שמאל דוחה וימין מקרבת

ומשה רבינו ע"ה כתב התורה על האבנים באר היטב בשבעים לשון (סוטה לה: ועיין ירושלמי הובא בתוס') אלא שמצד מידתו שהוא בניצוח לעמים ומה שקירב ערב רב היה רק על ידי שגיירם לא הזיק זה. כי הוא לא הלך למסור להם רק כתב על האבנים והניח הפקר והם מעצמם שגרו נוטירין והעתיקו. כי כן הוא המדה ימין דוחה ושמאל מקרבת והוא מדת אהרן ע"ה אוהב שלום ועל כן אף דמאחוריה אתא ונשייה לתרווייהו כמו שאמרו בחולין (צא.) עיקר התחלת השליטה היה מצד השמאל שהוא נגד הימין דזה לעומת זה שבו האדם בליעל חפץ לנצח ולפשט אדרבה הודו. ועל ידי שליטתו בהעלמת ההוד דקדושה על ידי זה רוצה אחר כך להתגבר גם על מדת הניצוח שלהם כל זמן חשכת הלילה עד זריחת השמש לרפאות שהיה גם כן על ידי הכהנים בני חשמונאי שהשיבו אור ההוד למקומו על ידי קידוש שם שמים דאותן שמסרו עצמן על קידוש השם. ואלעזר הכהן ראש המעתיקים התורה יונית גם כן תיקן את עצמו בזה שזכה ליהרג אחר כך על קידוש השם ככתוב ביוסיפון. שבזה נתגלה ההוד דבני ישראל שאין יכולת ביד האדם בליעל לנצחם כלל. ועל ידי זה זכו לנס דשמן שהראה להם השם יתברך שהם ראוים להאיר לפניו בבית המקדש שמשם האורה יוצאה לעולם. (מדרש רבה ריש פרשת בהעלותך) וזהו ענין מצות נרות דבית המקדש שהוא להאיר לפניו במבואות האפלים כי העולם הזה הוא מבואות האפלים מאור השם יתברך על ידי האומות העולם. וכמו שאמרו בבראשית רבה (סוף פרשה ל) על אברהם אבינו ע"ה שבא והאיר לפניו כביכול במבואות האפלים היינו במה שפירסם אלהותו יתברך לכל האומות. וזה היה גם כן כל העבודות דבית המקדש שהיה שם גילוי שכינה לפרסם אלהותו. והדלקת הנרות הוא להאיר לכל באי עולם גם לאותם שבתכלית החשכות. ועל כן בנוסח על הנסים פרט מכל העבודות מה שהדליקו נרות שזהו עיקר שלימות מדת ההוד שתקנו אז. ולא נזכר הנס שהיה להם בזה דאין זה מענין הנס והישועה דחנוכה רק הוא מה שגילו להם מן השמים שנתרצו לפניו יתברך ושתיקנו בשלימות עד שמן השמים סייעום להאיר לפניו יתברך. ומזה הבינו לקבוע ימי חנוכה לדורות עולם להדליק נרות גם שלא בבית המקדש בגבולין. ואחר החורבן יש גם כן נר לכל אחד ואחד או לאיש וביתו על כל פנים להאיר בו לכל באי עולם. דעל כן עיקר מצותה להעמיד מחוץ להאיר לעולם ורק משנתערבו בגוים אור זה נעלם ועל כן אנו מדליקין בבית כבשעת הסכנה דהוא גם כן זמן התעוררות העמים בגזירת שמד שבא מצד התחברות ישראל להם. וכן אנו עתה תמיד בעוונותינו הרבים בהתחברות ביותר ביניהם עד שאמרו בעבודה זרה (ח.) דישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה ועד שהתירו מאכל ומשתה אידיהן וכיוצא ואין האור בהתגלות בחוץ אבל מכל מקום הוא מאיר מבפנים כי באמת במעמקי הלב הוא מאיר אור זה דהוד וכל התחברות שלהם הוא בטהרה דכבר נתקן זה על ידי מתתיהו שהיה מיד בשמד הראשון שנגזר על בני ישראל ונתברר זה דמעמקי לבבות בני ישראל דבוק לעולם בהשם יתברך וכל חבורם עם האומות באמת לאמיתו הוא רק לקלוט ניצוצות קדושות מהם. וכמו שאמרו (פסחים פז:) לא גלו ישראל אלא שיתוספו עליהם גרים ולאו דוקא גרים בפועל רק הוספת קליטת כחות העמים להחזירם אל הקדושה לאט לאט עד בוא עת קץ שישוב הכל לקדושה. ואף שבהתגלות אין זה גילוי עדיין מכל מקום בפנימיות הלב אור זה גלוי ומאיר היטב ופועל פעולתו מכל מקום. וכל המומרים מבני ישראל שנתחברו להם לגמרי בעולם הזה ידוע דברי הרמב"ן שהוא על ידי איזה שורש פורה ראש בתולדתו מערבוב בני נכר. וזה סוד ששמעתי על מה שאמרו (שבת כא:) בהדלקת נר חנוכה עד דכליא ריגלא דתרמודאי דרצה לומר שיכלה עירבוב הפסולים מבני נכר במשפחות ישראל שהיה על ידי התרמודאי כמו שאמרו ביבמות (יז.) והיינו דנר חנוכה מאיר גם להם עד שיכלה גם זה הפסולת המעורבב ולא יהיה עוד שום חיבור גם למראית עין. דחיבור זה נמשך על ידי ערבוביא זה שבמשפחות ישראל כי מזה נעשה חיבור עצום להיות לבשר אחד. ונר חנוכה מאיר בתוקף כל כך עד שיפריד גם חיבור זה ויברר שגם זה היה רק לקלוט אל הקודש מה שראוי לקלוט ולא זולת זה.

ונראה דהנה מבואר בכתוב דלידת יצחק נתלה במצות מילה, שהרי עם צוואת המילה נתבשר אברהם בלידת יצחק אף טרם עשה המצוה בפועל, ויש ליתן טעם לזה, היות נודע אברהם מדתו חסד ויצחק גבורה, ואין הפירוש שאברהם נשלם במדת חסד לבד וכ"כ יצחק במדת גבורה לבד, שהרי מפורש בכתוב שאברהם נשתבח כי ירא אלקים אתה, ובמדרש פ"מ הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם, וזה מדת הגבורה, הרי שנשתלם גם במדת הגבורה, וכ"כ יצחק שהוא ע"ש שחוק ושמחה ובזוה"ק שרמז לעתיד, ואז יהי' העבודה בדביקות עצום הרי שמדתו אהבה ודביקות ששורשם בחסד, אבל הפירוש הוא עפ"י מאמרם ז"ל לעולם יהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכן הוא בכל איש ואיש בפרטות לעצמו כמו לזולתו, והיינו כי בכל מדה יש בה דבר והיפכו היינו בקדושה ולעומתו בטומאה, למשל חסד ששורשו הוא אהבת הש"י, ולעומתו נשתרבב למטה אהבת חיצוניות, וכן גבורות ששורשם הוא להיות לבו בוער כאש ללכת אחר הש"י כמ"ש רשפי אש שלהבתי' ונשתרבב לעומתו למטה אש זרה כעס ורציחה, וכן מדת התפארת ששורשו בקדושה לשבח ולפאר ולרומם את השי"ת ולקיים ויגבה לבו בדרכי השי"ת ובכללו לזכות בתורה, ונשתרבב לעומתו בקליפה גיאות ולהתפאר על זולתו, ומהם תקיש על השאר, והנה להיות לו את כל מדה ומדה בטהרה, הי' דרך של אאע"ה לאחוז בימין מקרבת בראשונה, וממילא אח"כ יהי' השמאל דוחה, למשל מדת החסד להשתדל מאד להכניס בלבו אהבה ודביקות בהש"י, וממילא ידחה הפסולת שהוא אהבת חיצוניות וכענין שאמרו ז"ל אין יצה"ר של ג"ע מצוי אלא בלב הפנוי מן החכמה, וכ"כ כשאהבה הוא בדברים הרוחנים ממילא דוחה אהבת חיצוניות, וכענין שבמדרש ויקרא פכ"ב אמר המלך זה יהי' תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור, וכן הוא בכל מדה ומדה יש לאחוז הצד הטוב וממילא הצד הרע נתבטל, ומדתו של יצחק הי' שמאל דוחה מקודם ואח"כ לבוא לימין מקרבת היינו לבטל מקודם ממנו את צד הרע ואח"כ לבוא לצד הטוב, וכמאמר הכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב ובאמת ששניהם צודקים, והיינו כי בתחילת עבודת האדם שעדיין לא טעם טעם הקדושה אם ימתין בעשה טוב עד יסיר ממנו מקודם את הרע לא יבוא לעולם להטוב כי מאין יבוא לסור מדרך הרע וכן במדת החסד למשל, מאין יתחיל למאוס באהבת חיצוניות נגד טבע המשכו לזה, אלא להיפוך לעומת שיתרגל וטעם טעם אהבת הרוחניות ימאס בדבר שכנגדו, כי אהבת הרוחניות יגביהו למעלה מטבעו, וכמו שפרשנו במק"א שאמרה המטרונה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, והיינו שהיא שאלה מצד הטבע, וזהו התורה העידה עלינו, וע"כ אברהם שהי' תחילת הוית העולם הי' דרכו צודק יותר שבלתי אפשר להיות סור מרע קודם עשה טוב, אבל אחר שכבר השריש אאע"ה בלב כל באי העולם שורש קדושה כבמדרש שאיחה את כל באי העולם, מה גם יצחק שהי' הורתו ולידתו בקדושה ובא ומצא את חטא ג"ע של אדה"ר מתוקן לגמרי ע"י אברהם, הי' דרך של יצחק צודק יותר כמובן שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובין אברהם ובין יצחק נשתלמו בכל מדה טובה אלא שזה התחיל מן עשה טוב וזה מן סור מרע, זה לפי שורש נשמתו וזה לפי שורש נשמתו:

כי יכרית ה' אלקיך וכו' וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם וגו' עיין בפנים הנה ידוע הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין האדם מן העולם והם שונאיו באמת ומ"מ אחז"ל יצר תנוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת היינו אלו הג' הנ"ל יצר הוא קנאה אכזריות וכעס קנאת איש מרעהו ונקרא מדברי חז"ל יצר סתם כאמרם כל הכועס כאלו עע"ז דכתיב לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שבלבו של אדם זה יצה"ר נמצא שהכעס נקרא בשם יצר סתם ותינוק הוא רדיפת הכבוד והגיאות לסלסל בשערו ובגדיו במעשה נערות כאשר קראוהו כן חז"ל גבי יוסף ואשה כלליות התאוה נקראת כן בכל מקום ואמרו שלא להרחיקם מכל וכל כי יש להם זמן ומקום בקדושה ועיקר הקנאה הוא הכעס ואכזריות בעוברי עבירה מבלי לשאת פניהם ולהאבידם מע"פ האדמה ומצות עשה שלימה היא ובערת הרע ולא תחמול ולא תכסה ושאול נענש בחמלו על אגג וישראל נצטוו לא תחי' כל נשמה התאוה היא לעת הצורך לקיום הגוף כמאמר הלל לתלמידיו לגמול חסד עם הדא אכסניא הוא הגוף בית אושפיזא של הנשמה וחייבת ליהנות לו כפי צרכו ומצוה רבה נמי איכא גומל נפשו איש חסיד וגאוה לת"ח יאה שמיני שבשמינית בעת לומדו עם תלמידים וע"ז אמרו זרוק מרה בתלמידים אבל בינו לאחרים שאינם תלמידיו אמרו לא מיני' ולא מקצתי' (ולפ"ז יתקיימו ב' דיעות חז"ל ואלו ואלו דא"ח וק"ל) והיינו דקאמר דהע"ה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' דהיינו רחץ ר"ת רש"ע לקנאות ברשעים ולהתאכזר עליהם ה' היא שמיני שבשמינית גיאות שהתירו ץ' צורך שלעת הצורך הותרה התאוה ולכן כתיב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגבי עגלה ערופה נהי כתיב שהזקנים ירחצו ידיהם לומר שלא התאכזרו להורגו ולא מפאת גיאות פטרוה בלא לוי' ולא מפני רב תאותם חסו על כספם לתת לו פת לחם וחמת מים על דרכו כי ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו ולכן נקראו צדיקים ארץ חפץ עיין פירש"י בקהלת אפסוק והארץ לעולה עומדת כי לא חפצה נפשם בשמיני שבשמינית נ"א לא מיני' ולא מקצתו ונעשה מה' א' פי' אין ונעשה מרחץ ארץ ולפמ"ש לעיל שניהם אמת עם תלמידיו יהי' תופס בשמיני שבשמינית ובלא"ה לא מיני' ולא מקצתו ונעשה ממנו ארחץ פעמים א' אין פעמים ח' וק"ל והיינו דקאמר ארחץ בנקיון כפי ודוק והנה בכניסתם לא"י הורגלו מאד במדות אכזריות אף להרוג ולהשמיד כל הגוים ובמדת התאוה בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת והורגלו במדת הכבוד והגאוה לבטוח בערים בצורות כדכתיב בערים בצורות אשר אתה בוטח בהנה ולכן הוצרכו זהירות ביותר להשמר מכל אלה ע"כ משה הזהירם כי יכרית ה' אלקיך את הגוים וגו' וירשתם היינו אכזריות וישבת בעריהם היינו גיאות ורוממות ובבתיהם היינו תאוה בתים מלאים שלש ערים פירושו שונאים (כמו ויהי עריך) תבדיל לך הג' שונאים הללו היינו קנאה וכבוד ותאוה תבדיל לך בתוך ארצך בתוך גופך ארציות שלך וקורהו ארצך ע"ש ארץ הנ"ל שיבדילם עד שיצריכם כנ"ל ומסיים והי' לנוס שמה כל רצח אותיות רח"ץ הנ"ל ומפרש והולך וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו ויוכח רעהו שהוא בבלי דעת: