Vájikchu élechá – párá, semen

מסרה ויקחו ו׳. (שמות י״ב:ג׳) ויקחו להם איש שה לבית אבות. (שם כ״ה) ויקחו לי תרומה. (שם כ״ז) ויקחו אליך שמן זית זך. (ויקרא כ״ד:ב׳) חבירו. (דברים י״ט) ויקחו אליך פרה אדומה. (מ״ב ז׳) ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים. וסימנם בביתא דגברא משחא וחבריה ואורייתא שלח. רמז שהאדם חייב לשמוח בחג המצות. ואין שמחה אלא בבשר ויין. וז״ש ויקחו להם איש שה וגו׳. וצריך לשלוח לעניים בשר שישמחו וז״ש שה לבית. ולאפות פת ומצות הן עשיר הן עני יקנה חטה לעשות מצות. וז״ש ויקחו לי תרומה מאת כל איש לתת לעניים כסף או זהב או נחשת שיקחו קמח או חטה. וג״כ הנר הוא שלום הבית והשמחה שלימה כשהבית דלוק בנרות. וז״ש ויקחו אליך שמן זית זך למאור וחבריה שהוא היין. שהיין והשמן בפסוק אחד. אוהב יין ושמן לא יעשיר וגו׳. כי טובים דודיך מיין. שמן תורק שמך. והיין לד׳ כוסות אפי׳ עני וגו׳. ואם אין לו תשלח לו שאין שמחה אלא ביין. ואע״פ שאמר שה לבית ראוי להרבות יותר. וז״ש ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳. כדי שתהיה השמחה שלימה. ויהיה זריז וזהיר שלא יחטא. ויזכור את בוראו בימי שמחתו חציו לה׳ וחציו לכם. לכן ראוי לגדולי העיר והממונים ללכת לדרוש לעם בגנות ופרדסים שהולכים שמה לשמוח. כדי לזרזם שלא יבואו לידי חטא כמו שאמר הרמב״ם בהלכות יו״ט. וז״ש ויען א׳ מעבדיו ויקחו נא חמשה מן הסוסים וגו׳. החכם שהוא עבד ה׳ יאמר לה׳ אנשים ממונים ונכבדים הסוסים עם אותיות המלה בגי׳ ממוני״ם. ונרמזו במלת סוסים שיהיו רצים כסוסים להזהיר את העם ולראות בשדות ופרדסים האם הם הולכים בתמימות. כאותם אשר תמו ר״ל שהם תמימים. או אם הם כאותם שהם נשארו מלעשות הישר בעיני ה׳. שצריך להוכיחם ולהחזירם למוטב. ונשלחה ונראה ירצה לשלוח אחריהם ולהזהירם. וז״ש הסימן בביתא דגברא משחא וחבריה ירצה נבוא לבית למועד עד השמן והיין. ולא יעזוב מלעסוק בתורה ובמצות ויעשה רצון קונו. וז״ש ובאורייתא נפלח:

ואתה תצוה ויקחו אליך, איתא במדרש רבה זש"ה זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מ"ט נמשלו לזית מה הזית הזה חובטין אותו ואח"כ נותן שמן כך ישראל אחר שנתחבטו בגלות יתנו שמנם המאיר לעולם, וקאמר שם ד"א משל לפקח שהי' סומא נסמך עליו כשהגיעו לבית אמר הפקח לסומא הדלק נר והאיר לי שלא תחזיק לי טובה שהנהגתיך אלא אתה תאיר לי כך הקב"ה הפקח וישראל כסומים שנאמר נגששה כעורים כשלנו בצהרים באפלה היינו בעגל דכתי' בא שש ואמר הקב"ה תאירו לי נר תמיד הוי ויקחו אליך ע"כ תוכן המדרש וכוונתו ולא שמרתי המלות, יל"ד במאי פליגי הני לשני, בשגם לשנא בתרא אין לו שחר במה שמסיים היינו דכתיב ויקחו אליך מה ענין לכאן יש לפרש דהנה בהאי קרא זית רענן יש לפרש ב' פירושים אחד לשבח ישראל כפי' המדרש דאז הלכו בגולה ואמר להם ירמי' שהם כזית רענן שגלוי לפניו ית"ש שע"י הגלות יתרבו אורן ע"י החביטה כי הטוב טמון בהם, וגם יש לפ' בהיפוך שהנביא הוכיחם שאפי' בשעת חיבתם אינם טוב כ"א לפנים כמאחז"ל על פסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו וזהו כזית רענן שהוא יפה פרי תואר שהתואר לבדו הוא יפה ואינו טוב למאכל טעמו מר כך ישראל מראים פנים שוחקות ולבם בל עמם ואלו הפרושים י"ל דזה תלי' בפלוגתא דתנאי ריש מס' יומא חד אמר קח לך משלך עשה לך משלך ויקחו אליך משל ציבור ואידך ס"ל בין קח לך בין ויקחו אליך משל ציבור ומאי דכתיב קח לך כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם ופירש"י שהי' כביכול קץ בשל ישראל עיי"ש א"כ לזה המ"ד מוכח דאפי' בשעת חבתם הי' גלוי לפניו רוע מצפונם וקץ בהם משא"כ לאידך מ"ד יש לפרש זית רענן כמ"ש המדרש שהוא לטובתם שאפי' בשעת כשלונם גלוי לפניו טוב מצפונם ושאינם מחוסרים אלא חביטה כזית, וזהו מוכרח דאלת"ה אלא שהי' קץ בהם א"כ מ"ט כתיב בפ' הנרות ויקחו אליך שמן זית ולא קח לך בשלמא בפרה אדומה דכתיב נמי אליך יש לומר משום דלא שייך בשלך אני רוצה יותר משלהם שהרי באה הפרה לקנח צואת בנה העגל וזה לא שייך במשה משא"כ בנרות אעכ"ח מדכתיב בנרות ויקחו אליך ולא קח לך ש"מ שהי' רוצה בשלהם וזהו פי' המדרש ויקחו אליך זש"ה זית רענן וכו' פי' מדכתיב ויקחו אליך שזהו שאמר הכתוב זית רענן הוא להוציא אורן ע"י חביטה, אמנם אמר ד"א לעולם זית רענן הוא לרעתם כי הם רק יפה פרי תואר ולא מלבם, והא דלא כתיב קח לך בשלך אני רוצה משום שהוא משל לפקח וכו' וישראל הם הסומים שנכשלו בצהרים בעגל כי בא שש וזה לא שייך במשה לכך לא שייך בשלך אני רוצה כמ"ש בפרה אדומה לכן כתיב ויקחו אליך ודו"ק:

ואתה תצוה וגו׳. כלל פרשה זו נפלאה. לבד לשון ואתה תצוה שכבר עמדו הראשונים ע״ז עוד עיקר הפ׳ אין כאן מקומה בתוך מעשה המשכן ויותר היה מקומה אחר מעשה המנורה עכ״פ. גם לשון ויקחו אליך. אינו מבואר מה זה. והרמב״ן כ׳ שהזהיר שיביאוהו לפניו ומשה יראה אם הוא זך וכתית כראוי. ואינו אלא פלא. וכי לא נאמנו פקידי המשכן ע״ז ומה יהיה אחרי מות משה. עוד יש להעיר על מאמר חז״ל בויקרא רבה ס״פ אמור פל״א עה״פ צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. הד״ד ראשך עליך ככרמל וגו׳ מלך אסור ברהטים. ומפרשי מלך זה משה כו׳. ומסיים אמר הקב״ה למשה. משה מלך עשיתיך ואין דרך מלך לעשות בעצמו צו לאחרים לעשות בשבילך. וזה מדרש פליאה והלא כל התורה בא בצווי משה לישראל בשם ה׳ ולמה זה נתעוררו לדרוש כן בזו הפרשה. אבל יסוד הדבר למדנו ע״י ביאור עוד מאמר ברבה פ׳ זו ואתה הקרב אליך. הה״ד לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. בשעה שאמר הקב״ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו כו׳ א״ל תורה נתתי לך שאלולי היא לא בראתי עולמי כו׳. והנה לא נודע עיקר התרעומת מנ״ל לחז״ל שהרע למשה ותו אם הרע למשה אין זה פיוס כ״כ. שהרי אינו דומה כהונה שהיא לאהרן ולזרעו ואין לזולתו חלק בה משא״כ התורה ניתנה לכל ישראל כמו למשה ולזרעו אלא משה בעצמו היה שליח וזכה שתנתן ע״י. ואין זה שייכות לזרעו כלל. אלא הענין בכ״ז דיש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה בישראל. בא בשפע ע״י אמצעות שני כלי קודש. היינו הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם. הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לצווי בקבלה בע״פ וכמש״כ לעיל כ״ה כ״ב. ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה ש״ת. וכ״ז נכלל בכפתורים ופרחים. עד דאי׳ בב״ר פצ״א ר׳ טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח. ושיח רבן של ישראל ללמדנו בא שמה שתלמיד ותיק מחדש דבר טוב הוא ע״י כח שנרמז בכו״פ של המנורה. וע״כ בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד מש״ה נתחזק כח המנורה ע״י נס דחנוכה. וע״ע להלן ל״ט ל״ז שהראיתי לדעת שמרומז ג״ז בתורה. והיינו דאי׳ בברכות דנ״ז הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנא׳ ויקחו אליך שמן זית וגו׳: