Neciv Bemidbar

זה הספר נקרא בפי התנא רחב״ג סוטה דל"ו חומש הפקודים. וכ״כ בה״ג. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני הפקודים שבזה הספר. יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר. כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה. משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה׳ בחיי העולם מאז שהגיעו לא״י. מן הדרך שהלכו במדבר.

במדבר סיני. פירש הכתוב המקום אע״ג שא״צ לדבר שהרי ידוע דאוהל מועד טרם נסעו בראשונה הי׳ במדבר סיני. מכ״מ בא להודיע בזה דתכלית המנין אז וכ״ז הדבור לא הי׳ כי אם משום שהי׳ במדבר סיני. והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת ולא הי׳ אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה. ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו. כי אם במחנה כבודה והגונה לפ״כ. כך הי׳ נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא. וכעין דאי׳ ב״ק דפ״ג ללמדך שאין שכינה שורה על פחות כו׳. אלא שם מיירי בהשראה דמנוחה בעינן רבבות אלפי ישראל. וכאן בהשראה דהילוך שהי׳ כמו מלחמה הי׳ נדרש זה הסך ובזה האופן. והנה כבר עמדו ברבה וגם הרמב״ן ז״ל על גוף המנין שנשתוו כאן ובמנין אדנים שהי׳ כמה ירחים קודם. והרבה דברים נאמרו בזה. ולדעתי באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא. היינו ראוים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים. והי׳ במנין הראשון שש מאות אלף וג״א וחמש מאות וחמשים ונקבע ע״ז הסך השראת השכינה והי׳ ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפי׳ נעשו עוד הרבה בני עשרים מכ״מ לא נכנסו לצבא להמנות. כי אם בהפקד ע״י מיתה או סבה אחרת שיצאו חוץ למחנה היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובהיותם עומדים במקום א׳ לא חש הקב״ה לצוות למלאות הצבא עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה׳ בראשם כמלך בראש צבאיו. ע״כ בא הצווי לחזור ולמנות ולמלאות. זה הסך. ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא. שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים. ואיזה סך בכל גדוד עד שנתמלא הסך שנדרש. ומכ״מ בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים ע״י מיתת כמה ב״א בכל גדוד. אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם. מצוה לפקוד את כל הגדודים ולמלאות משארי בני מדינתו מספר הידוע עד שנכנס בעומק המלחמה והמלך כבר יצא בראש שוב אינו מקפיד להשלים הנעדרים במלחמה. וכך הי׳ בישראל ידוע הי׳ סך יוצאי צבא בכלל אך נחסרו בזה המשך ע״י העגל וכדומה. וגם יצאו מן המחנה כל צרוע וכל זב. ונצטוו כעת למלאות וגם לדעת ראשי כל גדוד כאשר יובא בסמוך. וכ״ז הי׳ המקום והשעה גורם מש״ה פירש הכתוב שהי׳ במדבר סיני. ובא׳ לחודש השני לא רחוק משעת היציאה לדרך. ואח״כ אע״ג שנחסר הרבה ע״י מתאוננים ומרגלים ועוד. מכ״מ כבר הופיע ה׳ בכבודו ית׳ ע״ז האופן:

וידבר אליו. שני אופני דברות היו שם. הא׳ פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים:

וידבר אליו דברות לצורך השעה. ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו. אלא מכל הכפורת. וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ :

והמלך החכם אמר בס׳ קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. הכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישנא. אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. אל תבהל מפניו תלך ואל תעמוד בדבר רע כי כל אשר יחפוץ יעשה. באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו׳. הביאור בזה הוא כי שלמה הזהיר את העם פעם בכח חכמתו פעם בכח מלכותו. ואמר ההבדל שבין אזהרות הללו מי כהחכם. כשהנני מזהיר בכח החכמה אין השומע נזהר כ״כ כמו החכם עצמו שמבין כמה נחוץ הוא. ומי יודע פשר דבר. וכן להיפך שהדבר אינו נחוץ כ״כ מי יודע שהעצה אינו רותחת אלא כמו פושרין רק החכם עצמו אבל השומע אינו יודע לחלק בין עצה לעצה ונזהר בשניהם בשוה. ואמר כלל שידעו שומעי עצת והזהרת החכם הכמת אדם תאיר פניו. בשעה שמדבר בחכמה פניו מאירות ואז יש לחוש לדבריו משא״כ ועוז בשעה שמדבר מתוך כעס וכדומה מטבעי הגוף שעזים הם על כשרון הדעת אז פניו ישנא שעל פניו ניכר איזה מדה מתגברת עליו בשעה זו וא״כ אין לחוש לדבריו כ״כ אבל כ״ז כשהוא בא בכח החכמה. אבל אני פי מלך כשאני שלמה בא בכח המלוכה אז שמור בלי שום נ״מ וחקירה. [ולא אמר תחלה אני פי חכם שאינו ד״א לומר כן משא״כ אני פי מלך]. ועל ולמעלה מזה שאני פי מלך [ומש״ה באה הנגינה במפסיק]: דברת ולמעלה מדברת היא שבועת אלהים והאי ועל וכן אלהים קאי גם על דברת גם על שבועת וכמו שהיה כתוב ועל דברת אלהים ועל שבועת אלהים ופי׳ של דברת אלהים הוא דבור הבא לצורך שעה. ושבועת אלהים הוא דבור שבתורה שבא בברית שהוא כשבועה. ופי׳ עוד קהלת דאזהרת מלך אל תבהל מפניו תלך אולי פני הכעס של המלך וכדומה תלך ויהי׳ מתחרט על צוויו. ואל תעמוד בדבר רע פי׳ כשמצוה המלך לעשות רע אל תחוש לזה. כי כל אשר יחפוץ יעשה ואמר עוד קהלת באשר דבר מלך שלטון פי׳ לא תחשוב בהמרותך על דבר מלך. כי אינך מורד במלך עצמו לא כן הדבר כי דבר מלך הוא השלטון ע״כ מי יאמר לו מה תעשה. בכחו לעשות בדבריו כרצונו. שומר מצוה וגו׳ כשאתה תשמור פקודת המצוה. לא ידע דבר רע לא יענש בשום אופן אפי׳ בעשותו דבר רע כי כך הוא מצווה ועושה אבל ועת ומשפט ידע לב חכם החכם המצוה עליו לדעת השעה לפי העת ולפי הענין כי לכל חפץ יש עת ומשפט פי׳ אע״פ שאין השכל גוזר כן מכ״מ יש עתים ומשפטים שההכרח לדלג על העצה והחכמה ועוד טעמים מפרש והולך: למדנו שיש ליזהר הרבה בדבור הבא בכח מלוכה ומכש״כ בדבור אלהים אפי׳ לשעה. ומכש״כ בשבועת אלהים שהוא התורה הנצחית וגבוה מכל דבר:

באהל מועד. משום דבסוף ספר ויקרא כתיב בהר סיני. מש״ה חזר ופירש דזה נדבר בא״מ. הרמב״ן. ויותר י״ל משום דבס׳ ויקרא היו כל הדבורים מצות קבועות לדורות. שהם במעלה עליונה מדברות שהם לשעה. כאשר יבואר להלן ז׳ פ״ט. מש״ה פי׳ הכתוב דמכ״מ גם זה נדבר בא״מ:

ועליו מטה מנשה. איכא קראי דקדמי להאי. וכתיב בהו עליו והיינו בסמוך אלא דבהו כתיב והחונים עליו מטה פלוני ונמצא בהא דמייתי להך קרא מקצר תיבת והחונים דבלא והחונים א"א למנקט קרא דלית ליה משמעותיה. אי נקטי' (על) [עליו] מטה כו'. ובמ"ו פ"ה. כתבתי דר' מייתי ליה מוסכות על הארון. י"ל דניחא ליה למנקט קרא דבמשכן לראיה על התנופה דבמשכן ואבא שאול לא נקטי' משום הארכת ל' דוסכות:

הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

ועליו מטה מנשה. משונה הלשון כאן. ויש נ״מ במשמעות. דהחונים עליו משמע כקטן הנסמך על הגדול. וחנייתו במלוי צרכיו תלוי בדעת מי שגדול ממנו. משא״כ משמעות ועליו להיפך דעת הגדול על הקטן והוא מנהיגו. והיינו דאע״ג דאפרים היה ראש הדגל היינו משום שהנהגת המדבר היה נסיית ובזה גדול כח אפרים. אבל מכ״מ מה שנדרשו להליכות העולם היה מנשה גדול מאפרים ומזה הטעם היה במנין דפ׳ פינחס קודם מנשה לאפרים. משום דכניסתם לארץ היה יותר נוטה להליכות הטבע ובזה מנשה קודם כמש״כ בס׳ בראשית מ״ח י״ד מש״ה כתיב גם כאן ועליו. דמנשה הנהיגו לאפרים בהליכות העולם :

ובני הה״ג מ׳ חיים נ״י הוסיף דמש״ה תנן במשנה דמנחות פי״א בהא דפליגי בפי׳ ונתת על המערכת לבונה זכה דאבא שאול א׳ דבאמצע המערכות היו נותנים שני בזיכי לבונה. אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת. א״ל והלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה. וכבר תמה בתוי״ט אמאי לא הביא מקרא הקודם והחונים עליו. אבל לדברינו מבואר יפה. דוהחונים עליו משמעו נסמכים עליו וטפלים לו וזה לא שייך בלבונה ומערכות. וע״כ פי׳ על המערכת ממש עליו. א״ל הא כתיב ועליו מטה מנשה והפי׳ סמוך ולשון עליו משמעו גדול ממנו בפרט אחד. כך הפי׳ ונתת על המערכת לבונה זכה. דהלבונה הי׳ במעלה עליונה מהמערכות. שהרי לבונה נקטר ומכשרת את הלחם לאכילה. וע״ע להלן י״ג י״א:

שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור: