בחן בחסד ברחמים

הזן את העולם כלו בטובו, ר"ל הש"י מצד טובו מפרנס את הכל. ואח"כ אמר כי פרנסת הש"י את העולם הוא מצד ג' פנים, כי יש שראוי לו הפרנסה מצד הדין והם הצדיקים שהם בעולם, וזהו שאמר הזן את העולם בחן ר"ל שהוא מפרנסו מפני שהוא נושא חן בעיני הש"י כמו אצל נח דכתיב (בראשי' ו') ונח מצא חן וגו', ויש שמפרנסו הש"י מצד החסד והם בני אדם שהם כמו בהמות ואין להם דעת ופרנסתם מצד החסד, ויש אשר פרנסתם מצד הרחמים והם הקטנים אשר לא ידעו מאומה ויש לרחם עליהם, כמו אלו פרנסתם מצד הרחמים. ואח"כ הוא נותן לחם לכל בשר, וזה נאמר על שהוא ית' נותן ומשפיע קיום כל הנמצאי' כאחד. וזה שאמר ונותן לחם לכל בשר כי הלחם סועד הלב ומחזקו, ולכך הקיום שנותן קיום ומשפיע לכל נקרא לחם לפי שהוא סועד ומקיים הלב שבו חיות האדם, ודבר זה הוא מצד חסדו ית', ובדבר זה משותפים כל הנבראים כאחד שהוא ית' נותן קיום אל הכל בשוה, רק כי הם מחולקים בפרנסתם, כי אשר מפרנס אותו בחן פרנסתו מחולק מן זה שפרנסתו הוא בחסד, וכן זה שפרנסה שלו בחסד מחולק פרנסתו מן אשר פרנסתו ברחמים שכל אחד פרנסתו כפי מה שהוא ראוי. אבל הקיום הוא אל הכל בשוה והוא מצד החסד כי חסדי הש"י מתפשט אל הכל והכל ראוים אל החסד, ולפיכך דבר זה שהוא נותן קיום אל הכל בשוה אין זה רק מצד מדת החסד אשר מדת חסדו הוא מתפשט ומשותף אל הכל, וזה כי לעולם חסדו כלומר חסדו ית' אין לו גבול ושיעור, ואם הש"י עושה חסד אל תאמר כי יש לזה תכלית וגבול כי לעולם חסדו שאין קץ וגבול לחסדו ית'. ויש לך לשאול מפני מה נאמר דבר זה על חסד הש"י בפרט, וכן נאמר במזמור הודו (תמיד) כי לעולם חסדו, וכן בהלל הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וזה יש להבין כי כל הדברים הם מצד המקבל, כי המשפט הוא מגיע מצד המקבל שיש עליו המשפט, ואף הרחמים מצד המקבל כאשר מרחם על אחד, חוץ מן החסד כי החסד הוא מצד עצמו שהוא ית' משפיע הטוב והחסד מצד עצמו ואין עושה זה מצד המקבל רק מצד עצמו שהוא טוב. ודבר שהוא מצד עצמו של הקב"ה, כמו שהוא ית' מצד עצמו בלתי תכלית וכך החסד שהוא עושה הוא לעולם בלתי קץ ובלתי תכלית רק הוא לעולם. ולא כן המשפט והרחמים כיון שהם מצד המקבל כי המקבל גורם שהמשפט בא עליו וכן הרחמים ג"כ מצד המקבל, וכמו שהמקבל הוא בעל תכלית כן המשפט והרחמים יש לו תכלית. וזה שאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר"ל שיש לשבח הקב"ה כי הוא טוב לכך כל"ח כמו שהוא ית' אין קץ וסוף אליו כך חסדי הש"י אין קץ וסוף אליו, אבל שאר דברים שהוא מצד המקבל יש להם קץ ותכלית. ועוד פי' כי חסדי הש"י הם לעולם ולא יפסוק, כי אף לעוה"ב שלא יהיה המשפט על חוטאים וכן לא יהיה צריך לרחמים, אבל החסד לא יפסוק כלל אף לעוה"ב לא יפסוק החסד והטוב שהוא עושה וזהו כי לעולם חסדו לעולם הבא, ודבר זה ג"כ הוא מטעם אשר התבאר כי חסדי הש"י מצד עצמו לכך כמו שהוא ית' אין תכלית אליו כך חסדי הש"י הם לעולם בלי קץ ותכלית והבן זה:

(185) לשונו להלן פס"ד: "יש צדיקים דבקים במדת הדין, ויש צדיקים דבקים במדת הרחמים, ויש צדיקים דבקים במדת החסד. ואלו שמות הצדיקים חנניה מישאל ועזריה; חנניה דביקותו במדת הדין, ומורה עליו שמו, שכן מדברים למדת הדין [תהלים נז, ב] 'חנני אלקים חנני'. וכן תקנו חכמים [נוסח ברכת המזון] 'הזן את העולם בחן בחסד וברחמים'".

ולפיכך חנניה אומר* (תהלים קטו, א) "לא לנו", כלומר לא בשבילנו יעשה, אלא בשביל רשעת הרשע, ולא בשביל צדקותינו. ומישאל אומר בשביל כבודו יעשה. ועזריה אומר בשביל חסדו ואמתו. ואלו שלשה דברים כל אחד ואחד ממדתו של הקב"ה. כי מה שאמר חנניה "לא לנו", כלומר שיעשה בשביל רשעת הרשע, שלא יוציא מחשבתו אשר ירצה לעשות, וזה יעשה הקב"ה במדת הדין, שיעמוד נגד הרשע. ומה שאמר מישאל שיעשה בשביל שם כבודו ותפארתו, הוא דבר מיוחד, שהקב"ה עושה בשביל כבוד שמו ותפארתו יתברך. ומה שאמר עזריה שיעשה בשביל החסד, הוא גם כן מדתו של הקב"ה. כי הצדיקים כל אחד ואחד דבק במדה מיוחדת; כי יש צדיק דבק במדת הדין, ולפיכך אמר חנניה לא בשבילנו יעשה, רק כי אין מדת הדין נותן שהרשע יוציא מחשבתו. ויש צדיק שכל מעשיו לכבוד שמו יתברך, וזהו מישאל. ויש שהוא דבק בחסד, ולפיכך אמר עזריה (תהלים קטו, א) "על חסדך וגו'". אמנם דבר זה ענין משותף (שם פסוק ב) "למה יאמרו הגוים איה נא אלוקיהם", לכך אמרו כלם זה. ועיין לקמן (פס"ד) אצל "לא לנו", יתבאר עוד יותר. וכן בעלייתם אמר חנניה (תהלים קיז, א) "הללוהו כל גוים", כלומר מפני שהוא עומד נגד הרשע במדת הדין יעשה זה. מישאל אמר (שם) "שבחוהו", שהוא עושה בשביל שבח שמו יתברך. ועזריה אמר (שם פסוק ב) "כי גבר עלינו חסדו", שהוא עושה בשביל חסדו, ויש להללו* ולפארו על זה. "ואמת ה' לעולם" (שם) הוא דבר כלם, כי הוא יתברך אמת, והכל מעידים על אמתתו. ועוד יתבאר דבר זה באריכות. הנה אלו החכמים כל אחד ואחד אמר על ההלל על מה אדני ההלל הוטבעו, ומה הם יסודותיו.

(185) לשונו להלן פס"ד: "יש צדיקים דבקים במדת הדין, ויש צדיקים דבקים במדת הרחמים, ויש צדיקים דבקים במדת החסד. ואלו שמות הצדיקים חנניה מישאל ועזריה; חנניה דביקותו במדת הדין, ומורה עליו שמו, שכן מדברים למדת הדין [תהלים נז, ב] 'חנני אלקים חנני'. וכן תקנו חכמים [נוסח ברכת המזון] 'הזן את העולם בחן בחסד וברחמים'".

וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא הַלֵּל הַגָּדוֹל, אֲנַן מַאי טַעְמָא אָמְרִינַן הַאי? מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ: יְצִיאַת מִצְרַיִם, קְרִיעַת יַם סוּף, וּמַתַּן תּוֹרָה, וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִילּוּט נְפָשׁוֹת שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּה ה׳ מַלְּטָה נַפְשִׁי״. חִזְקִיָּה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְרִידָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וַעֲלִיָּיתָן מִמֶּנּוּ.

יְרִידָתָן, דִּכְתִיב: ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״ אָמַר חֲנַנְיָה, ״כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד״ אָמַר מִישָׁאֵל, ״עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ״ אָמַר עֲזַרְיָה, ״לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם״ אָמְרוּ כּוּלָּן.

עֲלִיָּיתָן מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, דִּכְתִיב: ״הַלְלוּ אֶת ה׳ כׇּל גּוֹיִם״ אָמַר חֲנַנְיָה, ״שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאוּמִּים״ אָמַר מִישָׁאֵל, ״כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ״ אָמַר עֲזַרְיָה, ״וֶאֱמֶת ה׳ לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ״ אָמְרוּ כּוּלָּן.

שַׁדְּרֵיהּ עִילָּוַיְיהוּ לְאַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר. אֲתָא, צָר עֲלַהּ תְּלָת שְׁנֵי. הֲווֹ בַּהּ הָנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי: נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וּבֶן צִיצִית הַכֶּסֶת. נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן – שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ. בֶּן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, שֶׁכׇּל הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב, יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ. בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת – שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְּסָתוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שֶׁהָיְתָה כִּסְתּוֹ מוּטֶּלֶת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי.

אמנם אם אתה רוצה לעמוד על סוד דברי חכמים, תדע כי באלו ג' עשירים דבר מופלג מאוד בחכמה. וזה כי אלו ג' עשירים כל אחד נתברך בברכה מיוחדת, עד שנתברכו בכל הברכות. הברכה האחת הוא מצד מדת החסד, שהקב"ה עושה חסד עמו, ודבר זה ידוע למביני מדע. והשני היא העושר, שהוא מצד הדין. והעושר השלישי הוא מצד הרחמים, שהקב"ה מפרנס את העולם ברחמים. והעשיר שאמר שהוא יפרנס בציבי, דבר זה מצד החסד, כיון שאין הציבי רק לתקן האוכל, ואין זה רק מצד החסד שהשם יתברך עושה. וזה שאמר שיפרנסם בחטי ושערי, ברכה זאת מצד הדין, שאי אפשר זולת זה. ואותו עשיר שאמר שיפרנסם במשחא וחמרא, עושר זה מצד הרחמים, כי משחא וחמרא אינם מוכרחים שיהיו לאדם, ומכל מקום הם משלימים את האדם, והם מצד הרחמים. וכל אלו דברים ברורים, אין ספק למי שעמד בסוד קדושים:

[218] לשונו בח"א לגיטין [ב, קב:]: "כי העצים אין בהם טעם אכילה, ומתיחסים העצים שאין בהם [טעם] למידת החסד, כי אין לשאול על מדת החסד למה נתן לאדם זה דבר זה, כי אין לזה טעם, כי החסד הוא בלא טעם". והכונה, שהנה להלן פמ"ז ד"ה וביאור ענין כתב: "החילוק שיש בין חסד ורחמים, החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם אף שאין הכרחי כ"כ לעולם... והרחמים כאשר התחתונים בצרה וצריכים לרחמים, מרחם עליהם". וכל שפע המגיע לתחתונים אף שאינו הכרחי כ"כ לעולם - בע"כ שהוא נידון כשפע בלא טעם. וגם דבריו כאן יוסברו עפי"ז, שהואיל ואין העצים אלא לתקן האוכל, הרי שאין להם טעם לעצמם, ולכך הם נידונים כחסד. וראה להלן פנ"ב הערה 9.

[233] פרק ז ד"ה תרי, ופרק טז ד"ה וקאמר. ודע, שמה שכתב בדיבור זה, מיישך שייכי לדבריו שבד"ה אמנם, שחלוקת העשירים בכאן היא עפ"י מידות החסד, הדין, והרחמים, וחשיבות הציצית מבטאת את מידת הדין. וכפי שהאריך בזה בח"א בגיטין [ב, קב:], וז"ל: "ותבין ג"כ בשמות אלו ג' העשירים, כי האחד נקרא 'כלבא שבוע', כי במדת החסד הכל שבע, ואין חסרון במקום זה. ו'בן ציצית הכסת', שהיה ציצית בגדו מוטלת על כרים, או שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומאי, וזה כי ממדת הדין החשיבות והיקר, כאשר ידוע למי שמבין דברי חכמים. ולהך לישנא שהיה ציצית שלו על כרים היה לו יקר וחשיבות ישראל... [והובא בהערות 224-231]. ושם השלישי 'נקדימון בן גוריון', שנקדה לו חמה בעבורו. שעשה הקב"ה נסים עמו, כי הנסים באים לעולם מצד מידת הרחמים, ודבר זה ידוע ג"כ אם יש לך לב להבין, כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה, והש"י מרחם עליהם, כאשר תמצא בכל הנסים. כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך, רק שהוא לצורך, ודבר זה ממדת הרחמים. ודע לך, כי אלו ג' עשירים נתברכו בברכת האבות, אשר נתברך כל אחד במדה מיוחדת. ותמצא אצל אברהם שנתברך במדת החסד, שהיא מדתו, [ראה להלן פ"י הערה 148, פל"ג הערה 50, ופל"ו הערה 42]. וכבר אמרנו כי במדה הזאת השובע. ולכך בברכת אברהם כתיב [בראשית כה, ח] 'זקן ושבע', מה שלא נאמר ביצחק, שלא נאמר בו רק 'שבע ימים' [בראשית לה, כט], לא סתם 'שבע'. [ראה להלן פמ"ו הערה 34]. ויצחק נתברך במדתו, ולכך יצא ממנו יעקב ועשו, אשר עליהם נאמר [בראשית כה, כג] 'שני גוים בבטנך', ועיין בחבור גור אריה בפרשת תולדות [בראשית פכ"ה אות ל"א], שם נתבאר. והנה יעקב ועשו, יעקב - חשיבות ישראל, ועשו ניתן לו חשיבות רומי. ולכך אל יעקב בפרט נעשו נסים, שזרחה לו השמש [בראשית לב, לב], ושקעה לו השמש [בראשית כז, יא], כי במדתו של יעקב נעשו הנסים בפרט, וזה מפני כי יעקב הוא היה בעל צרה ביותר, כמו שאמר הכתוב [בראשית לה, ג] 'לאל העונה אותי ביום צרתי', והוא אמר 'מי שאמר לעולם די יאמר לצרתי די' [רש"י בראשית מג, יד], שהיה לו צרת לבן, צרת עשו, צרת דינה, צרת רחל, צרת יוסף [שם]. [וראה להלן פמ"ד הערה 10, ופמ"ו הערה 33]. ולכך אלו ג' עשירים, נקדימון בן גוריון, נעשה לו נס שנקדה לו חמה. כלבא שבוע, שהכל שביעים בביתו. בן ציצית הכסת, שהיו ציצית בגדו על כרים וכסתות. כל אחד נתברך בברכה מיוחדת". וראה לעיל הערה 214, ולהלן 351, ופמ"א הערה 19.

וביאור ענין זה, כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם. ואלו שני דברים הם מן השם יתברך אל התחתונים. ודבר זה כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, כי אם לא יעשה משפט הרי יוצא מן הדבר שהוא מחויב לעשות. וכן הצדק, הוא ראוי שיעשה הדבר שהוא צדק. וכאשר למטה עושים מה שראוי להם לעשות למטה, גם השם יתברך עושה להם מה שראוי לעשות, והוא החסד והרחמים. ולכך אמר 'אלו ואלו יעשו עטרה בראשה'. כי העטרה בראשה מורה שיש בה מלכות, ולכך ראויה אל המלך. וכאשר יש להם המשפט והצדק והחסד והרחמים, ראוים להיות דבקים בו יתברך, כמו שאמר "וארשתיך וגו'". והרי הוא מבואר ענין החבור לעתיד שיהיה לישראל עם השם יתברך; שיהיה החבור נצחי, ויהיה בכל מדותיו, ויהיה חבור גמור, שאלו מעלות כוללות הכל.

[20] לשונו בגבורות ה' פס"ט [שיח.]: "החילוק שיש בין חסד ורחמים, כי הרחמים אינם רק כאשר הוא צריך אותו דבר מתוך צרה, וחסד בין שצריך לאותו דבר ובין שאינו צריך לאותו דבר, נותן חסד על צד היותר טוב". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלח.] כתב בזה"ל: "הרחמים מצד המקבל, כאשר מרחם על אחד... [אך] החסד הוא מצד עצמו, שהוא יתברך משפיע הטוב והחסד מצד עצמו, ואין עושה זה מצד המקבל, רק מצד עצמו שהוא טוב". והם הם הדברים שנתבארו כאן. ולשון חכמים מרפא. שהנה כתב כאן שהשם יתברך "משפיע החסד ומרחם על עולמו". ומדוע לא כתב משפיע החסד על עולמו ומרחם על עולמו". אך לאחר דבריו שבנתיב העבודה, ניחא, שחסד הוא נעשה מעצמו יתברך, ואינו נעשה מפאת המקבל, ולכך לא הזכיר את המקבל כאשר דובר על השפעת חסד. אך רחמים הם ביחס למקבל, ולכך לגביהם כתב "ומרחם על עולמו". וראה לעיל פ"ה הערה 218. וצרף לכאן את מאמרם ז"ל [סוכה מט:] "צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים". הרי שרחמים תלוים במקבל, ואילו גמ"ח אינה תלויה במקבל. וכן כתב בגו"א שמות פל"ד אות ג, ושם הערה 13.