Chol hamoed szechora

אמרינן במועד קטן (י ב): אמר רבא: פרקמטיא כל שהוא – אסור… ובדבר האבד מותר. וכן בירושלמי (פרק שני הלכה ג): פרקמטיא אבודה – שרי… הדא שיירתא – שרי במועדא…כלומר דדבר האבד – מותר בסחורה, או כשבאו שיירות, שזהו דבר שאינו מצוי והוה כדבר האבד. עוד התיר שם כשאחר החג יצטרך לפחות מן הקרן – יכול למכור בחול המועד. עוד התיר שם לקנות רדידים לצורך המועד. עוד התיר כגון שהוא נדחק להוצאת יום טוב, וכשימכור הסחורה יהיה ביכולתו להוציא בריוח לצרכי המועד. וכל אלו הדברים יתבארו בסימן זה בסייעתא דשמיא.

ויש להבין: הא משא ומתן אפילו בשבת ויום טוב אינו מדאורייתא אלא מדברי קבלה, דכתיב "ממצא חפצך", והם משבותי שבת – מה ראו חכמים לאסרן בחול המועד? דאפילו למאן דסבירא ליה מלאכת חול המועד דאורייתא כמו שכתבתי בסימן תקל – פשיטא דמשא ומתן אינו מגררא דאורייתא. ועוד: מאי האי דאמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור? הא אפילו מלאכות גמורות מותרות כל שהוא כמו שיתבאר בסימן תקמ, כמו סדקים שבגג, וצירי דלת, שיתבאר שם שמותר לתקנם במועד. וכל שכן מקח וממכר כל שהוא, ואיך החמירו בשבות יותר מבמלאכה דאורייתא?

ונראה לי: דמשום דעיקר המועד לא ניתנה לישראל אלא לאכול ולשתות ולשמוח, ולעסוק בתורה, כמו שאומר שם בירושלמי: אמר רבי בא בר ממל: אילו היה לי מי שימנה עמי… והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד… כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין, ויגיעין בתורה? ואינון אכלין ושתין ופחזין. כלומר: במיני שחוק והיתול. ולפי זה אם היו מניחין להם לעסוק במשא ומתן – ממילא דהיו טרודים כל היום, ולא היה להם זמן לעסוק בתורה כמו בכל ימות החול. ולכן הוכרחו חכמים לאסור עליהם המשא ומתן. והוכרחו לאסור אפילו כל שהוא, דמשא ומתן – אין לה קצבה, ואם תתיר כל שהוא – ממילא שיגרור עוד. ובזה גריע ממלאכה. ונראה לי: אף על גב דהירושלמי קרי לה "מלאכה", מכל מקום כוונתו אמשא ומתן. דהא בהך סוגיא לא הזכיר הירושלמי כלל מלאכה, אלא ענייני משא ומתן. וקרי לה "מלאכה" משום דגם זה הוה מלאכת חול. (וניחא להפוסקים מלאכת חול המועד דאורייתא, שהקשו עליהם מזה הירושלמי, כמו שכתבתי בסימן תקל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר.)

והרא"ש ז"ל כתב שם דאסרו המשא ומתן מפני הטירחא, עיין שם. ואין כוונתו דטעם זה מספיק, שהרי כמה טרחות טורחין במועד. אלא כוונתו דעל ידי זה הטורח – יתבטל משמחת יום טוב, וכמו שביאר הרא"ש בעצמו בתשובה (כלל כג) וזה לשונו (בסימן ד שם): כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח. ומתוך טרדתו – ימנע משמחת יום טוב. עד כאן לשונו, הרי דזהו עיקר הטעם. ובכלל שמחת יום טוב לעסוק בתורה, דהא אפילו ביום טוב בעינן חציו לה', וכל שכן במועד. ואם יהיה במשא ומתן – לא יהנה משמחת יום טוב, וגם לא יעסוק בתורה.

לפיכך כל סחורה אסורה, אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור. ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו, כדי להשתכר – אינו יכול לילך ולתובעם, אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד, דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם. אבל בסתם הלואה, כשהלוה לחבירו מעות שישלם לו מעות – מותר לתובעו בחול המועד לגבות מעותיו. ואין צריך לומר לגבות מעותיו מן האינו יהודי שהלוה לו, דאין בזה טורח. וגם עיקר הלוואה, והיינו להלוות בחול המועד – גם כן אינו דומה למשא ומתן, כמו שיתבאר. ואפילו יש לו משכון – יכול לתבוע חובו.

יש מי שאומר דזה שהתרנו בעל מנת שיתנו לו סחורה, דבאינם מצויים אחר המועד יכול לתובעם – היינו כשלא כיון מלאכתו במועד, שלא היה יכול לתובעם מקודם (מגן אברהם סעיף קטן ב). ולעניות דעתי נראה דבתביעת חוב – לא שייך כלל כיון מלאכתו במועד. דבוודאי כל אחד כשביכולתו לתבוע חובו – תובע ואינו מתעצל. ועוד: דאטו מיד כשתובע מסלק לו? ואין זה שייך אלא במלאכה, וכן במכירת משכנות, כשהיה יכול למכור קודם המועד, וכיון למוכרם במועד – זה וודאי אסור. ולא בתביעת חוב. (המגן אברהם הביא ראיה ממהרי"ק ממכירת משכנות, עיין שם. ומה עניין זה לזה?)