Neciv Smini / Peszách

ויקרבו כל העדה. כ״מ דכתיב קריבה משמעו יותר קרב מכפי הרגיל להיות. וכמו שפירשו חז״ל עה״פ הן קרבו ימיך למות כ״מ שנא׳ קריבה קודם לימי אבותיו. וכן קריבה בהלוך לאיזה דבר משמעו בזריזות יתירה וריצה עד שהגיע לשם יותר מכדי הילוך בינוני. וכ״ה בת״כ קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. וכן להלן ויקרב אהרן אל המזבח תניא בת״כ בזריזות. וקרוב לומר שהשמיענו המקרא ללמדנו הא דאיתא בברכות ד״ו ב׳ דלמיעל לבהכ״נ מצוה למירהט שנאמר נרדפה לדעת את ה׳ ומרומז באורייתא ג״כ. ועי׳ בס׳ דברים ד׳ י״א:

זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳. זה הפסוק אומר דרשוני שהרי כבר עשו מה שעליהם והביאו הכל אל פני אוהל מועד ומה להם לעשות עוד. ודרשו חז״ל בת״כ אמר להם משה לישראל אותו יצה״ר העבירו מלבכם. ותהיו כלכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנא׳ ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה׳. זה הדרוש צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא. וגם מה שייך לכאן המקרא כי ה׳ אלהיכם וגו׳. והענין דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה׳ אבל לא ע״י גבולים שהגבילה תורה. וכאשר יבואר באורך בפ׳ קרח שזה היה עיקר החטא של ר״ן אנשים שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה ע״י תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה׳ ע״י הקטרת אע״ג שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרן ובניו יקטירו. והנה כבר ידע משה רבינו שכתות כאלה מתנוצצות אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ. ע״כ בבוא יום התראות גלוי שכינה שלזה היה תכלית תשוקתם וכדאי׳ בשה״ש רבה א׳ עה״פ משכני אריב״ל להוטים היו ישראל אחרי שכינה ע״ש באורך. אלא שהבין משה דמכ״מ יש בלב כמה אנשים על מה שהגיע הענין ע״י פרטי אופנים אלו. מה שא״א להגיע אליו אלא בעת שנצטוו ע״ז. בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר. אלא אותו יצה״ר העבירו מלבכם שגם זה התשוקה אע״ג שהיא להשיג אהבת ה׳ בקדושה מכ״מ אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית׳ אינו אלא דרך יצה״ר להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה. ואמר להם משה טעם לדבר ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. פי׳ אם תשימו דעתכם לדרך התורה תלכו הכל בדרך אחד ובעצה אחת משא״כ אם נבקש אהבת ה׳ שלא בדרך התורה. ותהי׳ תורת כל א׳ בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם הוא נגד רצון ה׳ וכבודו ית׳. וזה שמסיים כשם שהוא יחידי בעולם כך רצונו וכבודו שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו. והביא הת״כ יסוד לזה הדרוש מהא דכתיב כי ה׳ אלהיכם וגו׳ וסיפיה דקרא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. וא״א לפרש שוחד ממון או דברים לפני הקב״ה או אפי׳ הרבה מע״ט שזה אינו בכלל שוחד דכל מה שביד האדם לעשות לטוב ה״ז מחויב וא״כ אינו שוחד. אלא ע״כ מסירת נפש ודביקות נעלה באופן שנאמר יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. כמו שאמרו בחגיגה פ״ב על בן עזאי. מ״מ אם הוא שלא ע״פ התורה אינו עולה לרצון כ״כ ויהי נענש ע״ז כמו שביארנו בפ׳ קרח בענין הר״ן איש שהיו חשובים לפני ה׳ גם אחר שנשרפו מ״מ הרי לא נקו מעונש. ובזה שייך לומר שלא יקח שוחד היינו שנותן נפשו על אהבת ה׳ ועל כבודו ית׳ באופן שאינו מחויב בזה. ואין לך שוחד גדול מזה ובא משה רבינו בשעה המוכשרת לכך להגיד לאדם ישרו אשר רק זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ולא ע״י דרכים אחרים איש כפי רעיון לבבו. כ״ז ביארנו מאמר חז״ל בת״כ על המקרא הנפלא הלז :

והגדת לבנך וגו׳. פשוטו ש״מ בסדר הפ׳ שבהמשך שבעה ימים שהבנים לא ישיגו חמץ כהרגלם יבואו לחקירה ע״ז. ועל שפתי המשיב יתוסף לקח האמונה בלב. ופי׳ בעבור זה. שאנו אוכלים מצה שבעת הימים לזכרון האמונה בהשגחה עלינו בפרטות:

עשה ה׳ לי וגו׳. שהרי לא נגאלו ישראל אלא בשביל אמונה כדתניא במכילתא. זהו פשוטו ש״מ. ודרשת חז״ל דקאי על ספור י״מ בלילה הראשון ובעבור זה בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך. ג״כ ברור ע״פ קבלת חז״ל וכל מקרא הוא מצוה בפ״ע ג״כ. וכמש״כ לעיל:

והיה לך וגו׳. ג״ז אינו מספיק עדיין כה״צ ע״כ יהיה לך לאות ולזכרון בכל יום. וה״ז כמו שהאדם מספר לבנו ענין גדול לצורך מוסר. ואח״כ בכל יום מזכירו בקיצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה. מספר עוד הפעם באריכות. כך צוה שיהא אחר הספור שיהא בימות הפסח באורך. לעשות קשרים ע״ז בכל יום ביד ובראש מקום השתעבדות הלב והמוח:

למען תהיה וגו׳. תועלת של הנחת תפלין לאותו הענין הוא כדי שיהא תורת ה׳ בפיך דתפילין הוא מעין תורה וכמו שהתורה ועיונה מדרכתו לאדם להיות נאמן לאלהים. כך תפלין עושה מעין זה לכל אדם מישראל ומכאן תניא במכילתא שכל העוסק בתורה פטור מתפלין. וכבר כתבו הראשונים (עי׳ ב״י סי׳ ל״ח בשם הרוקח) דלא שיהא ח״ו פטור ממ״ע זו. אלא תכלית המצוה וטעמה אינו נצרך למי שעמל בתורה. ומכ״מ גם הוא חייב במצוה הקבועה לכל אדם. וכמו כל מצות שבתורה שיש בהם טעם ומכ״מ נעשים לחק אפילו במקום שנעדר הטעם כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט ב׳. ובסמוך עוד:

כי ביד חזקה וגו׳. שלא תתפלא למה הצריכנו הקב״ה כ״כ מצות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו ית׳. ע״ז נותן טעם משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבע״כ היינו ע״י מכת הדבר שהוא ביד חזקה הוציאך ה׳ והיינו משום שלא היו נוחים לקבל ע״ע השגחתו ית׳. וזהו באמת מוצא הדרש ברבה פ׳ וארא על ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהיו משוקעים בע״ז. וא״כ משמע שלא היו רוצים לצאת. ובאמת אנו רואים מפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה׳ את עמו כולם האמינו ויקדו וישתחוו. אלא משום שבמאמר השני הודיעם משה בשם ה׳ והייתי לכם לאלהים. היינו השגחתו תהא עליהם ע״פ מעשיהם. מש״ה לא נתרצו כולם לקבל עד שהוציאם הקב״ה בע״כ. ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש בלב שמכ״מ כך הוא:

ושמרת וגו׳. לא תחשוב שאין אדם נצרך לכל זה ההשתדלות אלא בתחלת ימי גדלו עד שיהא נשרש באמונה זו. אבל אח״כ שוב אין צריך. מש״ה הזהירה תורה ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. כמו שהיה מצוה בשנים שעברו כך יהא נזהר לעולם. ואם שאין עוד זה הטעם מכ״מ היא חוקה. וכמש״כ לעיל. ומזה המקרא אנו אומרים בהגדה אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים וכו׳. וזה המקרא קאי ג״כ על חוקת תפלין כידוע ומתפרש כמש״כ לעיל דאפילו עוסק בתורה וא״צ לתפלין לפי הטעם למען תהיה וגו׳ מכ״מ ושמרת את החקה וגו׳ זהו פשוטו ש״מ. והדרשות ידוע:

והיה וגו׳ מה העבדה הזאת לכם. של ק״פ. שאין לה שום תכלית כמו כל קרבן בא לרצון או לכפרה. ובכור ומעשר שאינם מרצים ג״כ טעמם ידוע במקומם. אבל פסח למה הוא בא אם מפני התודה לה׳ על הנס של י״מ. לא היתה ראויה אלא לאותה שעה שלא מצינו מצוה לעשות זכר לנס לעולם. זולת חנוכה ופורים קבעו חכמים בזמנם ג״כ לטעמים ידועים בענין הנס שיהא לנו לזכר. ולא לגוף הנס בלבד. מעתה יש לדעת מה הענין שמורה מעשה הפסח לדורות.

ואמרתם. לפי שטח הכתוב הוא תשובה לאותו השואל. כמו לשון המקרא להלן י״ג ט״ו ובפ׳ ואתחנן ו׳ כ׳. אבל הרי אנו רואים דעת המגיד אינו כן שהעמיד לשון שאלה זו לרשע. וגם לא העמיד תשובה אליו כלל. אלא הקהה את שניו וכו׳. ובאמת אחר דיוק לשון המקרא יפה דקדק המגיד. שהרי לא כתיב ואמרתם אליהם. כמו דכתיב להלן ואמרת אליו. ובס׳ דברים ואמרת לבנך. אלא מובן רצון הכתוב דלהשואל לא ישיבו כלל. אלא פי׳ ואמרתם. בפני עצמכם תשובה על שאלה זו היא אשר פסח וגו׳ ואת בתינו הציל. אם נפרש שהוא דבר אחד אינו אלא כפל לשון שהרי היינו שפסח ה׳ וגו׳ לא הית׳ העברה שולטת בבתינו. וא״כ למאי כתיב עוד ואת בתינו הציל אלא שני דברים המה. א׳ אשר פסח וגו׳ והוא ראוי לזכירה לדורות בא״י אשר עיני ה׳ בה בגידולי השדה ותלוי בשמירת המצות התלוים בארץ כמו שביעית ותו״מ. וא״כ אם היו שני שכנים משונים בשמירת המצות היו משתנים גידולי שדותיהם. ודבר זה באמת פלא וקשה להאמין. אבל במה שיזכרו שכך היה בעת העברת ה׳ במצרים שפסח ה׳ בהשגחתו ית׳ ככה יאמינו שכך הוא המדה גם בא״י. והוא עיקר ספור י״מ בזמן שהיו ישראל על אדמתם כמו שביארנו בס׳ דברים ט״ז. וע׳ עוד מש״כ שם בזה. ועוד יהי לזכר ואת בתינו הציל. כי בעת שהיה ראוי לרשעי הדור ליענש על רשעותם בא זכרון הת״ח ע״י ראיית הדם על המשקוף ומזוזו׳ להציל כל בית אב שלו. וגם זה ראוי לזכור לדורות כי זכות התורה מגין על צוותא שלו. ולזה שייך אמירה זו לשאלת הרשע. לומר כי כמו שיש רשעים עתה כן היו בעת י״מ שהיה אז רשעים והפסח של זקני הדור הגין עליהם:

ויקד העם וישתחוו. אחר שאמר פ׳ החודש לכל ישראל. ופ׳ משכו לזקנים וכל העם עמדו עוד והשתחוו כולם על כל הנאמר לשעה ולדורות: