Hálél

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׂמוּנִי בָּנֶיךָ כְּחוּלְדָּה זוֹ הַדָּרָה בְּעִיקָּרֵי בָתִּים.

דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵימַת אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ — בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי. ״דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי בְּמִצְוֹת, לְךָ אֲנִי וְלִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.

וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא הַלֵּל הַגָּדוֹל, אֲנַן מַאי טַעְמָא אָמְרִינַן הַאי? מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים הַלָּלוּ: יְצִיאַת מִצְרַיִם, קְרִיעַת יַם סוּף, וּמַתַּן תּוֹרָה, וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם״. וּקְרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב: ״הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס״. מַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים״. תְּחִיַּית הַמֵּתִים, דִּכְתִיב: ״אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה׳״.

חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״ — זוֹ שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא לָנוּ ה׳ לֹא לָנוּ״ — זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִילּוּט נְפָשׁוֹת שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּה ה׳ מַלְּטָה נַפְשִׁי״. חִזְקִיָּה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְרִידָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וַעֲלִיָּיתָן מִמֶּנּוּ.

והיינו דכתיב בהלל. לך אזבח זבח תודה ובשם ה׳ אקרא נדרי לה׳ אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה׳ בתוככי ירושלים. ויש להבין המאמר שישלם נדרו נגד כל עמו ומה זה שבח. והרי ה׳ דורש מן האדם שיהי הצנע לכת עם אלהיו. ותו ק׳ מה שמסיים בתוככי ירושלים. והרי בחצרות בית ה׳ הוא בירושלים ואחר שהחל במקומות הגבוהים האיך סיים בכלל ירושלים. אלא תרי מילי קאמר. לך אזבח זבח תודה הוא הקרבן. ובשם ה׳ אקרא הוא קול תודה לה׳ צבאות על הנס. וביאר על הבאת הקרבן נדרי לה׳ אשלם. ועל הודות בשם ה׳ אמר נגדה נא לכל עמו. דברוב עם שיאכלו עמו את התודה יספר עוז ההשגחה עליו לטובה. וכן ת״י אתני כדון נסוי לכל עמי׳. ומדויק בזה דקדוק תיבת נגדה בלי דגש בדל״ת שלא כחק. וכמו נגבה מן נגב. אלא משום שנכלל בזה התיבה גם שורש הגדה והה״א נוסף למקור כמו קָרְבָה מָשְחָה ועוד רבים ובא הנו״ן מן נגדה בסגו׳׳ל ולא בקמ״ץ לכלול בו גם הוראת מול ונוכח וכמו שביארנו כ״פ דיש תיבות משונות בניקוד משום דשתי כונות נכללו בה. וביאר עוד על הקרבה בחצרות בית ה׳. ועל קול תודה בתוככי ירושלים בשעת אכילה:

על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו. משמעות המקרא דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ. ומשום זה מפרש עוד המקרא על זבח תורת שלמיו. מש״ה לחם חמץ הוא עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה׳ שגמל עליו . ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהי׳ מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי׳ ספור הנס לפני רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה ת״ח. וא״כ העיקר אכילה הוא לחם חמץ דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ כמש״כ התוס׳ זבחים דע״ה ב׳ ד״ה שביעית. והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה:

וכלשון המקרא בהלל. אפפוני חבלי מות. היינו שהמה מדיינים אותנו לחבלי מות. או מצרי שאול מצאוני. היינו שאומרים להיות ככל הגוים בית ישראל. ומפרש צרה ויגון אמצא. פי׳ שרוצים שאמצא או צרה היינו מפן הא׳. או יגון מפן הב׳. אבל ואנחנו בשם ה׳ נזכיר ובטוחים אשר ה׳ אתנו וישמרנו לעולם מכל צרה ויגון:

ורב חסד ואמת. ורב קאי גם על האמת. ומשמעו לדרכיו אינו כדרכי ב״א. דמי שהוא רב חסד. אינו רב האמת להעניש כמו שמגיע. אבל הקב״ה אע״ג שהוא רב חסד מ״מ הוא רב אמת. וגבהו דרכי ה׳ מדרכינו. והיינו שאנו אומרים הללו את ה׳ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם. אין השבח מאוה״ע להקב״ה על שגבר על ישראל חסדו. אלא להיפך אע״ג שגבר עלינו חסדו מ״מ ואמת ה׳ לעולם. ובשביל זה המה מתגברים עלינו הרבה עתים:

זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. כבר בארנו כוונת התרגום דין אלהי ואבנה לי' מקדש וכן פרש"י ואעשה לו נוה. הכוונה על לב האדם שנקרא מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכיות הלב. ובאמת מבואר בספרים כן כי כל כלי המשכן ותכונתו הוא דוגמת בנין האדם. ובזה נבין מאמרם ז"ל כי אנשי כנסת הגדולה בעו למקטלי' ליצה"ר וחזו כעין נורא יוצא מבית קדשי קדשים. וכי מה ענין יצה"ר בבית קדשי קדשים אך הרמוז על הלב שהוא נגד ק"ק כנ"ל. כי אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו מ"מ כביכול שורה בתוך לבות בנ"א כי בם בחר ד'. וזהו ראשונה בכוונת הקרבנות להקריב את לבו לשמים אדם כי יקריב מכם והוא מחסד עליון וגודל הרחמנות אשר להש"י על עמו בנ"י אשר בם בחר לשבחו ולברך בשמו. וז"פ זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו כי כביכול נתגדל ונתרומם ע"י השירות ותשבחות של בנ"י כמ"ש ברכי נפשי את ד' ד' אלהי גדלת מאד. ונגדלך ונשבחך ונפארך. וע"ז הדבר צריך להודות ולהלל לשמו הגדול מפני כי מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר צבאי מעלה המשבחים ומפארים לשמו הגדול ירצה בשבח נמלה שפלה כמוני אחרי כל מקהלות רבבות צבא מרום. וע"ז נאמר אשירה לד' כי גאה גאה וע"ז בעצמו אשירה כי כביכול גאה ונתגדל ע"י שירתי. והוא בוחר בשירי זמרה של בן אדם השפל והנבזה. ומה גם כי אין רשות לצבאי מעלה לומר שירה לפניו ית' עד אשר יאמרו ישראל למטה הללוי"ה אז אח"כ הללו את ד' מן השמים הללוהו כל מלאכיו וכל צבאיו וכו' וכן השרים וכל שופטי ארץ כאשר יהללו את ד' גם אז ירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללוי'. פי' גם אז יהי' עיקר התהלה ושבח ע"י חסידיו עם קרובו כי להם נאוה תהלה ובישועתם ותהלתם יתברכו גוים ובם יתהללו. וזהו הללו את ד' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו. והקשו בגמ' מה שייכות להם עם בנ"י. ובזה ניחא כי הם אינם יכולין להודות ולהלל להש"י עד כי גבר עלינו חסדו ואנו מהללים לשמו תחלה אח"כ על ידינו גם הם אומרים שירה כנ"ל:

מכי"ק
ארדה נא ואראה. כוונת הפסוק וכוונת שליחו' המלאכים עפ"י הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. היינו מגודל יראת שמים שיש לישראל אז ממילא נופל היראה על כל בני אדם. היינו מפחד היהודים נמשך היראה על כל העולם כמ"ש חילו מפניו כל הארץ. ספרו בנוים את כבודו. וזהו הללו את ה' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו. ודו"'ק. וזה היה כוונת הקב"ה ארדה נא ואראה. אכניס יראת שמים בלבבם וגם ע"י המלאכים. שהצדיק בעיר הוא נר בעיר. וכזה מצינו בדור המבול שהטעימן מעין עוה"ב וזהו תוסף רוחם יגועון. וה' יצילנו ברוב רחמיו ויוסיף לנו יראת שמים. אמן: