Neciv Ki Tiszá

מזה ומזה הם כתובים. נקראים מימין לשמאל ומשמאל לימין ואין זה אלא מעשה נסים. (עי׳ ירוש׳ שקלים פ״ו באורך). והנה כל השבח הכתוב על הלוחות. מקומם יותר לעיל בפסוק ויתן אל משה וגו׳ ולא במקום שבירתן. אלא בא הכתוב לבאר איך עשה משה כל הגדולות ליקח את העגל ולשרפו באש ולא עמד איש נגדו והרי את אהרן הכריחו עוד לעשות אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה׳ ממעש׳ העגל והוחלט אצלו לשברם וגם הבין כי כך רצונו ית׳ כמש״כ בס׳ דברים ט׳ י״ב והלאה. אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה וכמו שמצינו בברכות רפ״ה דכי חזו רבנן דאייתא כסא דמוקרא בת ד׳ מאה זוזי וקתבר אעציבו. מכ״ש שנשבר לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם מש״ה סיפר הכתוב מה שהיה כדאי להסעיר לב העם ע״ז שהרי הלוחות היה כתובים משני עבריהם מזה ומזה והיו כל ישראל החונים מכל צד סביב ההר יכולין לקרותו:

ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם. לא שהטיתי את ידי וממילא נפלו. אלא תפשתי אותם והשלכתים. וזהו שלא בדרך הטבע שהרי היו מונחים על שתי ידיו ואיך היה אפשר לאחוז בהם ולהשליכם אלא שהיה בזה עזר מה׳. הרי דלא חס המקום על הלוחות היקרים האלה:

וישמע יהושע וגו׳. זה הספור אין בו דבר לענין העגל לפי ראות. ורק הוא בא בזה להעיר במקומו על ענין שנמצא במדרש קהלת ט׳ עה״פ שבתי וראה וגו׳. שני דברים אמר יהושע לפני משה ולא מצא חן. היינו כאן ובעת שאמר אדני משה כלאם. גער בו משה ומה זה העירו רבותינו ז״ל בחקירה זו אלא בא ללמד על מאמרם הנפלא במס׳ ב״ב פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. ובאו בזה המשל לבאר כי כמו שאין בלבנה שום אור בעת שהחמה מזרחת. ואע״ג שידענו שגם הלבנה נבראה להאיר מ״מ בעת שהחמה זורחת אינה משמשת כלום באור. כך בעת שהיה משה באורו לא היה ליהושע שום הארה מן השמים אע״ג שנודע היה שיהיה אור המאיר לישראל והרי ע״כ עלה עם משה להר מ״מ בעת שזרח משה לא היה אור ליהושע כלל. עד שהיה משה קרוב למות כמש״כ בס׳ דברים ל״א י״ד והלאה. ובא הכתוב כאן להראות אותנו אשר לא צלחה ליהושע לדבר לפני משה דבר שיהא נושא חן אע״ג שהיה משה מבין בו כי הוא משכיל על דבר לאשורו:

וישלך מידיו את הלחות. כבר נתבאר בס׳ דברים ט׳ י״ז שלא היה ההשלכה כמטה את ידיו ונופל מה שבהם אלא שלקחם בידיו והשליך בכח. וגם היה באופן שהבינו הכל שלא בדרך הטבע נעשה כך כמבואר שם:

מי לה׳ אלי. אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים. שהרי רוב ישראל לא עבדו עבודת כוכבים. אלא מי יודע בעצמו שהוא אך לה׳ למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה׳ וכבודו. כעין שאמרו ברבה ר״פ מטות על הא דכתיב ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. פי׳ שאינו עובד את עצמו כלל. רק הוא מופרש לה׳. ונדרש משה לשאלה זו משום דאע״ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין. אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא כידוע. וא״כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה. מש״ה חקר מי לה׳ אלי דזה הכלל דשכיחא הזיקא שאני אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם לקוות שכר וגמול אם בעוה״ז אם בעוה״ב אבל מי שהוא מופרש לה׳ בלי שום רצון עצמו כלל. אינו ראוי לפחד משום דבר אפילו מהזיקא דשכיחא . וכן כאן כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה חקר מי הוא שיודע בעצמו שהוא אך לה׳ אז יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז:

כמו שמוכח מסוגיא דפסחים ד״ח דתניא חור שבין יהודי לארמאה בודק עד מקום שידו מגעת פלימו א׳ א״צ ומפרש הגמ׳ משום דשכיח הזיקא. וק׳ וכי לית לי׳ לת״ק הא דשכיחא הזיקא. ואם באמת פליגי אמאי נקבע הלכה כפלימו. וגם הרי פלימו מביא ראיה מהא דכתיב בשמואל שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני והשיבו לו ה׳ עגלת בקר תקח בידיך. אלא ודאי ת״ק מודה במקום דיש סכנה ושכיחא הזיקא אבל אם יודע האדם בעצמו שמאבד את הרגשותיו במעשה המצות אין לו חשש מסכנה טבעית ומכ״מ יש לדעת כמה מצוה לבדוק ואמר עד מקום שידו מגעת. אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך. ומכש״כ אם בא א׳ לשאול הדין אסור להורות שיבדוק שהרי לא עמדנו על לבו. וזהו הוראת פלימו ואין בזה מחלוקת. והנה שמואל הנביא הגיע למדה גבוהה זו מש״ה לא אמר ה׳ תחלה שיקח עגלת בקר. אבל שמואל הרגיש בעצמו שהי׳ מתעצב באותו ענין על שאול כידוע ולא מצא בלבבו שמחה ש״מ שמגיע לאהבת ה׳ ודביקות. מש״ה שאל כדין והקב״ה השיבו כהלכה:

כה אמר ה׳ וגו׳. בודאי צוה הקב״ה לעשות כן ומ״מ לא כתיב הדבור מפורש משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת שא״א לגזור על האדם להיות באהבת ה׳ למעלה מטבע אנושי ולהגיע למצוה זו. ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה י״ט. ולא דמי למצות קדוש השם דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל. והיא אפשר להעשות לשם גמול עוה״ב אפילו לא הגיע לאהבת ה׳. אבל במצוה שבאמת אין הכונה למות ח״ו אלא אם יעשה באהבת ה׳ באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן. זה א״א להזהיר כלל מש״ה לא אמר ה׳ בפי׳ למשה דבר אל הלוים לעשות כן. אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא לה׳ ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה׳ אזי יעשה כן. ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך. אמר להם כה אמר ה׳ אלהי ישראל. שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע ומש״ה אמר אלהי ישראל. והבטיחם אם אך כן הוא שהמה אך לה׳ אז יהיה אלהי ישראל עמם וינצלו מן הסכנה:

והרגו איש את אחיו וגו׳. כל שאפשר למעט הסכנה עדיף. ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא איש את אחיו שחייב מיתה יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמו בזה ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום :

ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת מ״מ יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו. דרדיפת אדם הוא סכנה ושכיחא הזיקא. ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו ג״כ גם הוא לא ינקה. פוק חזי מש״כ בס׳ בראשית כ״ז ט׳ על הא דאיתא ברבה שנענש יעקב על צעקת עשו. ולא נענש על חרדת יצחק היינו משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה אלא שמוכרח הי׳ לכך. משא״כ בצעקת עשו נהנה יעקב. מש״ה נענש ע״ז אע״ג שגוף הענין מה שרמה לעשו הי׳ כשר ומוכרח. והיינו דאיתא במדרש קהלת עה״פ והאלהים יבקש את נרדף אפי׳ צדיק רודף רשע. פי׳ ומה שרודפו יש בו הנאה עצמית שוב נענש ע״ז: