Neciv Chukát-Bálák

יען לא האמנתם בי. אלו השתמשו בתורה ובתפלה. היה גם אהרן מתפלל וכמו שאמר ה׳ ודברתם אל הסלע ועתה כאשר לא נעשה כן הלא גם אהרן בכלל החטא ואע״ג שאהרן לא בא לכעס מכ״מ נתרשלו ידיו במקום משה. וע״ע להלן כ״ד:

להקדישני לעיני בני ישראל. אלו היו עומדים משה ואהרן בתפלה היה נקרא בזה ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא אמירה דבר שבקדושה ברבים כדאיתא במגילה כ״ג. והיו ישראל מאמינים במעלת תפלה ושאני קדוש בתוכם. ועתה לא האמנתם את ישראל בזה:

לכן לא תביאו וגו׳. לא היה העונש שימותו במדבר שא״כ לא היה משה מתפלל להחל שבועת ה׳ אלא הגזירה היה מדה במדה. שבשביל שלא הראו לישראל הדרך להתנהג בא״י בעת עצירת גשמים וכדומה ע״כ. לא תביאו וגו׳. ובמ״א כתיב על אשר מעלתם בי מעילה הוא שנוי בדבר ה׳ כמש״כ בספר ויקרא כ״ו מ׳. והכונה כאן שעשה משה נס ושנוי בהליכות הטבע בעת שלא היה הרצון בכך וזה נקרא מעילה כמו שנענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה׳ כדאיתא בתענית פ״ג והיה נזוף מחמת זה כדאי׳ בחולין דף קל״ג א׳:

רָבָא אִיקְּלַע לְהַגְרוֹנְיָא, גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְלָא אֲתָא מִיטְרָא. אֲמַר לְהוּ: בִּיתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּתַעֲנִיתַיְיכוּ. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ: מִי אִיכָּא דַּחֲזָא חֶילְמָא — לֵימָא. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא, לְדִידִי אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַי: שְׁלָם טָב לְרַב טָב מֵרִיבּוֹן טָב, דְּמִטּוּבֵיהּ מֵטֵיב לְעַמֵּיהּ. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ עֵת רָצוֹן הִיא (מִבְעֵי רַחֲמֵי). בְּעוֹ רַחֲמֵי וְאָתֵי מִיטְרָא.

הָהוּא גַּבְרָא דְּאִיחַיַּיב נְגָדָא בְּבֵי דִינָא דְּרָבָא מִשּׁוּם דִּבְעַל נׇכְרִית. נַגְּדֵיהּ רָבָא וּמִית. אִשְׁתְּמַע מִילְּתָא בֵּי שַׁבּוּר מַלְכָּא, בְּעָא לְצַעוֹרֵי לְרָבָא. אֲמַרָה לֵיהּ אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא לִבְרַהּ: לָא לֶיהֱוֵי לָךְ עֵסֶק דְּבָרִים בַּהֲדֵי יְהוּדָאֵי, דְּכֹל מָאן דְּבָעַיִין מִמָּרַיְיהוּ יָהֵיב לְהוּ.

אֲמַר לַהּ: מַאי הִיא? בָּעַיִן רַחֲמֵי וְאָתֵי מִיטְרָא. אֲמַר לַהּ: הַהוּא מִשּׁוּם דְּזִימְנָא דְּמִיטְרָא הוּא. אֶלָּא לִבְעוֹ רַחֲמֵי הָאִידָּנָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, וְלֵיתֵי מִיטְרָא. שְׁלַחָה לֵיהּ לְרָבָא: כַּוֵּין דַּעְתָּךְ וּבְעִי רַחֲמֵי דְּלֵיתֵי מִיטְרָא. בָּעֵי רַחֲמֵי וְלָא אָתֵי מִיטְרָא.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! ״אֱלֹהִים בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם״, וְאָנוּ בְּעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ! אֲתָא מִיטְרָא עַד דִּשְׁפוּךְ מַרְזְבֵי דְמָחוֹזָא לְדִיגְלַת. אֲתָא אֲבוּהּ אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכָּא דְּמַיטְרַח קַמֵּי שְׁמַיָּא כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: שַׁנִּי דּוּכְתָּיךְ. שַׁנִּי דּוּכְתֵּיהּ, לִמְחַר אַשְׁכְּחֵיהּ דְּמִרְשַׁם פּוּרְיֵיהּ בְּסַכִּינֵי.

ואלא מ"ט אקריין הכי כלפי רבא ולקריין לרבא רבא נזוף הוה

נזוף הוה - אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה במסכת תענית (דף כד:) דבעא מיטרא ללא צורך משום יקרא דאמיה דשבור מלכא ואמרינן התם דאיתחזי ליה אבוה בחלמיה וא"ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא אשני דוכתיך אשני דוכתיה למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה. ולי נראה נזוף משום האי מעשה:

ולכה זועמה ישראל. אחר כך כאשר נתראו פנים והגיד לו בלק כל צרת לבבו לראות את גדולי ישראל בהנהגה נפלאה למעלה מכח הטבע כמש״כ בריש הסדר ובקש מבלעם להטיל עליהם כעס וזעף ה׳. כמו שמצינו שהיה רבא נזוף משום ששינה את הטבע בכח גדולתו לפני ה׳. וכמש״כ בפ׳ חקת כ׳ י״ב שזה ג״כ היה חטא משה במי מריבה יע״ש:

מה אקוב. הן זה א״א לקלל בחנם. כי אם להזכיר עון שרואה בעינו על כמה אנשים מהמון אבל גם זה א״א כי לא קבה אל. הקב״ה אינו חפץ שיתפרשו החוטאים הרבים בישראל. מפני כבוד הבריות. וכבר אמרו בב״ר כ״פ בשעה שהדין מתוח על עונות הדור ר״ל אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. והיינו כדי שלא יתפרסמו החוטאים שהם רבים בדור. ואם כן היאך אפשר לקבות. ואמר בשם אל. דמשמעו כח של כל הכחות. והיינו משום שבאמת תלוי כח הנהגתו ית׳ ע״י מעשה ישראל. נותנים עוז ע״י מעשה הטוב. ומתישים כ״י ע״י עונות הדור. וא״כ היה מן הנראה דאותו השם המכונה אל יהא מעניש בפרסום האנשים המתישים כחו כ״י. אבל מכ״מ אינו כן. ולא קבה את הרבים מיעקב:

ומה אזעום. על ישראל על שמשנים לפי דעתך טבע הויות העולם שברא ה׳ אבל לא זעם ה׳. אין המקום בכעס ע״ז כלל. ואמר כאן שם הויה. באשר זה השם הוה ויהיה ומהוה הכל. והיינו מקור וחיות כל הטבע. לא כשם אדני שמורה על שידוד הטבע כאדון העושה בשלו כמו שחפץ כמש״כ בפ׳ שמות ותשא ובכ״מ. וא״כ מי שעושה נגד הטבע שלא ברצון המקום ב״ה ה״ז נגד כח הויה ורצונו בקיום הטבע בעולם ומלואו. אבל אינו בזעם כאשר יבאר:

כי מראש צרים אראנו. המשיל כלל ישראל להר גבוה ונעלה. ושבח ההר מלתחת והוא ראש רוחב ההר היינו התחלתו. במה שקשה הרבה עד שחוצבים ממנו ברזל או אבני צור. ושבח ראש גובה ההר היינו שהוא למעלה שיאו. כך הנמשל המון יעקב התחתונים והמרובים נמשלים לראש ההר היינו לתחתית ההר ברחבו. ואמר שהוא צורים תוקף האמונה חזק כצור:

ומגבעות אשורנו. גדולי ישראל נמשלים לגובה ההר. ואמר כי מגבעות מביט עליו לגבהו. והכונה שהמה למעלה מהליכות הטבע. כדאיתא בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות דר׳ חנינא לא חש לכישוף והקשו הא נקרא כשפים משום שמכחישים פמליא ש״מ. והשיב הגמ׳ שאני ר״ח דנפישא זכותיה. פי׳ דפמליא ש״מ אינו אלא שבעה כוכבי לכת והמזלות. והכשפים גבוה מהם. אבל ר״ח שהוא למעלה מה״ט כחו חזק וגבוה עוד למעלה מן הכישוף. וזהו שראה בלעם:

הן עם לבדד ישכון. לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד. ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו:

ובגוים. כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם:

לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם [וכיב״ז לשון המשנה שביעית פ״ח מי״א ואם מתחשב הוא. דפי׳ שהוא נחשב ומכובד] וכדאי׳ בסנהדרין דף ק״ד א׳ אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב עכשיו איכה ישבה בדד. פי׳ רצוני היה שיהיו בדד שלא יתערבו עם אוה״ע אז יהיו בטח. עכשיו שתשוקתם היה להשתוות עם אוה״ע נעשו בדד מהם ואין אומה מחשב אותם להתערב עמם. ובפסחים דף קי״ח ב׳ בזר עמים קרבות יחפצו. מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין אוה״ע קריבות שהיו חפצין בהם. ובשמות רבה פ״א. שישראל בגלות מצרים מנעו מן המילה אמרו נהיה כמצרים. מה עשה הקב״ה הפך לבם לשנוא עמו. פי׳ שהן חשבו אשר מאחר שהם בגלות ראוי שלא להיות נבדל מהם. ונעשה להיפך שמצרים בדלו עצמם מישראל. והסיבה לזה הוא מפני שלעם ה׳ יש צורה מיוחדת גבוה משארי אנשים וכבר ביארנו לעיל כ״א כ׳ דמי שצורתו גבוה. ומאבד ומשחית צורתו נעשה גרוע מאשר תחתיו ומתבזה עליו. וא״כ זה אות אשר מראש צורים הוא. ומש״ה לא בנקל נפסד צורת האדם כי בטבע כל אדם לשמור בכל עוז עיקר הצורה אשר לזה הוא נוצר. ומש״ה מי שמהלך מכ״מ נגד תכלית צורתו. לא יתחשב לבן אדם כלל. והרי הוא כקוף בצורת אדם:

כ״ז לפי הפשט ששרו על הבאר של מים. וחז״ל בנדרים דנ״ה ביארו דשירה זו הי׳ על התורה. ולכאורה איזה שייכות יש לתורה להבאר. וגם אמאי קבעו שירה זו באותו מקום ובאותו זמן. אבל הענין יבואר בס׳ דברים בפי׳ הכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה. שלימד שם משה לישראל פלפולה ש״ת. איך כל הקבלות בתורה שבע״פ מרומז בדקדוקי המקרא עפ״י י״ג מדות והויות התלמוד. והתועלת מזה הלימוד הוא. שאפשר להוסיף לקח בכל עת. ונעשית כמעין המתגבר. והנה אחר שנעשה הענין של מי מריבה. סיפר משה לישראל טעם הגזרה שנגזר עליו. שרצונו ית׳ היה שיגיד דבר הלכה חדשה ועפ״י זה היתה תפלתו נשמעת להשיב מי הבאר למקומם. ומזה מצאו לב להגיע לזה הדרך אע״ג שקשה להשיגו ע״י עמל ויגיעה. נוסף ע״ז אי׳ בתד״א פי״ב שבזמן שהיו ישראל עושין רצונו ש״מ במדבר היה הבאר שוטף מים בבוקר. ובזמן שלא היו עושין רש״מ היה מתאחר להוציא מים עד שבאו ת״ח ואמרו עלי באר. ובהגיעם לשיר על הבאר. כוונו בזה ג״כ לשירה על התורה בפלפולה. ומש״ה נקראת בארה. שהיא המבארת התורה שבכתב על הדיוק. וגם מבארת מקור הקבלות בתורה שבע״פ. איה מקומה מרומז בתורה שבכתב. היא הבאר. תורה שבע״פ ע״י זה הכח הנעלה. היא כבאר הנובע בלי תכלית: אשר אמר ה׳ למשה אסוף את העם. ולמדם דרך הפלפול. שהרי ס׳ דברים שנאמר בהקהל כ״פ כמש״כ שם היה הכל ע״י רצון ה׳ ובהשפעת נבואה ככחו של משה רבינו כשארי ספרים שבתורה: ואתנה להם מים. ימצאו גם המה כח להוסיף לקח ולהגיע למה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. אכן לא כתיב מימיו. דמשמעו שיעמדו על הקבלות האמיתיות שכבר המה ניתנו מסיני. אבל מים משמע אפי׳ שאינם עומדים על האמת. וא״כ אינם מסיני. מכ״מ המה מועילים הרבה או לאיזה ענין אחר. או שנתפסים בדעה המתבקשת להלכה. וזהו כלל מחלוקת תנאי ואמוראי ובכל דור אשר אלו ואלו דא״ח. אלא שאין כל דעה צלולה להוראה למעשה. וכמו במשל שנשתנה מי הבאר. כך הנמשל שהגיע לדורות מי התורה באופן שאינו צלול כ״כ. אבל מכ״מ היא היא הבאר הראשון. וראוי לברכה ושירה. אז ישיר ישראל וגו׳ עלי באר ענו לה. כנו לחלק תורה הלז בלשון נקבה. כי היא המקבלת ממקור תורה שבכתב. ומש״ה כתיב ישקני מנשיקות פיהו. פיהו ולא פיו משום שמסיים השיר כי טובים דודיך מיין. והיינו דברי דודים שהוא תורה שבעל פה. כדאיתא במס׳ ע״ז פרק ב׳ מש״ה כתיב פיהו בסימן ה״א הנקבה: באר חפרוה שרים. שרי התורה בעלי מלחמתה חפרוה בעומק העיון: כרוה נדיבי העם. היינו בחפירה קטנה משכו איזה שפע מכבוד התורה נדיבי העם שמספיקים צרכי עמלי תורה ומטילים מלאי לכיסם. המה ממשיכים ג״כ איזה דבר בעתו כדאיתא בפסחים דף נ״ג בהא דאיבעי להו תודוס איש רומי גברא רבא הוי או בעל אגרופין הוי וקפשיט מדתניא זאת דרש תודוס איש רומי מה ראו חמ״ו שמסרו נפשם על קדה״ש כך ר״י בר אבין א׳ מטיל מלאי לכיס של ת״ח הוי דאר״י כל המטיל מלאי לכיס של ת״ח זוכה ויושב בישיבה ש״מ שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ולכאורה קשה הרי כמו שהוכיח הש״ס שאינו בעל אגרופין ממה שדרש. ה״נ יש להוכיח שאינו עשיר בעלמא ונדיב לב. דמה לעשיר לדרוש ברבים אלא צ״ל דכמו שהיה לו זכות לישב בישיבה ש״מ ומסתמא יהא בכחו להאזין דבריהם ולא ישב בכלימה. ה״נ יש לו סיוע מה״ש גם בעוה״ז לחדש ולדרוש איזה דבר בעתו. וכמו שיש לת״ח העמל בתורה סיוע בשפע להעלות הוראה והלכות. כך יש לנדיבי העם איזה סיוע להעלות דבר בעתו וזהו עיקר מימרא דר״י דאלת״ה קשה מאי קמ״ל הא מתניתין היא במכות פ״א דהמסייע לעושה מצוה יקבל שכר כעושה מצוה אלא אשמעינן דאפי׳ שכר תורה שהוא כבוד הרוחני שאין אדם הדיוט יכול לקבל וגם נהפך לו לקלון. באשר הוא לא לפי ערכו ג״כ יהיה אפשר לו לקבל עפ״י איזה דבר שיחדש בסיעתא דשמיא כמו שזכה תודוס והיינו כרוה נדיבי העם. ומפרש במה חפרוה שרים במחוקק בעומק העיון שיגעו ומצאו במה כרוה הנדיבים במשענותם לא ביגיעה בא להם דבר בעתו. אלא בשכר משענותם לת״ח זכו להשיג כבוד ת״ח בעתו: וממדבר מתנה. נדרש בנדרים שם מי שעושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל התורה ניתנה לו במתנה ופי׳ מופקר לכל כתבו הראשונים שלמדין תורה לכ״א. ולי נראה שאינו מקפיד על כבודו. וזהו לשון הגמ׳ בעירובין דף נ״ד א׳ כמדבר שהכל דשין בו ופרש״י בזה״ל שאין לו גסות. ופי׳ מתנה שאינו שוכח לימודו וכלשון הגמ׳ נדרים דף ל״ח א׳. מתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתן לו במתנה שנאמר ויתן אל משה. וכ״ה בש״ר פ׳ מ״א עה״פ ויתן אל משה אר״א כל ארבעים יום היה משה לומד תורה ושוכח כו׳ משהשלים מ׳ יום נתן לו הקב״ה את התורה מתנה שנאמר ויתן אל משה: וממתנה נחליאל. דרשו שם כיון שניתן לו במתנה נחלו אל. פירוש כדאיתא בע״ז דף י״ט א׳ אמר רבא דתחלה נקראת על שמו של הקב״ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה והכונה בזה שנעשה כמעין המתגבר לעשות חדשות ע״י הגיונו ועיונו ומש״ה מיקרי תורתו. וכדאי׳ בסנהדרין דף צ״ט כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשאם לד״ת כו׳ ובשביל דמיירי במי שאינו עושה בעצמו הוי כאלו עשאם. אבל הממציא בעצמו מיקרי עשאם ממש וכמש״כ בספר ויקרא י״ח ה׳ עה״פ אשר יעשה האדם וגו׳ והיינו נחלו אל [ובש״ר פ״ו אי׳ כי העשק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה. ויאבד את לב מתנה מן התורה שניתנה במתנה. פי׳ מתחלה מתערבב בחכמת העיון שאינו מוליד כהוגן. ולבסוף משכח ג״כ ומאבד את המתנה שלא ישכח. הרי דבסדר זכיה בתורה תחלה זוכה במתנת הזכרון ואח״כ נוחל חדשות. וכשמאבד זכיותיו מגיע לחילופיהן כסדר] ומנחליאל במות דרשו שם ובפ׳ קנין התורה ומכיון שנחלו אל עולה לגדולה דכך דרכה ש״ת מתחלה באה במיצר ולבסוף מנחלת כבוד ועושר כמש״כ בספר שמות ט״ו כ״ז ול״ח כ״א ועוד בספר דברים: ומבמות הגיא. דרשו שם ואם הגביה עצמו הקב״ה משפילו. פי׳ דרך מי שמתגדל בעושר וכבוד. להגביה עצמו ומזה כבודו יורד ומבאר אופן הירידה: אשר בשדה מואב. ירודים מאד משפל אנשים שלא היו מתחלה בעלי תורה וכמו שאמר מלאכי לכהנים שהם היו ת״ח. וגם אנכי נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר וגו׳ הוכיחם דבשביל שאינם נוהגים בתורה כראוי נעשים נבזים ושפלים לכל העם שאינם בעלי תורה. וזהו משל השיר הגיא אשר בשדה מואב כמו שראו עובדי אדמה פשוטי הערך בשדה מואב. הסמוך למקום שאמרו השירה: ונשקפה על פני הישימון. דרשו שם ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע ובשאלתות פרשת נשא הנוס׳ ששוקפין היינו מכין אותו וכמו שדרשו חז״ל ויקרא רבה פי״ב למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח אמר רב הונא למי שאינו עמל בד״ת למי מדנים למי דינין מפרשי עוד למי מדנים מלשון דינין ועונשין למי שיח בן תורה שמרבה בשיחות בטלות. ובברכות ד״ה א׳ איתא מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק באים יסורים מכוערין ומעכרין אותו. ובב״ב דף ע״ט כל הפורש מד״ת אש אוכלתו שנאמר מהאש יצאו ואש תאכלם. וזהו פי׳ ונשקפה על פני הישימון. עונש המתגאה ויורד ממעלתו מגיע כ״כ עד שנעשה שמם ונזוף למקום ולבריות וכ״ז הוא שבח לתורה דבשביל שקדושתה וגדולתה וכבודה מרובה. ע״כ מי שזכה לה וירד ממנה עונשו מרובה כ״כ ובזה ניכר שבחה שלא כמו שאר חכמות שאע״ג שהחכם נחל כבוד מחמתם. ואח״כ הסיח דעת מהם וירד מכבודו מכ״מ לא נגרע כחו משארי אנשים שלא זכו מעולם לחכמה. משא״כ חכמת התורה דשנה ופירש גרוע ומתגשם יותר מע״ה. והטעם בזה משום שזכה בה לצורה אחרת וחוט ש״ח היה משוך עליו עי״ז. וזה כלל בטבע דמי שיש לו צורה גבוהה ואחר כך איבד צורתו נעשה גרוע ממה שתחתיו בצורה פחותה. וכך טבע דצח״מ. וכך טבע כל מעלה רוחנית. עוד יש טעם כמש״כ בספר בראשית כ״ו ה׳ ובכ״מ דמי שהוא בן תורה הרי הוא איש חיל נושא חרבו של הקב״ה. וידוע דעונשי איש חיל חמור הרבה מאיש מדיני. מפני שהוא נושא חרב המלך ובהעותו ה״ז מבזה אם המלך. כך עונש ב״ת חמור הרבה. וע׳ מש״כ עוד ספר ויקרא י״ג ב׳: