לא תתגודדו

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות

מִשֶּׁרַבּוּ ״נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם״ — רַבּוּ מַיִם הַמָּרִים, אֶלָּא שֶׁפָּסְקוּ. מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת — נִתְמַעֲטוּ הַיָּמִים וְנִתְקַצְּרוּ הַשָּׁנִים, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב — רַבּוּ מַחֲלוֹקֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִילֵּל שֶׁלֹּא שִׁימְּשׁוּ כׇּל צוֹרְכָּן — רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת. מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי צְדָקָה מִן הַנׇּכְרִי — הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְהֵם לְמַטָּה, יִשְׂרָאֵל לִפְנִים וְהֵם לְאָחוֹר.

ואמר הכתוב (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". ומה ענין השם הזה, שנקראו "בנים", אל המצוה הזאת. וכבר בארנו זה בחבור גור אריה, שהכתוב רוצה לומר כי אתם בנים נמצאים מן אמיתת העלה, ובשביל כך יש להם גם כן מציאות אמיתי, שעל זה יבוא שם "בן", כמו שהתבאר למעלה. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת. ואמר כיון שיש לכם מציאות אמיתי מקוים, שהרי אתם נקראים "בנים", בשביל שאתם נמצאים מן אמיתת השם יתברך, ודבר שיש לו מציאות גמור אמיתי אין ראוי שימצא בו השחתה, שהוא הפך המציאות. בפרט כאשר עשה בשביל מת, וכאילו היה הפסד בישראל. וישראל יש להם המציאות הגמור, לכך לא תתגודדו על מת, ולא תעשו בכם השחתה. כי אם תעשו בכם השחתה, הרי זה היה מורה שאין לישראל מציאות אמיתי. כי אין ראוי שיהיה השחתה לדבר שיש לו מציאות אמיתי. והדברים האלה ברורים מאד:

בנים אתם וגו׳. מובן שהוא הקדמה וטעם לאזהרה שאחריו. וכפירש רש״י ורמב״ן ז״ל אבל קשה אם הוא טעם אם כן למה זה כתבה תורה עוד טעם אחר האזהרה כי עם קדוש אתה וגו׳ אלא משום דבאזהרה דלא תתגודדו נכלל שתי משמעות וכדאיתא ביבמות פ״א. חדא גדידה בבשר על מת כמו ולא תשימו קרחה וגו׳. שנית לא תעשו אגודות אגודות. ואינו אסמכתא כמבואר בסוגיא דאמר ר״ל לר׳ יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות וכו׳ הרי דמקשה בפשיטות וכ״כ הרמב״ם הל׳ עבודת כוכבים פי״ב ובכלל אזהרה זו שלא יהא שני ב״ד בעיר אחת כו׳ מעתה הקדים הכתוב טעם בנים אתם לה׳ לאזהרה שלא תעשו אגודות אגודות. כיון שאתם בנים לה׳ ע״כ אין ראוי שיתראה שנפרדים אתם במנהגים השייך לתורתו דטבע הבנים להיות הולכים בדרך אחד. מיהו בשני ב״ד או בשתי עיירות אין ניכר פרידתן כ״כ. וכן שנוי מנהג מה שאינו שייך לתורת ה׳ אין בזה אזהרה:

מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.

וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ — חַיָּיב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה.