משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ו׳:כ׳
עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עוֹלֶה לַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית וְהָיָה מוֹלֵק שָׁם אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל. וְאִם לֹא הִבְדִּיל פְּסוּלָה. וּמְמַצֶּה דַּם הָרֹאשׁ וְדַם הַגּוּף עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ לְמַעְלָה מִן הַחוּט שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ. וְאִם מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָּה דַּם הַגּוּף פְּסוּלָה. מִצָּה דַּם הַגּוּף וְלֹא מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ כְּשֵׁרָה:
אברבנאל על תורה, ויקרא א׳:א׳:ח׳
השאלה הז' למה זה היתה שחיטת העולה בקר וצאן כשרה בזרים והמליקה לא היתה כשירה הלא בעשות הכהן אותה כמו שאמר והקריבה הכהן המזבח ומלק את ראשו ואם היתה המליקה בעוף כשחיטה בבקר ובצאן למה לא היו שתיהן כשרות בזרים או פסולות:
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳:ו׳
שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא הַנִּקְרָא תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְשִׁעוּר תַּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּבְעוֹף הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. וּלְמַטָּה עַד הַזֶּפֶק:
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳:ט׳
וְצָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר. וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הַשְּׁחִיטָה. שְׁנֵי הַסִּימָנִין שֶׁהֵן הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט הַשְּׁחִיטָה הַמְעֻלָּה שֶׁיֵּחָתְכוּ שְׁנֵיהֶן בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּעוֹף. וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט. וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶן בְּעוֹף וְרֹב הַשְּׁנַיִם בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
משנה תורה, הלכות שחיטה א׳:י״א
שָׁחַט חֶצְיוֹ שֶׁל זֶה וְחֶצְיוֹ שֶׁל זֶה אֲפִלּוּ בְּעוֹף שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. קָנֶה שֶׁהָיָה חֶצְיוֹ פָּסוּק וְשָׁחַט עַל מָקוֹם הֶחָתוּךְ מְעַט וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב בֵּין שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם וּפָגַע בַּחֲתָךְ בֵּין שֶׁהִכְנִיס אֶת הַסַּכִּין בַּחֲתָךְ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:
משנה תורה, הלכות שחיטה ג׳:ה׳
שָׁחַט רֹב אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה חֲצִי הַיּוֹם וְחָזַר וְגָמַר חֲתִיכַת הַסִּימָנִין הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁחַט בָּהּ כַּשִּׁעוּר הֲרֵי זֶה כִּמְחַתֵּךְ בְּשַׂר הַשְּׁחוּטָה:
משנה תורה, הלכות שחיטה ג׳:י״ד
עִקּוּר כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֶקְרָה הַגַּרְגֶּרֶת וְהִיא הַקָּנֶה אוֹ הַוֵּשֶׁט וְנִשְׁמַט אֶחָד מֵהֶן אוֹ שְׁנֵיהֶן קֹדֶם גְּמַר שְׁחִיטָה. אֲבָל אִם שָׁחַט אֶחָד בָּעוֹף אוֹ רֻבּוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמַט הַסִּימָן הַשֵּׁנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה: