמוד ינאי היה צריך לעמוד והאי דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ מלך הוא משום קרא דקאמר שום וגו' שתהא אימתו עליך כי כבודו בא לו משום דמצות המקום כך הוא ואין יכול להפקיע מצות המקום אבל ת"ח תורתו דיליה ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא כדאמרי' במס' ע"ז (דף יט.) בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה:

ינאי המלך עמוד על רגליך וכו' - והא דאמרינן פרק שבועת העדות (שבועות דף ל. ושם) שאם רצו להושיב שניהם מושיבין דאינו אסור אלא אחד עומד ואחד יושב ואם כן לא היה המלך צריך לעמוד ובלבד שישב אותו שכנגדו וי"ל דדיני נפשות שאני אי נמי הכא הוי קבלת עדות וקבלת עדות כשעת גמר דין ובשעת גמר דין אמרינן פרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ואם כן יש ליזהר כשב"ד מושיבין שני בעלי דינין שלא ישבו בשעת קבלת העדות ולא בשעת גמר דין דשעת קבלת העדות כמו גמר דין חשוב:

וירדו כל עבדיך. חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, שֶׁהֲרֵי בַּסּוֹף יָרַד פַּרְעֹה בְּעַצְמוֹ אֵלָיו בַּלַּיְלָה "וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְלֹא אָמַר לוֹ מֹשֶׁה מִתְּחִלָּה וְיָרַדְתָּ אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִי:

וירדו כל עבדיך חלק כבוד למלכות וכו' קשה שהרי במדרש אמ' שסרט בפניו ויצא בחרי אף שנא' ויצא מעם פרעה בחרי אף ואיך אמר בכאן שחלק כבו' למלכות. י"ל שמתחלה חלק לו כבוד כדברי רש"י בכאן אבל בסוף בהרבותו לדבר כעס עמו וסרט בפניו כדברי הדרש וכן יש לדקדק מדברי רש"י שאמ' לאחר שגמר דבריו יצא מלפניו בחרי אף דמשמע שבסוף דבריו היה זה:

וירדו כל עבדיך וחלק וכו׳ דאל״כ מה רבותא דמכה זו הרי במכות אחרות ג״כ מצינו ששלח לעבדיו לקרוא למשה וא״ל שילכו להם:

וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.